בת מצווש או בת מצווה: רק אתם תחליטו

במהלך השנה האחרונה קיבלתי לא מעט פניות בהולות מהורים לילדים בגילאי 12-13 הנמצאים רגע לפני חגיגות בר ובת מצווה ושוברים את הראש איך להתמודד עם האירוע הזה, שהפך בשנים האחרונות מחגיגה משפחתית מרגשת, משמחת וצנועה להפנינג גרנדיוזי, רב משתתפים ומושקע בטירוף שיש להיערך אליו בכל מובן אפשרי מבעוד מועד.

עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet   

היו הורים שסיפרו לי שבתם לא ישנה בלילות ומדברת רק על זה, כשבכל רגע עולה על הפרק רעיון חדש, מיוחד ויקר מקודמו, שכולם במשפחה כבר בלחץ ורק מקווים לצאת מזה בשלום. הם ביקשו לבדוק איתי איפה נכון לשים את הגבול, מה לאשר ומה לאסור ואיך לעמוד בפרץ, מול האכזבה וחוסר שביעות הרצון של כלת השמחה.

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים:

לשלב עבודה וילדים בלי להתמוטט? זה אפשרי!

• גם לכם מגיע: מה הסוד להורות טובה יותר ורגועה יותר
• זה תלוי רק בכם: איך לגדל ילד שמאמין בעצמו
• 
  

אחרים ביקשו לבדוק מה עושים עם ילד שגם בימי שגרה קשה לו להיות במרכז, והנה מגיע האירוע החגיגי הזה והוא חש מאוד מאוים. ממש לא הבחירה הטבעית שלו. "אבל מה הוא יכול לעשות?", הם שואלים אותי בייאוש, "יש כאן אמירה כיתתית והוא מרגיש מחוייב ליישר איתה קו, בבחינת 'אם אתה לא שם - אתה לא קיים'. איך נעבור את זה?".

וישנם גם כאלה המודים בפני שכל הסגנון הזה פשוט לא מתאים להם. לא מבחינה כספית, ובמיוחד לא מבחינה ערכית. הם מבינים שככה זה היום, לא רוצים שהילד שלהם יהיה יוצא דופן, מנסים ליישר קו עם רוח התקופה, לשחות עם הזרם נגד רצונם - אך משהו בתוכם לא נותן להם מנוח. קשה להם לתת יד ולשתף פעולה עם אירוע סתמי ושטחי שכזה שלא אומר להם כלום.

למען כל ההורים האלה, וגם לאלו שעוד מעט יצטרכו להתמודד עם הסוגיה החשובה הזו, בואו נדבר קצת על הבר ובת המצווה, או בשם שהעניקו להם בחכמה ב"ארץ נהדרת": הבת מצווש. 

אירוע שכולו שואו-אוף

בואו נודה באמת: כל העסק יצא קצת מפרופורציה. כשאנחנו מדברים היום על בת ובר מצווה אנחנו מדברים על הפקה: אולם שמחות או מועדון, קייטרינג, די-ג'יי, מפעיל, תאורה, תפאורה, זיקוקים, בלונים, קונפטי, מכונת עשן... מה לא. תוסיפו לזה הזמנה שחייבת להיות הכי מיוחדת שיש, כניסה מרשימה-מרגשת-יוצאת דופן לאולם,

תלבושת הדורה שעוצבה במיוחד לאירוע, תכשיטים, תסרוקת מוקפדת, איפור, מניקור, פדיקור וכמובן קליפ מושקע, המצולם מבעוד מועד ובו מככב חתן השמחה, וגם כמה רקדנים, זמרים, נגנים שינעימו את זמנם של האורחים. ולפעמים גם בכך זה לא נגמר ומצטרפות לחגיגה עוד ועוד תוספות, כיד הדמיון הטובה עליכם או על חברות ההפקה הקיימות בשוק בדיוק למטרה זו, המופקדות על הערב הזה ומנהלות אותו ביד רמה.

תגידו, לא התבלבלנו קצת? יום ההולדת המשמעותי הזה, 12 לבנות ו-13 לבנים, הוא ציון דרך חשוב על המפה ההתפתחותית של ילדינו. זהו טקס חניכה יהודי-מסורתי שמהותו ציון המעבר מילדות לבגרות. בחברה הדתית זה אומר שמרגע זה ואילך הם בוגרים ואחראיים דיים לקבל על עצמם עול תורה, כלומר למלא את המצוות כהלכתן.

ומה זה אומר בחברה החילונית? מה מסמל הטקס הזה בחברה בה חלק גדול מאיתנו חיים? האם גם פה יש איזה "לפני" ו"אחרי"? האם יש משמעות עמוקה? כי אם כן, קצת קשה להבחין בה בתוך כל האירוע הנוצץ הזה, זו לפחות ההרגשה שלי, וזה מטריד אותי.

מטריד אותי לחשוב איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו כשאנו נעתרים לצו השעה ומרימים אירוע לתפארת מדינת ישראל, שאין בו ולא כלום ברמת התוכן, הכוונה או המהות. כל כולו עוסק בחיצוני. בשואו-אוף. בנראות. בלהיות הכי יפה, הכי מיוחד-כמו כולם, על מנת להתקבל לשבט. בדומה מאוד, באופן לא מפתיע, למה שקורה בחברה בה אנו חיים, העוסקת ללא לאות בעניינים ברומו של עולם כמו מי נראה עם מי ומי נפרד ממי, מאדירה כוכבי-אינסטנט המגיחים ונעלמים מחיינו במהירות האור בדרך לריגוש הבא.

מה הילדים שלנו מבינים מכל זה? מה, בעצם, אנחנו אומרים להם ללא מילים דרך האירוע הזה, במתכונתו הנוכחית? עם מה הם נשארים בסופו של יום? ולא פחות חשוב מזה - עם מה אנחנו נשארים?

מטריד אותי איך אנחנו, כהורים, המתמודדים כל ימות השנה עם האתגר הממש לא פשוט של לגדל ילדים בחברת שפע צרכנית, נאנקים תחת הנטל, עושים מאמצי-על להגדיר לילדים שלנו באופן ברור יותר מה אנחנו מרשים ומה לא, כשמסביב יש כל כך הרבה אפשרויות - שוכחים הכל ברגע אחד של בת מצווש. לפתע פורקים כל עול ומתירים כל רסן. השמיים הם הגבול!

זהו גול עצמי - ואת המחיר נשלם כולנו.

מי אמר שיש רק דרך אחת לחגוג?

מטריד אותי שיש לא מעט הורים שבכלל לא יכולים לממן אירוע בסדר גודל שכזה, והם שוברים את הראש איך להתמודד עם הרף הגבוה והמוגזם כל כך רק על מנת שהילד שלהם לא יהיו יוצאי דופן. היום, לצערי, אין כל כך לגיטימציה לאפשרויות אחרות של חגיגה. כמו כולם. כבר אמרנו?

שלא לדבר על עלותן של המתנות לאירועים האלה. כגודל האירוע - כך גודל המתנה. ואם תכפילו במספר ילדי הכיתה... זה נראה לכם הגיוני?

ומה שהכי מטריד אותי הוא שיש מספר רב של הורים שחושבים כך, ופשוט לא מרגישים נוח להשמיע את דעתם בפומבי. בטח לא לעשות מעשה של ממש. הם נכנעים לתכתיבים מגבוה (מי המציא אותם, אגב?) וחשים בודדים מאוד.

מהמקום בו אני נמצאת, כמי שפוגשת מאות רבות של הורים, אני יכולה לומר לכם שאתם לא לבד. קיימים עוד הרבה הורים שבדומה לכם שבויים ב"כולם" הזה שהילדים המציאו ואנחנו מאמינים לו. גם הם חשים תסכול, חוסר שביעות רצון ואוזלת יד. גם הם היו רוצים להעיז ולהציע אירוע פחות נוצץ ופחות פומפוזי, מאוד מהנה ומספק ועדיין - כזה שלא יחייב אותם להיכנס להוצאות כל כך מוגזמות.

יש היום גם קולות אחרים, שרוצים להכניס תוכן אמיתי לתוך כל העניין, אך חוששים מהתגובה - בעיקר של הילדים. ישנם הורים רבים שהיו רוצים להרחיב את אירוע הבר/בת מצווה לשנה שלמה (או אפילו כמה חודשים) בה הילדים שלהם ירגישו שיש משמעות לעובדה שהם חוצים באופן סימבולי את הגבול לעבר עולמם של הגדולים ויעשו מעשה. אולי יתנדבו באיזושהי עמותה, יסייעו לקשישים, לילדים מתקשים, ייקחו אחריות על מישהו או משהו מחוץ לעצמם, יאמנו את היכולות החדשות המתפתחות שלהם באופן מעשי ובה בעת יתרמו לחברה ולקהילה בה הם חיים.

ובכלל, מי אמר שיש דרך אחת לחגוג? נכון, אנחנו מדברים על מתבגרים בראשית דרכם שהכי חשוב להם להיות אותו דבר, עד לפרטים הקטנים. אך יחד עם זאת לא כולם באמת אותו דבר בדיוק. לא כולם אוהבים במה וקהל, לא כולם 'כוכבים-נולדים' בפוטנציה. אני מכירה (ובטח גם אתם) מתבגרים אחרים, כאלה שיעדיפו טיול או קומזיץ, ספורט אתגרי או סתם יום-ים כייפי. למה להכניס את כולם לאותה משבצת? צריך שלפחות אנחנו, ההורים, נראה להם גם אפשרות אחרת.

זה אולי יפתיע אתכם, אבל דווקא מתבגרים מאוד נלהבים להיות חלק מהעולם האמיתי ולקחת על עצמם תפקידים מאתגרים הדורשים מהם לתרגל אחריות ועצמאות: לנהל, להמציא, לפתור בעיות. מהמקום הזה

יש סיכוי לא רע בכלל שהם יגלו התלהבות.

ועוד משהו שקשה להורים לפעמים להאמין בו: גם בגיל הזה לאמירה ההורית יש משקל וחשיבות. נכון שהנטייה הטבעית היא לבטל אותנו, אך יחד עם זאת, כשאנחנו אומרים משהו בעל ערך, ברור והגיוני, מתישהו הם יתחילו להקשיב.

ואל תשכחו: שאנחנו אלה המוציאים כל רעיון מהכוח לפועל וגם (כמובן) משלמים עליו - ולכן יש לנו בהחלט זכות דיבור!

אז הנה, אמרתי את אשר על ליבי, הוצאתי את הנושא מהארון, ועכשיו הכדור במגרש שלכם. אני מזמינה אתכם להרים את הכפפה, להרגיש נוח לומר את דעתכם, ליצור לעצמכם קבוצת תמיכה (למה, רק לילדים מותר?) שתחזק אתכם ותיתן לכם כוח להישאר נאמנים לאמת הפנימית שלכם. אני, מה שבטוח, אתכם לאורך כל הדרך.

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן