שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אבל את אבא אני אוהבת יותר ממך"
    אנחנו מטפלים ודואגים להם, מרעיפים עליהם אהבה - ובתגובה הם מודיעים לכל מי שרק אפשר שהם אוהבים יותר את ההורה השני. וזה כואב ופוגע וגורם לנו להתנהג כמו הילדים הדחויים בגן - ולהחמיר את המצב. אז איך נכון להתמודד? אלי זוהר ניב מרגיעה - ומסבירה

    "תשמעי", התלוננה באוזני האם שישבה מולי, "אני הרוסה מזה ממש! כל היום אני איתה בבית, מטפלת בה, דואגת לה, אוהבת אותה, וכשאנחנו יחד היא מחזירה לי אהבה, מחבקת ומחייכת אליי. עד... שאבא שלה מגיע. בשנייה שהוא נכנס בדלת אני כבר לא קיימת. היא כל הזמן הולכת אחריו "אבא-אבא, אבא-אבא", הכל היא רוצה שהוא יעשה לה: יכין לה בקבוק, יקלח אותה, יספר לה סיפור.

     

    "ברור לי שהיא אוהבת אותי, אבל אני לא יכולה לעמוד בסיטואציה הזו. אני מוצאת את עצמי מקנאה כמו ילדה קטנה ואפילו כועסת עליה. מה זו כפיות הטובה הזו? אני אמא שלה. זו שנשאה אותה ברחמה תשעה חודשים, ילדה אותה ומטפלת בה רוב שעות היממה. מה אני עושה עם זה?".

     

    עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet   

     

    היא מחייכת במבוכה, קצת צוחקת על עצמה, אבל היא באמת פגועה. נעלבת.

      

    עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים:

    לשלב עבודה וילדים בלי להתמוטט? זה אפשרי!

     

    קשה לחיות בתחושה שאתה פחות אהוב

    זוכרים את השאלה הטרחנית והמטרידה שפעם מבוגרים נהגו לשאול ילדים ללא הפסקה: "את מי אתה אוהב יותר, את אמא או את אבא?". בדרך כלל זה נאמר בבדיחות הדעת, מין דחקה שכזו, ואנחנו, הילדים, היינו מתפתלים בחוסר נוחות ומתקשים לספק מענה שיפיס את הדעת. היום, בעידן ההורות המודעת כבר לא שואלים את השאלה

    המתקילה הזו ולא מבקשים מהילד שיבחר צד. אבל זה לא אומר שהתהייה לא מתקיימת בתוכנו, באופן זה או אחר, בזמן זה או אחר.

     

    כבני אדם אנחנו תחרותיים, מי יותר, מי פחות. אנחנו משווים, בודקים איפה אנחנו ביחס לאחר, ביחס לעולם. בוודאי כשמדובר בהורות וילדים, הבטן הרגישה שלנו. זה טבעי.

     

    כך גם בין שני הורים המגדלים ילד משותף. קשה לחיות בתחושה שאני הורה פחות אהוב, פחות רצוי. בוודאי כשיש לנו סיבה לפתח רגישות בנושא.

     

    כי כן. יש דבר כזה ילד המעדיף באופן ברור וגלוי הורה אחד. לפעמים זה את אבא, לפעמים את אמא. בשני המקרים זה לא קל.

     

    בגיל הרך התופעה הזו מאוד מוכרת ושכיחה, אבל לא רק. גם בגילאים מאוחרים יותר זה קורה. לעתים לזמן קצר בלבד, ולא פעם גם כתופעה מתמשכת.

     

    למה זה קורה?

    כשזה מופיע בשנה-שנתיים הראשונות לחייו של התינוק, אפשר להתייחס לזה (גם) כאל 'חדשות טובות'. הנה, הילד מבחין בכך שהוא ישות נפרדת, בעל רצונות משל עצמו, ויש לו אפשרות לבחור. זהו בהחלט הישג התפתחותי חשוב, התחלה של הבנה שאני יכול לשלוט בחיי ולנהל אותם.

     

    בשלב האדיפלי (גיל הגן) אנו נראה מקרים רבים בהם הבן כרוך אחר אימו, והבת "מאוהבת" באביה. מאוחר יותר נזהה "משיכה מגדרית", בה כל ילד יעדיף להיות עם ההורה השייך לאותו מין כמוהו: הבן יבקש לבלות יותר במחיצת אביו והבת - בחברת אימה.

     

    במקרים בהם הילד נמצא רוב היום עם הורה אחד יש סבירות גבוהה שהוא יבחר באופן טבעי להמשיך ולפנות אליו כשירצה דבר מה, כשיבקש מענה לצרכיו. מן הסתם הוא כבר מכיר ורגיל לסגנון ההורות של אותו הורה, לדרך בה הוא מלטף ומרגיע, לטון הדיבור שלו, ולכן הוא מרגיש איתו נוח ובטוח יותר.

     

    אחר, באותו מצב בדיוק, יעדיף דווקא את ההורה שנמצא איתו פחות, שהופך לאטרקציה מלהיבה מהשנייה בה הוא נכנס הביתה ורק איתו הוא ירצה להיות, כאילו כדי להשלים את השעות החסרות.

     

    בחירה בהורה מועדף יכולה להיעשות גם על בסיס של אישיות דומה: תכונות אופי, טמפרמנט, העדפות, תחומי עניין מקבילים. באופן טבעי ילד יכול להרגיש טוב יותר עם הורה הדומה לו, שמדבר איתו באותה שפה, מבין אותו, נינוח איתו יותר. ולעתים הקרבה היתרה הזו ביניהם, החוויות המשותפות הנצברות, מרחיקות עוד יותר את ההורה השני.

     

    ולפעמים מאחורי כל זה עומדת בחירה חוזרת ונשנית של הילד, מודעת יותר או פחות, הנובעת מתחושת יכולת אדירה שלו להפעיל את הוריו על פי רצונו ובחירתו. במילה אחת - מניפולציה

     

    כמובן שלאופן בו אנחנו מגיבים, הדרך בה אנחנו מתמודדים, יש השפעה אדירה על עוצמת ומשך התופעה. וזו בהחלט התמודדות.

     

    גם כשאנחנו מבינים בראש, בהיגיון, שזה לא שהוא לא אוהב אותנו, לא שהוא באמת אוהב רק את ההורה השני, עדיין קשה לנו להכיל את זה מבחינה רגשית. ברגע אחד אנו חווים פגיעה במקום מאוד רגיש, תחושת דחייה המגיעה מכיוון הנפש האהובה והיקרה לנו בעולם כולו, מאותו אחד שאנחנו מוכנים לעשות עבורו כל מה שרק ניתן.

     

    וזה בלתי נסבל. זה מתסכל, פוגע ומעליב, מייצר רגישות מוגברת ולעתים מקשה על ההתנהלות הספונטנית והטבעית שלנו מול הילד. הורים מוצאים עצמם שוקלים כל מילה וכל צעד, נבוכים, פגיעים, מבולבלים, אשמים וכועסים. והרגישות הזו מייצרת (איך לא) התנהגויות שגויות שעלולות רק להגביר ולקבע את הדפוס הזה:

     

    עלבון: הורים נעלבים מול הילד, במטרה לעורר את רחמיו: "זה ממש מעליב אותי שאתה לא רוצה שאהיה איתך".

     

    שוחד: מנסים לשחד אותו בטובות הנאה שונות ומגוונות - רק שיסכים להיות איתי: "בוא איתי, כדאי לך, אני אקנה לך הפתעה, יהיה לך יותר כיף מאשר עם אמא!".

     

    התחשבנות: עונים לו באותה מטבע: "אז גם אני לא רוצה להיות איתך!".

     

    לא פעם העדפה של הורה מייצרת גם מתח בין ההורים, במיוחד אם יש כבר ברקע משקעים קודמים, חוסר הסכמות וחיכוכים. ההורה הדחוי יכול להרגיש מורחק ולא שייך ולהאשים את בן הזוג ביצירת קואליציה נגדו. גם ההורה "הנבחר" עלול לחוש קושי, כשכל משקל ההורות נותר על כתפיו בלבד, ללא עזרה ותמיכה מהצד השני.

     

    וגם פה הורים יכולים לטעות ולבחור בכלים לא יעילים:

     

    קמפיין להורה הדחוי: "תראה איזה כיף תעשה עם אבא! הכי כיף עם אבא!".

     

    הימנעות טוטאלית: "הוא לא רוצה ללכת איתי - אז לא צריך. לך איתו אתה!".

     

    כעס נוראי: "קח ממני כבר את הילד המעצבן הזה! רק אותך הוא רוצה!".

     

    כל אלו, כאמור, לא יעילים ואף מרחיקים. נכון שזה קשה, אלא שאת הסוגיה הזו אנחנו אמורים לעבד בתוכנו, להבין מאיפה מגיע העלבון הזה, על מה זה "יושב" אצלנו, מה זה מעורר בנו, באיזה עצב חשוף זה נוגע. חשוב שנישאר בכובע המבוגר האחראי ולא נפיל את התיק הזה על הילד שלנו. הם לא אמורים לרחם עלינו וגם לא להרגיש אשמים. הם פועלים מתוך תחושה אותנטית, ואף לגיטימית, יש לומר.

     

    אי אפשר לאהוב את שני ההורים כל הזמן אותו דבר.בדיוק כמו שאנחנו לא אוהבים אותו דבר וכל הזמן את הילדים שלנו. ככל שנגיב ביתר עוצמה ופגיעות - כך הילד יבין שיש לו ביד כפתור פלאים בעזרתו הוא יכול לנהל אותנו. הנאה רגעית הגובה ממנו מחיר כבד: כשההורה שלי יורד לגובה שלי והופך להיות בעצמו בן ארבע - מי יגן עלי?

     

    אז מה כן ניתן לעשות על מנת להחזיר את האיזון למשפחה?

     

    1. החיים הם דינמיים

    ולא הכל קשור אליכם. אל תמהרו לקחת את המצב באופן אישי ולהרגיש אשמים. אל תזדרזו לערוך שינויים מלאכותיים בדרך ההתנהלות שלכם. ילדים מתנסים, חווים, בודקים כל הזמן וגם הקשר עם ההורים משתנה. זו תופעה טבעית שגם משתנה עם הזמן. קחו אוויר.

     

    2. מי אתה רוצה שייקח אותך לגן היום?

    זו, למשל, שאלה מיותרת, בעיקר אם גם אתם צריכים להתחיל את יומכם. בדברים החשובים, בנושאים הקשורים גם אליכם, אתם אלה שמחליטים. גם אם הילד לא רוצה - עמדו על שלכם מבלי להיבהל. לעומת זאת, בעניינים אחרים, כשמתאים לכם, השאירו לילד שלכם מקום לבחירה, כבדו את רצונו, שירגיש שגם לו יש מה לומר.

     

    3. הימנעו מלשייך ילד להורה

    "היא הבת של אבא שלה!", "הוא התינוק של אמא שלו!". מכירים? הנה גול עצמי בהתהוות. אנחנו מייצרים את הצמדים במשפחה - ואחר כך מתלוננים. השאירו את האפשרויות פתוחות. לכולכם.

     

    4. הימנעו מלעשות שימוש בהעדפת הילד בזירה הזוגית

    "אתה רואה? אפילו הילד כועס עליך שאתה לא מגיע הביתה מוקדם!". זהו משפט שמייצר הפסד גורף בכל החזיתות גם יחד. מיותר, פוגעני, מזיק. בקיצור - מחקו אותו מהלכסיקון.

     

    5. מה אני מרוויח כאן?

    עם כל הקושי אני מזמינה אתכם גם להעיז ולבדוק מה אתם מרוויחים מהמצב שנוצר, בין אם אתם בצד של ההורה המועדף או דווקא בזה שמנגד. ויש רווחים: מחמיא מאוד להיות ההורה הנבחר, אבל לזה ה'מורחק' יש

    פחות מטלות. כנות ובדיקה עצמית היא בסיס חשוב ומקדם בבואנו ליצור דיאלוג ועבודה משותפת עם השותף שלנו להורות. וכן, יש לקחת בחשבון שנצטרך לספוג כאן אי-אלו ויתורים.

     

    6. הילד עושה לכם בית ספר?

    הוציאו את הדפים! כשאתם חשים שהילד שלכם מפנה לכם את הגב יותר מדי זמן - זה הרגע להבין שיש כאן משהו, אולי, שכדאי לבדוק יותר לעומק. לא ממקום של האשמה עצמית, ביקורת או שיפוט, אלא ממקום של למידה: מה הילד שלי בא ללמד אותי? פעמים רבות דווקא המקרים המאתגרים הם בעלי הערך הרב יותר עבורנו. אם קשה לכם לעשות זאת בכוחות עצמכם - אל תהססו לקבל עזרה. מחכה לכם כאן הזדמנות פז!

     

    הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן





     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים