שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "שתי כפות ידיים ומילה": להיאחז בילדות
    בספרו של ישעיהו קורן המורכב מנובלה מרכזית ומסיפורים קצרים אחדים, מתגלה שוב סגנונו הייחודי, המדויק והצנוע, שקנה לו בשקט בשקט קוראים נאמנים רבים. תנועת החיים שמקורה בילדות מובילה את הגיבורים לאמת ויופי, דווקא דרך השגיאות

    קבלת הפנים החמה לה זכה ספרו האחרון של ישעיהו קורן "שתי כפות ידיים ומילה" בעולם הספרות היתה גורפת. נדמה שקיימת הסכמה מקיר לקיר על איכות כתיבתו ונדירות סגנונו הייחודי והצנוע של קורן. אך הקריאה בספר זה אינה פשוטה, היא תובענית ודורשת קשב והתמדה. יחד עם זאת היא בהחלט קריאה מרעננת. מי שיתעקש על קריאה של הספר, ייצא למסע עוצמתי בשבילי הילדות של הסופר, ובו-זמנית סביר שיפסע גם אל תוך ילדותו שלו.

     

    • לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet

     

    הספר מורכב מנובלה מרכזית ולצדה שלושה סיפורים, המתארים קטעי חיים במושבה כפר סבא בשנות ה-40 של המאה הקודמת. בגרעין הספר מצוי הילד יוליק והוריו, ומסביבו אחות קטנה וסבתא. במעגל הבא מופיעות דמויות מקומיות כגון המורה, הפועל הערבי, רופא המושבה ועוד. כולם חיים בסביבה בעלת אופי חקלאי פשוט, ונאחזים בקיום ובשגרה. רק במעגל החיצוני מוזכרים אלמנטים לאומיים כיריות נעלמות, חיילים, ושלטון המנדט.

     

    "שתי כפות ידיים ומילה". אין קץ לילדות עם ישעיהו קורן (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "שתי כפות ידיים ומילה". אין קץ לילדות עם ישעיהו קורן
     

    הנובלה המרכזית, "יוליק", טובלת כולה במחוזות של טבע. האדמה, בעלי החיים, העצים וההרים הם שחקנים מרכזים לא פחות מהדמויות. קורן מביים את הכל לכדי תמונות חושניות עתירות פרטים. התיאורים מלאי החיות נטמעים בקורא באופן שעשוי לגרום לו לחוש כאילו היה הולך בשביל, בועט באבן, מטפס על גדר ונשרט. התיאורים הקיצוניים יוצרים אפקט ויזואלי חריף. התמונות ממיסות את המילים הבוראות אותן, מתקרבות ומתרחקות כבתנועת מצלמה בתוך תודעתו של הגיבור.

     

    נוף של שדה מצטמצם לגדם עץ, הבהוב של אור על קצוות שיער, מתחלף במראה חצר מאובק, ואצטרובל עוקצני לוחץ על עור חשוף. קורן בונה מהלך התבוננות כפול ויפהפה, שבו הסופר הבוגר מתבונן בבן דמותו הצעיר המתבונן בעולם סביבו: עולם ילדי טרוף מראות וחושים, ובו דיבור פנימי מועט. 

     

    • אוהבים ספרים? בואו לפורום הספרים שלנו!

     

    כמו גיבורו יוליק, כך גם קורן אינו מרבה בהכללות, המשגות או הסברים על המתרחש בסיפור. תודעתו מוגדרת בעיקר על ידי תמונות ותנועה. סגנון זה, שקנה לו מעריצים רבים, בולט מאוד על רקע הסגנון הספרותי העכשווי, הנוטה להגזים בלעיסת יתר של מוטיבים ומטאפורות - או לחלופין נופל למינימליזם סכמטי. המלאות החפה מכל נרקיסיזם של קורן, מציבה אותו בצדק במקום של כבוד על מדף הספרות העברית. קורן אינו חושש להרחיק את עצמו-הכותב לטובת גיבוריו ונופיהם, גם על חשבון נוחות הקריאה. פעמים רבות יוצר הסיפור תחושה של חומר ראשוני, היולי, נטול תיעוש ספרותי. לא קל לפגוש טקסט רוטט, כמעט נא, כאשר רובנו אוהבים את הסיפור שלנו עשוי היטב.

     

    כבודה מתעתעת

    בשלושת הסיפורים העוקבים לנובלה, קורן מהדק מעט את הסגנון ומניח לפתחו של הקורא כמה מפתחות חשובים. מיון החפצים שמיקי גלוזמן גיבור הסיפור "שעה ביום" עסוק בו, משול למלאכת הכתיבה. הוא מנסה לתת משמעות ולארגן את סיפור החיים של הגיבור, דרך החפצים והמטען הרגשי שהם גוררים, אלא שכבודה זו מתעתעת. הכרטיסיות והפתקים הארנקים הקבלות, הספרים והתיקים המשומשים שמיקי ממיין - הם רק טיוטה אפשרית אחת מתוך כל מה שנאגר וגם מתוך כל מה שנזרק, אבד ונשכח.

     

    הזיכרונות של קורן על כל הרזולוציות שהוא מציג בספר, מזמינים קריאה פסיכואנליטית קלאסית, כזו שמוצאת בילדות ובקשרים הראשונים עם ההורים את התשתית לפענוח האדם הבוגר. אי אפשר להתעלם מעיצוב חוויות הילדות כעולם סגור, מוצף אהבת אם, והובלה בוטחת של אב. מוטיב הקן המופיע לאורך הספר, מדגים את הערגה לראשוניות התמימה והאבודה.

     

    מיקי גלוזמן הילד, נדרש על יד חבריו לסלק ביצי ציפורים מקיניהם ולהחליפם באבנים - אך הוא נרתע מכך. הביצים ורודות ורכות כמו עור של תינוק, הקן פועם מחיים שהוא אינו רוצה לנפץ. בבגרותו מוצא מיקי בפינת המחסן שלו בין אוסף הגרוטאות שנאספו לאורך החיים, קן של ציפור. התרגשות למראה הקן הנטוש היא כמו מפגש עם אובייקט קדמוני, או צעצוע ילדים ישן.

     

    באחת התמונות היותר יפות בספר, מתוארים יוליק ואביו ההולכים ביום קיץ ליישוב שכן. במהלך הטיול המיוזע עוצרים השניים לשתות, והאב מקער את כפות ידיו ומשקה את בנו הצמא. הפעולה המרגשת הזו מזככת רגע קסום של קשר בן אב לבנו. האהבה הגדולה המגולמת במחווה של האב, מקושרת אצל יוליק לאמו שהיא אובייקט האהבה הראשון שלו. הוא פונה לאביו ושואל: "גם לאימא אתה נותן לשתות ככה?" והאב לא עונה. הבלעדיות המרומזת משתיקת האב, מסבה לילד אושר עצום, "הייתי קל כבר לא שמתי לב אליו כי פתאום בלי להרגיש נעלמה לי השאלה שכחתי הכל ובכל הכוח רצתי לאורך הברושים שועט לעבר השדות הפתוחים, הפרדסים והכרמים תפוזים כתומים וצהובים רוקדים על כפות ידי".

     

    האם היא ללא ספק מושא ההזדהות המרכזי של הגיבור. היא מחוז הגעגועים והאהבה המוקדמים ביותר. יחד עמה עוצר יוליק את שנתו בציפייה לאב המאחר לשוב הביתה. "כל הלילה ראה אותה דרך הזכוכית האטומה...היא חיכתה. הוא חיכה יחד איתה". בסיפור "הרים כחולים, כמו ים" ההתמזגות עם האם מתחילה להיסדק. הילד משחק בין עצי היער משחק מחבואים מאולתר עם האם. לרגע הוא נבהל מהיעלמותה, אך גם מתרגש מתחושת העצמאות המזדמנת לו. במהלך משחק המחבואים הפנימי שלו הוא ממשש שוב ושוב את פיסת המשי שהיא תפרה לו כטלאי במכנסיו, נבהל וגם עולץ מאפשרות הפרידה ממנה.

     

    מטוטלת ההנאה והחרדה היא אחת מאבני הבניין של הגדילה - והסיפור הזה משרטט באופן כה רגיש את חבלי ההתבגרות הגוררים עמם צער וחדווה. האם מתוארת כדמות מיטיבה בעלת יד מלטפת ומנחמת, שגם מאכילה וגם מדפדפת בספרים, ומחפשת בין הדפים שיר של ביירון. על פי הסיפור האוטוביוגרפי במוצהר, "שתי כפות ידיים ומילה", וגם על פי האחרים שבהם קשה להפריד, ואולי גם אין צורך, בין הבדיוני לאוטוביוגרפי - אהבתה ואמונתה של האם במילה, היא זו שאולי נטעה בקורן את כישרונו הספרותי.

     

    ב"שתי כפות ידים ומילה" הכתוב בגוף ראשון, הוריו של הגיבור-קורן הילד מתוארים

    כמחזיקים בשני קצוות, האם מעדיפה תמיד את המילה על פני התמונה, ומולה האב ממעט בדיבור ומייצג קוטב של פעולה וגופניות. למרות ההזדהות העמוקה עם האם בבגרותו, יוצר קורן סינתזה מופלאה של בין המילים לתמונות הפיזיות. אין ספק שהספר הזה הוא מחווה גדולה לשני הוריו, הן לאם שכתבה לו "אהבה" בשגיאות כתיב רבות, והן לאב שהראה לו אהבה דרך לא מעט שגיאות.

     

    הספר נחתם בממואר אוטוביוגרפי שבו מוסר קורן את שמות הוריו, מקום הולדתם ובסוף גם את נסיבות מותם. זו הפעם הראשונה שבה קורן בוחר לומר דברים על הוריו ולא רק להראות לנו את דמויותיהם. החיבור בין מה שנמסר בהראייה ילדית לבין ההמשגה הבוגרת, סוגר את מעגל החיים בתאום מדויק. המעבר שמרחש לאורך הספר מהחומרים העמומים והחושניים המאפיינים את תחילתו, אל הפרטים הטכניים האוטוביוגרפיים המופיעים בסופו, יוצר תנועה נהדרת המדמה את התנהלות החיים עצמם, ההולכים ומתבהרים ככל שהם מתקרבים לסופם.

     

    "שתי כפות ידיים ומילה", מאת ישעיהו קורן. הוצאת הספריה החדשה. 207 עמ'.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: gettyimages
    אמא וילד בישראל של שנות ה-40. מסע עוצמתי בשבילי הילדות
    צילום: gettyimages
    הטבות למנויים
    מומלצים