כל המציל אלפי נפשות
את הילדות הקשה שלה הצליחה מריומה בר-יוסף להפוך למפעל חיים שאין הרבה כמותו בישראל. 'בית השאנטי' שלה מציל את חייהם של אלפי בני נוער בשנה. עכשיו היא מגיעה למסע איסוף תרומות בלוס אנג'לס, כי להציל חיים זה עסק יקר
בגיל 13 החליטה מריומה בר יוסף ללכת לחפש את אביה. וכך, בלי להגיד לאף אחד, עלתה על הסאבווי ונסעה לבניין המגורים של אביה. עשר שנים קודם, הוא נטש אותה ואת אמה בארץ כשהיתה בת שלוש בלבד. עכשיו כשחזרו לבוסטון, החליטה הילדה לחפש את אביה. "נורא רציתי להכיר אותו, זה בכל זאת, אבא שלי", היא מספרת. כשהגיעה לבניין, גילתה שומר בכניסה ומסרה לו את מספר הדירה של אביה ושמו. השומר התקשר לאב באינטרקום על מנת לקבל ממנו אישור לאפשר לילדה לעלות. כך היתה יכולה מריומה לשמוע את קולו של אביה – אותו כבר הספיקה לשכוח – אומר לשומר שלא להעיז לתת לה לעלות למעלה. "ברקע גם שמעתי את אשתו השניה צורחת: 'אל תיתן לה להיכנס, שתחזור הביתה'".
היתה זו הפעם השניה בחייה בה הרגישה מריומה את חוויית הנטישה הכואבת. "השומר אפילו לא ידע איך להגיד לי את זה, לא היה לו נעים. זר לא יבין את זה קשה להסביר במילים את ההרגשה הזאת. זה סוג של מוות, אתה מרגיש לבד בעולם. לפעמים עדיף אבא מת מאשר אבא חי שמחשיב אותך למת".
בראיון טלפוני טרנסאטלנטי, מספרת מריומה, 48, את סיפורה הכואב, איך זה שהביא אותה מספר שנים לאחר אותה נטישה צורבת, לפתוח את בית השנטי, מוסד מוכר וחשוב בארץ המשמש כבית לנוער בסכנה, נוער שנפלט מביתו בגלל התעללות מילולית, פיזית או נפשית ושאף מסגרת אחרת לא הצליחה לעזור לו. המוסד הוקם בשנת 1984 ועד היום הצליח לעזור ללמעלה מ-30 אלף בני נוער במצוקה (בין הגילאים 14-21). קליטת בני הנוער מתקיימת 24 שעות ביממה, חלקם מגיעים ביוזמתם, חלקם בהפניית העובדים הסוציאליים. זהו המקום היחידי בארץ המטפל בבני נוער בסיכון ובצורה מיידית, בלי תקופת המתנה.
טראומות הילדות הן שהובילו את מריומה, שהיתה אז רק בת 20, לפתוח את המקום שהציל את חייהם של כל כך הרבה נערים. היא נולדה בניו יורק כמרים קליין, בת לאם ישראלית ואב אמריקאי יהודי. כשהיתה בת שנתיים לערך, שבה המשפחה לארץ, אך אביה החליט לעזוב חזרה לארה"ב. בגיל חמש עברה מריומה התעללות מינית על ידי שכן, אך הדחיקה אותה עד שהיתה בת 30. כשהיתה בת 13, החליטה אמה לשוב לארה"ב ולבוסטון, שם התגוררו לפני כן. ושם כאמור חוותה מריומה את חוויית הנטישה מאביה שסירב לפגוש את בתו היחידה (לא נולדו לו ילדים מאשתו השניה).
"אמי היתה מנותקת רגשית מהמצב בו הייתי. היא היתה צריכה להתמודד עם חבלי הקליטה בארה"ב ועם הפרנסה. אני מצידי, לאחר אותו מפגש עם אבי, התחלתי להתנסות בסמים. הפכתי להיות מעין ילדת רחוב, ישנתי בפארקים ומתחת לגשרים, מכוסה בקרטונים ועיתונים, או שישנתי אצל חברים, הלכנו לקונצרטים ביחד, לפעמים חזרתי הביתה ולפעמים לא. בסופו של דבר אמא שלי הבינה שאי אפשר להשתלט עלי והחליטה להחזיר אותי לארץ. לא יודעת למה, אבל באינסטינקט פנימי אמרתי לה שאני רוצה ללכת לפנימה דתית ולחזור בתשובה".
מריומה שבה לארץ לפנימיה הדתית "אמנה" בכפר סבא, אולם הצליחה להישאר שם רק כשלושה חודשים. "פגשתי שם חברה אותה הכרתי מבוסטון שהוריה היו שם בשליחות והיא סיפרה לי על מקום שהיא רוצה לקחת אותי אליו. נסענו לסיני ונשארתי שם קרוב לשנה עד הפינוי".
בגיל 17 עברה מריומה חוויה קשה של אונס כשלקחה טרמפ עם נהג מונית. "מי היה חושב שדבר כזה יכול לקרות במונית? לקחתי טרמפ הביתה והיה שם עוד מישהו, הם לקחו אותי לחוף בבת ים ושם עברתי אונס קשה. חזרתי הביתה בשוק. הלכתי ישר להתרחץ, כי אתה רוצה להתנקות ממה שקרה לך. הרמתי טלפון לחברה הכי טובה שלי וסיפרתי לה בהיסטריה מה קרה לי. היא אמרה: 'מצטערת, אבל אני לא יכולה להגיע, אני לא רוצה להסתבך עם ההורים ולצאת ב- 9:30 בערב מהבית'. הייתי בשוק. הרגשתי כל כך לבד, לא הבנתי איך זה יכול להיות, אני הרי הייתי נוסעת עד סוף העולם בשביל לעזור לחבר בצרה".
אנשים רבים שעברו טראומות מהסוג של מריומה, מוצאים עצמם בורחים למציאות אחרת בעזרת סמים ואלכוהול, מידרדרים לעולם קשה של זנות ופשע, אבל היא, מסתבר, קורצה מחומר אחר. בגיל 18 התגייסה לצבא ושירתה בשל"ת, יחידה שהוצבה במארג' עיון שבלבנון. מאוחר יותר שירתה כמורה למלאכת יד בבתי כלא צבאיים. בגיל 19.5 פגשה את בן זוגה ואבי שלושת בנותיה. ביחד איתו התחילה מריומה את בית השאנטי, לפני שבכלל ידעה שהיא פותחת מרכז שכזה.
"כל יום שישי היינו עורכים קבלת שבת עם נערים שהגיעו לתל אביב ולא היה להם איפה לעשות את השבת. זה התחיל מפה לאוזן, אנשים שהגיעו לתל אביב שמעו שיש איזה מקום לא נורמלי בשכונה שמחלק אוכל בחינם והיו באים אלינו לאכול. יום אחד הגיעה בחורה שאמרה: 'הרגשתי ממש בשאנטי פה'. שאלנו: 'מה זה שאנטי', והיא ענתה: 'שלווה'. איזה נער אחד הלך וכתב על הקיר 'ברוכים הבאים לבית השאנטי', וכך זה נשאר".
באותה עת לא היו מסגרות מתאימות לנוער רחוב וכך התמלא הבית בבני נוער שחיפשו לעצמם קורת גג וצלחת אוכל. מריומה, שראתה את עצמה ברבים מבני הנוער שהגיעו, הבינה שזהו ייעודה בחיים, לשמש להם בית. ההתחלה לא היתה קלה, כי כיצד יכולה בחורה צעירה אחת להאכיל ערב רב של צעירים רעבים ללחם? אבל מריומה לא ויתרה, היא אספה שאריות מזון משוק הכרמל, התדפקה על דלתות וביקשה תרומות, רק כדי שתוכל להאכיל ילדים שאינם שלה.
מי הם בני הנוער שמגיעים אלייך?
"צעירים מכל רחבי הארץ, בין הגילאים 14-21. ילדים שננטשו על ידי ההורים שלהם, ילדים מרוסיה שאין להם הורים בארץ, הם נשלחים מבית המשפט לנוער, על ידי קציני מבחן, עובדים סוציאליים ומהרחוב. חשוב לי להדגיש שאין לנו נרקומנים או אלכוהליסטים שצריכים לעבור גמילה. זהו בית חם לנוער בו הוא מקבל את הכוח להמשיך הלאה".
כמה זמן יכולים הצעירים להישאר בבית השאנטי?
"יש כאלה שנמצאים יום ויש גם שנשארים חודשים או שנים. בית השאנטי הופך להיות הבית שלהם עד הגיוס ואנו עוזרים להם עד גיל 21. זהו המקום היחידי בארץ שמטפל בצעירים עד גיל 21".
איך היה לגדל שלוש בנות באווירה שכזאת, הן הרי נולדו לתוך בית מלא ילדים עם בעיות?
"הפתעת חיי היא איך שהבנות שלי גדלו להיות. אם יש התאהבות תמידית, אז אני מאוהבת באלוהים ובבנות שלי, בלי שום קשר לבעלי. אני מאוהבת בהן כי הן לא חיו בבית רגיל, תמיד היו בין 30-50 ילדים בבית וזה היה יכול גם להשפיע עליהן לכיוון ההפוך, הן היו יכולות גם לצאת כמו הילדים של בית השאנטי, אבל הן מאוד בריאות ומיוחדות. בשבילן זה בית רגיל, נורמלי. הגדולה נסעה לניו יורק כי היא רוצה להיות שחקנית וכשהיא לא הולכת לאודישנים, היא עובדת עם הומלסים ומחלקת להם אוכל. השניה מעצבת שיער ועובדת עם נשים חולות סרטן. והשלישית, היא עדיין קטנה, בת 16 בלבד. אם הן לא היו יוצאות כאלו בריאות בנפשן, יתכן שלא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי, זה היה איזה סוג של הימור להביא אותן לעולם באווירה הזאת, אבל ההימור הזה הוכיח את עצמו".
האם הצלחת ליצור קשר עם אביך במשך השנים והאם הוא יודע על מה שאת עושה עם בית השאנטי?
"הוא ביקר כאן פעם אחת. במשך השנים ניסיתי כמה וכמה פעמים להגיע אליו והוא אכן בא פעם, אבל אנחנו לא בקשר".
איך זה שניסית ליצור אתו קשר אחרי שהוא סירב לראות אותך?
"כי כל ילד שננטש רוצה להבין מדוע לא רצו אותו. לוקח זמן עד שהנשמה יכולה לקבל את זה. אני רציתי להכיר את אבא שלי ולקח זמן לקב את זה שהוא לא מעוניין, ושזה לא קשור אלי אלא אליו".
האם הוא ביקש ממך סליחה אי פעם על כך שנטש אותך?
"לא. עד גיל 30 עוד ציפיתי לסליחה הזאת, אבל כשאתה עובר תהליך עם ילדים כמו כמו אלה שאני עובדת איתם, הם מלמדים אותך לשחרר. ואני באמת שיחררתי והשתחררתי מהכאב ומהרצון להבין מדוע ננטשתי. אני גם מודה לאלוהים על ההורים האלה, כי אילולא הם, לא הייתי פותחת את בית השאנטי מעולם".
ואין לך כל רגשות כעס כלפיו?
"לא. יש לי רק חמלה עליו. הפכתי את המקום של הכעס והתסכול, למקום של תודה והודיה. היום אני כותבת ספר על השיטה שחיברתי, שיטה טיפולית בה אתה מתחיל לבנות מהיסודות את עצמך. אני יכולה להגיד לך בוודאות שאני נמצאת במקום טוב יותר היום. עברתי מסע חיים ולמדתי כי יש סיבה לכל מה שקרה לי, כי אילולא אותם דברים, לא הייתי פה היום".
מה היה בך שעצר אותך מלהידרדר? הרי כבר היית בדרך לשם.
"יש לי אופטימיות חסרת תקנה ואמונה מאוד גדולה בכח עליון. מגיל צעיר ידעתי שאני הולכת לעשות משהו מיוחד עם החיים שלי ואני מודה לאלוהים שגיליתי את הייעוד שלי מוקדם".
לאחר פרידתה מאבי בנותיה, המשיכה מריומה לנהל את בית השאנטי, שבינתיים העתיק מקומו לבניין יפה בנוה צדק. ב-2005 פגשה את בעלה נוכחי, מיכאל בן יוסף, ושנתיים מאוחר יותר נישאה לו, ביחד אתו הם מנהלים את בית השאנטי, וגם את כפר הנוער 'בית השאנטי במדבר', שנחנך ב-2009 על כביש 40, בין שדה בוקר למצפה רמון. בבניית הכפר הושם דגש על בניה ירוקה, שימוש בחומרים ידידותיים לסביבה, מיחזור מים ואפשרות לשימוש בחשמל סולרי. העיצוב של 'בית השאנטי במדבר' מרהיב ביופיו. התפיסה היא שיש קשר ישיר בין המראה החיצוני של הבית למוכנות של בני הנוער לבחור בחיים. הכפר הוקם במטרה לתת מענה לבעיית הנוער בדרום ולסייע בהרחבת כלי הטיפול של בית השאנטי. בין התורמים לבניית הכפר היו משרד התחבורה, משרד נגב גליל, קק"ל ותורמים נוספים, אבל עדיין מדובר בעסק יקר מאוד, ובגלל זה מגיעה עכשיו מריומה לסיבוב תרומות בלוס אנג'לס. "אני מקווה לאסוף תרומות מהקהילה הישראלית הגדולה כאן. 20 אחוז ממה שאנו מקבלים מגיע מהמדינה ו-80 אחוז מתרומות. ורוב הכסף, 80 אחוז, הולך על הילדים ולא לאדמניסטרציה. סך ההוצאות המנהליות שלנו אינו גדול בכלל".
האם הילדים שומרים אתך על קשר גם לאחר שעזבו?
"אלו שנשארים תקופה ארוכה, אז כן, בוודאי, אבל יש גם הרבה שמגיעים לתקופות קצרות ועוזבים. משנת 1984 עברו אצלנו כ-30 אלף בני נוער. בשני הבתים שלנו אנו מטפלים בלמעלה מ-2,300 בני נוער בשנה, זה המון".
יש איזה מכנה משותף לכל הילדים האלו?
"חוץ מזה שכולם עברו התעללות מסוג זה או אחר ושהם נוער בסיכון, הם כולם בחרו בחיים ברגע שהגיעו אלינו. הם יכלו באותה קלות לבחור גם דרך אחרת".
לאינפורמציה נוספת על בית השאנטי ויצירת קשר עם מריומה, אנא בקרו באתר:
