שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זה היה אירוויזיון או מופע הצדעה לאבבא?
    זה לא התלבושות הנוצצות, לא הפאדיחות של המנחים ואפילו לא השירים עצמם - האירוויזיון הוא לפני הכל ריטואל דתי עבור חובבי היורו-טראש, שקיבלו בשבדיה מנה גדושה של מבצעים שהתחפשו לאבבא של שנות ה-70. רק חבל שאבבא יש רק אחת

    הו מאלמו, הו פטרה. ווט א וונדרפול שואו טונייט! אנד פינאלי, ככלות הקול והתמונה וכשזה נגמר סוף סוף, מה יכולה ותיקת אירוויזיונים כמוני לומר? שהיה שמייח ומבדח, שהשנה כל הבלדות הנוגות אופסנו בנפטלין, שעורבים היו יכולים לקנן במבצר שבנו על ראשה של פטרה המנחה וגוזליהם - לטייל על ריסיה המלאכותיים?

     

    אירוויזיון 2013: והזוכה היא - דנמרק!

    עוד ביקורות, כתבות ועדכונים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet

     

    אם היתה כאן תחרות, היא בין אלה שעטו נצנצים והשקיעו באקססוריז לבין החבר'ה מדנמרק ששכחו להתלבש, להסתרק ולנעול נעליים. אם היה כאן חידוש, הוא נעלם מעיני לגמרי. אם יהיה להיט גדול במועדוני האוחצ'ות בקיץ, עוד מעט נדע. האם תצמח מתוך ההרכבים שזימרו את עצמם לדעת להקת אבבא חדשה? ספק גדול. גם לא סלין דיון חדשה. אפילו לא קאמבק לבוני טיילר, אפילו שהצדק הפואטי מחייב אחד כזה, גם אם השיר שהדביקו לה לא תומך בצדק כלל.

     

    קריסטה סיגפרידס מפינלנד ונשיקה לוהטת על הבמה (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
    קריסטה סיגפרידס מפינלנד ונשיקה לוהטת על הבמה(צילום: Gettyimages)

     

    מופע אירוויזיון בודד הוא תמיד חלק אחד מתוך השלם ולא הדבר עצמו. הדבר, צריך להודות, הוא ריטואל דתי בממלכת היורו טראש. כל ממלכה זקוקה לריטואל חד שנתי קבוע כדי להמשיך ולהתקיים כתרבות ייחודית. כמו שיהודים לא יכולים בלי לאהוב ולשנוא את סדר פסח, בניה המרובים של אומת הטראש זקוקים לאירוויזיון כדי להגדיר את עצמם מחדש במועדים קבועים ועל פי פרמטרים קבועים.

     

    זה לא "תראו את הרומני הזה, שילוב של דרקולה ודוד ד'אור" (כל הזכויות שמורות ליגאל רביד, אלוף העולם באירוויזיונים, ציטוט לא מדויק); וגם לא, כמה חמודים האזרים, ואיך טעתה הגרמנייה עם המטריה במדינה של הדוז-פואן עד שתיקנה את עצמה ונתנה לדנמרק; ואף לא "היווניה ההיא מחבר השופטים שבמקום 'שואו' אמרה 'סאו' שזה בכלל חזירה באנגלית, וככה יצא שהיא אומרת לפטרה שהיא חזירה נפלאה, איזה פאדיחות".

     

    סזאר מרומניה. שילוב של דרקולה ודוד ד'אור (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
    סזאר מרומניה. שילוב של דרקולה ודוד ד'אור(צילום: Gettyimages)

     

    לא, חברים. כל זה - יחד עם נחמדותם הבלתי נלאית של בני השכונה מאזרבייג'ן, עוגות הקצפת שפטרה לבשה, מאמציו התבוניים של משרד התיירות השבדי וכל הגימיקים שבתבל - זה לא העיקר. העיקר הוא הנחישות להתכנס כל שנה לטקס דתי עם חוקים קבועים, תקוות ידועות מראש ואכזבות קלישאיות שגם הן ידועות, שכן "דה ווינר טייקס איט אול", למקרה שלא ידעתם.

     

    בשנים האחרונות, מה שמשתלט על חוקיו של הטקס מבחינה מוסיקלית, הפקתית ו-ויזואלית כאחד, הוא נוסטלגיה עזה לשנות השבעים, שהן השנים הטובות במיוחד של המופע. מי שעצם את עיניו לכמה דקות מחמת העייפות והמשיך לשמוע, יכול היה לדמיין במקום הנצנצים העדכניים, פדלפונים ואפרו, חולצות ויסקוזה חושפות חזה גברי (שעיר. בסבנטיז לא מרטו ולא עשו לייזר) ובנות עם תסרוקות פארה פוסט מחוזקות בטונה של ספריי מחורר-אוזון.

     

    זלאטה אונייביץ' וחבר מאוקראינה (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    זלאטה אונייביץ' וחבר מאוקראינה(צילום: AFP)

     

    המוסיקה - שהשנה היתה כולה פופ טהור ולא מתחנף, כולה בסולמות מז'וריים וכולה מכוונת לעשות מצב רוח טוב - נעצרה אי שם ב-1975 - לפני הזמנים המסובכים האלה, בהם כל אחד צריך להביא איתו אל הבמה משהו אתני, משהו ממוזיקת עולם, ומשהו עם כינור חשמלי כדי ללכוד את האוזן. המוזיקה היתה כולה מחווה לאבבא. מגיע להם, אבל אבבא יש רק אחת, ומרוב מחוות הכל נשמע השנה בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר.

     

    מבחן הזמזום בבוקר שלמחרת הוא שיכריע אם הדנים היחפנים יעשו מכה או לא. לצערי, לא הצלחתי לשחזר את השיר הזוכה מתוך זכרוני בלבד, וכשצפיתי בו שוב הבנתי (שוב) שזה ממש לא חשוב. יש שירים זוכים שרק יגאל רביד יודע לזמזם. ההמון הנבער, כמוני, יסתפק בהבנה שגם בשנה הבאה נהיה שם, ולו כדי לקטר על הטקס. בדיוק כמו שנהיה בסדר פסח בשבתנו כחילונים גמורים, ומאותן סיבות ממש.

     

    אמלי דה פורסט מדנמרק. נזמזם אותה הבוקר? (צילום: AP) (צילום: AP)
    אמלי דה פורסט מדנמרק. נזמזם אותה הבוקר?(צילום: AP)

     

    ולמורן מזור ייאמר - זה לא את, כפרה, זה הם. אבל הם לא אנטישמים. עובדה,

    בקליפים שעשו השבדים לשחזור ומיחזור אירוויזיונים ישנים, הופיעו המון ישראלים, כולל קושניר ודטנר. אבל מה לעשות שהשנה הם רצו שמח ולא זועק, קצב ולא לב שבור, כפיים ולא ידיים לופתות מיקרופון בייסורי אהבה ונפתולי תשוקה. הכל גורל, והכל כתוב מלמעלה.

     

    ולרשות השידור ייאמר - עם כל הכבוד לריטואל, הייתי שמחה לדעת כמה זה עולה לי, כמשלמת אגרה. סתם בשביל השקיפות ובשל היחס ההפוך בין השקעה כספית לרייטינג, שהוא הקללה שמלווה אתכם כבר שנים הרבה. גם זה, כך נדמה, כמו מגדלי-פטרה והתמיכה של מונטנגרו באזרבייג'ן, כתוב איפושהו על הקיר. מתי תלמדו לקרוא?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים