שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    טיפול באמנות: יצירות שמשכיחות פיגוע

    האמנית שקד מימרן מציגה בעבודתיה את הטראומה שחוותה בילדותה, לאחר שמחבל חדר לבית הוריה. בעקבות כך, התערערה אמונתה הדתית וכעת היא בוחנת את הגבולות שלה: "בסופו של דבר הקושי יוצא באמנות, היא הכלי שלי"

    "אני יוצרת מתוך רצון לבנות עולם חדש של מקומות קסומים, אבל גם מאיימים", אומרת שקד מימרן (24), אחת משנים עשר בוגרי המחזור התשיעי של התואר השני באמנות של אוניברסיטת חיפה.

     

    עוד כתבות ועדכונים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet

     

    ציורי השמן של מימרן מתאפיינים במעין חריטות בדים - שכבות של תחרות ורבדים - שמדמות את המפגש שלה עם העולמות שהיא יוצרת. "זה קצת אלים ואובססיבי", היא מתארת. "זאת בעצם הסוואה של העולם. זה התחיל מדימוי של מטפחת הראש, ממוטיב הכיסוי. זה המקום שלי להיות רואה ולא נראית, של הרצון להגיע למקומות מבלי להיות שם באמת".

     

    על רקע עבודתה. שקד מימרן (צילום: ניר דבוראי) (צילום: ניר דבוראי)
    על רקע עבודתה. שקד מימרן(צילום: ניר דבוראי)

     

    יצירותיה של מימרן (שיוצגו בתערוכה שתתקיים במשכן לאמנויות ע"ש ד"ר ראובן הכט, ותכלול גם יצירות של תלמידי שנה א' בתחום הרישום, פיסול, ציור וצילום), המתפרשות על שלושה מטרים, מתאפיינות במוטיבים חוזרים כמו אותן חריטות, המספרים את הסיפור הלא פשוט שלה. כשהייתה בת 14, חדר מחבל לבית הוריה שבהתנחלות איתמר ופצע את שניהם. לאחר מאבק ממושך, הצליחו השניים לנטרל אותו ובעזרת חיילים שהגיעו למקום - הרגו אותו.

     

    מימרן ששהתה באותו לילה אצל סבתה יחד עם שבעת אחיותיה ואחִיה נזכרת: "העירו אותנו בשבע בבוקר וסיפרו לנו מה קרה. נבהלנו כי הדברים האלה תמיד נגמרו במוות. חווינו פיגועים לפני, שכנים וחברים נהרגו מסביבנו. ראינו בטלוויזיה את הבית מלא בדם. כשהגענו לבית החולים, המשפחה של אבא שלי בכתה כאילו ההורים שלי מתו. פתאום ראינו את אבא שלי, דמות חזקה בבית, לא יכול לזוז, ואת אמא שלי פצועה. זה לא היה פשוט, אבל השתקמנו. בבית אנחנו לא מדברים על זה בתור טראומה. אני יכולה לדבר על זה, אבל בסופו של דבר הקושי יוצא באמנות, היא הכלי שלי".

     

    היער משתקף בעבודות שלה (צילום: ניר דבוראי) (צילום: ניר דבוראי)
    היער משתקף בעבודות שלה(צילום: ניר דבוראי)

     

    ואכן, ביצירות שלה משתקף אותו פחד ילדי-תהומי, והיער שדרכו חדרו המחבלים הוא עוד מוטיב חוזר בהן. גם הצבעים בהם היא משתמשת הם מאוד רגשיים ועזים, כיאה לעולמות הדמיוניים שהיא יוצרת בעזרתם.

     

    הפחד הזה ממשיך ללוות אותך?

     

    "מדובר במקום שבו העברתי את הילדות שלי, שם שיחקנו בתור ילדים. זה הקונפליקט בין המקום שמכיל את התקופה הזאת לבין הקישור לפחד שליווה אותנו, שהמחבל יגיע מבין העצים. אני לא חיה את זה, זה קצת כאילו טסתי לחו"ל. אבל באמנות הכל יוצא".

     

    מאז הפיגוע לא חזרה משפחת מימרן לביתם שבהתנחלות, ולאחר חודשיים בקיבוץ כפר הנשיא, שם מתגוררת משפחתה של אמהּ, עברו לרמת הגולן. האירוע השפיע על כולם ובתוך כך נחשפה מימרן לעולם חדש שנפתח מולה, ושמיקם אותה מחדש בתווך שבינו לבין העולם שהכירה. מימרן משלבת בדיבורה את הביטוי "בעזרת ה'" לא מעט, וזה, אולי יותר מכל, מדגים את הקונפליקט אליו נקלעה. הוא מתבטא ביצירותיה בדימוי של החופש, שנשזר ברצון להשתייך. מימרן מגדירה עצמה כדתיה, מה שמתבטא פחות במראה החיצוני ויותר באמונה הפנימית, שעברה שינוי אף היא.

     

    במה בא לידי ביטוי השינוי הדתי?

     

    "יש לי חבר חילוני, אבל אני כל הזמן מתעסקת בשני העולמות האלה. אני בודקת את הדרך, איך לחיות אותה. חשוב לפתח כישרונות ואני לא חושבת שהדת חוסמת את האפשרות הזאת. כרגע אני בודקת את הגבולות".

     

    בודקת את הגבולות (צילום: ניר דבוראי) (צילום: ניר דבוראי)
    בודקת את הגבולות(צילום: ניר דבוראי)

     

    מימרן מוסיפה כי עצם הפתיחות הדתית איפשרה לה להשתלב בעולם החדש. "פעם לא יכולתי להכיל משהו אחר. לא הייתי מסוגלת לדבר עם ערבים, והיום הם החברים הכי טובים שלי. חלה בי פתיחות ויכולת הכלה אדירה. אני לומדת המון ומרגישה יותר שלימה ופתוחה".

     

    יתכן שהאמונה היא שריד לימים ההם? מעין שמירת אמונים?

     

    "אי אפשר להסביר את זה, אני פשוט מאמינה. אבא שלי הוא איש מאמין וזה עבר בתורשה. כל אחד חי את הדת בצורה אחרת, ואני במקום של לבדוק את הדרך שלי. ההורים עוברים יחד איתנו את התהליך ואנחנו נפתחים, אבל החברה פחות. יש משהו בתפיסה הדתית של היהדות הישנה, שלפיו האשה צריכה להיות יותר בבית ופחות לפתח כישרונות. זה מאבק לביטוי עצמי של כשרון ונשיות. האמנות היא המקום לפרוץ ולהתקדם, ותוך כדי אני מנסה לשמור על מה שאני מאמינה בו. זה דורש אומץ וכנות".

     

    ביצירות שלך משתקף הקונפליקט האמוני, ובו בזמן משתקף הצורך להסתיר אותו. את חשה בושה על התהליך שאת עוברת?

     

    "לא התרחקתי מהדת. מדובר ברצון להכיל ולמצוא עולם חדש שאני מאמינה בו. אין בי בושה. זה כאב על כך שהחברה הדתית סגורה בפני הרבה דברים. אני מרגישה שאני על הקצה, בין שתי החברות. זה רצון ליצור משהו משותף. כשהתקשיתי להשתלב בלימודים, אפילו מול מנחים, הרגשתי נתק אדיר. זה קרה לי גם כשחברות שלי לא קיבלו אותי".

     

    צבעיים רגשיים ועזים (צילום: ניר דבוראי) (צילום: ניר דבוראי)
    צבעיים רגשיים ועזים(צילום: ניר דבוראי)

     

    כאמור, הלימודים היוו עבור מימרן הזדמנות להיחשף גם לסטודנטים ערבים, דבר שאינו עניין של מה בכך לאור חוויות ילדותה, שהביאו לתפיסת הערבים כמי שמאיים על חייה ועל חיי משפחתה. "כשהגעתי לאוניברסיטה עברתי תהליך של קבלה.

     האנשים פה מדהימים, אבל גם להם היה קצת קשה לקבל אותי, אני הדתייה היחידה פה.

     

    "בשנתיים שאני פה עברתי תהליך מאוד אינטנסיבי, נמצאים המון ביחד ויוצרים הרבה. את התואר הראשון עשיתי במכללת אמונה. לא נחשפתי לתרבות האמנותית אז, אלא בזכות מורה מדהימה. מבחינתי זאת היתה היכרות עם עולם שלם שלא הכרתי, והתחלתי להתעסק באמונות שלי סביב גבולות האדם בין חופש לדת, ובעולמות השונים – השמאלני והימני, הערבי והיהודי".

     

    והיום את חיה איתם ועם עצמך בשלום?

     

    "במפגש הראשון כל אחד היה צריך להציג את עצמו ואת היצירות שלו. כשהגיע תורי הצגתי תמונות וסיפרתי על הפיגוע, אפילו לא חשבתי על זה שהם לידי ושזה מכוון אליהם. בחיים לא חשבתי שיהיה לי קשר כל כך קרוב איתם. אתה גדל לתוך החשיבה הזאת, אבל אני הצלחתי להשתחרר ממנה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ניר דבוראי
    שקד מימרן. טראומת פיגוע
    צילום: ניר דבוראי
    לאתר ההטבות
    מומלצים