שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הספר הוא המחלה, הריפוי והתובנות שלי"
    ברומן "עשן לבן", נערה נטולת טראומות מוצאת עצמה מאושפזת במחלקה סגורה כשהיא סובלת מדיכאון. "אני זוכרת את הדיבורים מאחורי הגב, אני זוכרת את הבושה", מספרת המחברת תמר צורן (שם בדוי), שביססה את הסיפור על ניסיונה הכאוב. ראיון

    "הסיפור הוא לא אחד לאחד, אבל כמו גיבורת הספר, גם אני הגעתי כנערה לבית חולים לפגועי נפש", מספרת תמר צורן (שם בדוי) על ספרה הראשון והבלתי שגרתי. "פגשתי מטפל שהיה מאוד משמעותי בשבילי. אחרי מספר שנים של טיפול מסור, הוא נפטר באופן די פתאומי - וזה היה הטריגר לכתיבת הספר הטעון הזה".

     

     

    ברומן "עשן לבן", נערה לכאורה רגילה שלא קרה לה שום דבר דרמטי או נוראי, מגיעה למחלקה פסיכיאטרית לאחר שבלעה כמות גדולה של כדורים. היא סובלת מדיכאון, וכמעט אינה מדברת או מתקשרת. כשהיא פוגשת באקראי מטפל מיוחד, הוא מביא אותה לפרוץ מתוך השתיקה ולספר על הכאבים והזיכרונות שהם הרקע למחלתה. כך, ממקום של חוסר נוכחות, היא מצליחה לחיות שוב, אחרי שנים רבות של כאב.

     

    מה זה בעצם אשפוז במחלקה פסיכיאטרית?  (צילום :shutterstock) (צילום :shutterstock)
    מה זה בעצם אשפוז במחלקה פסיכיאטרית? (צילום :shutterstock)

     

    על מה הספר שכתבת?

     

    "בעיקר על התמודדות עם מחלת הדיכאון. כיום אני יודעת שהיא יותר מוכרת לציבור הרחב, אבל בתקופה של האשפוז שלי היא לא היתה ידועה ונפוצה בחברה. ואני זוכרת את המבטים והדיבורים מאחורי הגב שלי, אחרי שהשתחררתי וחזרתי הביתה. אני זוכרת את הבושה. החלק הראשון של הספר מתאר מה זה בעצם אשפוז במחלקה פסיכיאטרית, אבל בהמשך המוקד של העלילה הוא הטיפול בדיבור, ואיך נוצרת תקשורת ממצב של שתיקה והסתגרות, שהוא מאוד אופייני לדיכאון ולמחלות נפש".

     

    השיח מרפא את הדיכאון?

     

    "אולי לא ברמה הכי פשוטה, אבל זה חלק מתהליך הריפוי, דרכו מגלים ששתיקה היא הרסנית.

    הפחד לדבר וההסתגרות בתוך הכאב הגדול יכולים לחולל נזקים איומים. אני מדברת בספר על רקע משפחתי של חוסר תקשורת, ועל פחד שקיים בתוך התא המשפחתי. לא מדובר באלימות מסוג כלשהו, אלא יותר על חשש לדבר על דברים שהם לא נפלאים או לא תקינים. הפחד הזה לא עוזר לדיכאון".

     

    לעתים הגיבורה של הספר מתנצלת על הדיכאון, מפני שלא עברה שום טראומה נוראית. 

     

    "יש ספרים על דיכאון או על מחלות נפש אחרות שמדברים על דרמה כלשהי - ניצול מיני נגיד, גירושים קשים או ילדות אכזרית. בספר הזה לא מדובר על התכנים האלה, כי בהרבה מקרים של דיכאון לא מדובר בדרמות ברורות כסיבה למחלה. אני חושבת שרציתי לשבור בספר את הדימוי שמאוד נוכח בקולנוע. בהרבה סרטים לגיבורים יש דיכאון ומאחוריו מתגלה סוד נורא של גילוי עריות או ניצול מיני, ואז הצופים מבינים מאיפה זה בא. אני רוצה לספר שיש מקרי דיכאון שאין להם סיבה מוגדרת, ועדיין אנשים סובלים מהמחלה. טראומות מתרחשות גם באופן עדין יותר ויום-יומי".

     

    ולמרות שהנושא כבר מוכר, לכתוב סיפור אותנטי שמתרחש במחלקה סגורה עדיין נחשב לטאבו.

     

    "היתה לי התלבטות בזמן הכתיבה אם ללכת עד הסוף ולתאר דברים כמו מכות חשמל, שגם היום אף אחד כמעט ולא מדבר עליהם. היה לי קשה לפתוח  כי אני אדם די מופנם, ולכן בחרתי לא להיחשף עד הסוף, כדי שאוכל לספר את הסיפור שלי בלי לחשוב מה יגידו השכנים. אני יודעת מה התגובות לסיפור שלי, כי עדיין יש סטיגמה על האשפוזים. אבל האג'נדה שלי היא שהמחלה היא לא אשמתו של החולה. הרגשתי שאם אני אהיה לגמרי גלויה, זה יחסום את הכתיבה שלי". 

     

    לדבר אל הקירות

    צורן חיה כיום בצפון הארץ, עובדת כמידענית, ונשואה פלוס שניים. את הספר, כך היא מספרת, כתבה משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא תחושת השליחות לחשוף מה היא באמת מחלת הדיכאון, והשנייה היא הרצון והצורך לכתוב, ולהוציא את הסיפור שלה מחושך לאור. "כתיבה היא האהבה שלי, ואלו התכנים שמציאות חיי קשורה אליהם. באמצעות הכתיבה ניסיתי לשלוח עזרה למי שמרגיש דומה. אבל יחד עם הנושאים הקשים, הספר הזה הוא לא ספר אסונות. הוא יכול להיות גם ספר גואל.  

     

    "אחרי האשפוזים והטיפולים, בתקופה שבניתי את החיים שלי, גם התנתקתי מהעבר שלי.

    עוד לא הרגשתי שנרפאתי, למרות שתפקדתי כאדם מן היישוב. עכשיו, אחרי שנים, קל לי יותר לחזור לתכנים האלו ולהבין אותם, ואת הטיפול שעברתי. אני חושבת שלספר יש מסר מאוד אופטימי, שגם מהמצבים הכי נוראיים וקשים אפשר להשתקם. הספר הזה הוא המחלה, הריפוי והתובנות שלי לגבי שניהם".

      

    מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

     

    "מצרויה שלו. שלחתי לה את הספר, אז אני מקווה שזה לא יישאר בגדר חלום. בנערותי קראתי ספר בשם 'מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים', מאת חנה גרין. זה גם היה סיפור על נערה שאושפזה על רקע של מחלת נפש, והספר הזה מאוד דיבר אלי, כי לא היה לי עם מי לדבר על המצב שלי. הספר הזה פתח לי דלת. כנערה, חשבתי שאני היחידה בעולם שיש לה דיכאון, שאפילו לא ידעתי להגדיר אותו בשם הזה".

     

    יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "לצד הדברים היפים שאני קוראת ואוהבת, אני מקווה שהספרות הישראלית תפסיק להתחכם או להתבסס על גימיקים. הייתי רוצה לקרוא דברים כנים יותר, אותנטיים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "עשן לבן". לכתוב בלי לחשוב מה יגידו השכנים
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים