"נבוכים מהבורות". איראנים נפגשו עם ניצולי שואה

15 צעירים ממוצא איראני שחיים בבריטניה נפגשו אתמול (יום ג') בחיפה עם ניצולי שואה ושמעו מהם לראשונה בחייהם עדויות על החיים במחנות הריכוז והגטאות.

הצעירים, חברי כנסיית האור, נולדו ברובם כמוסלמים והתנצרו לאחר שעברו לאנגליה. לרבים מהם עדיין יש בני משפחה שחיים באיראן. לדבריהם, המפגש עם הניצולים במוסד "יד עזר לחבר" היה אחד מרגעי השיא בביקור בן השבועיים שערכו בישראל.

סיפורי הניצולים ודמעות האיראנים(צילום: אבישג שאר-ישוב)

(צילום: אבישג שאר-ישוב)

שושנה קולמר בת ה-92 נשלחה בגיל 21 לאושוויץ. היא הציגה לצעירים את המספר שמקועקע על זרועה וסיפרה להם על החיים במחנה, על בני המשפחה שנספו ועל הטלטולים שעברה בין המחנות עד סוף המלחמה. "גם כשהיה לי טיפוס ומחלות אחרות, לא העזתי ללכת ולראות רופא כי זה היה הסוף, היו הורגים אותי", סיפרה.

ראש הקבוצה, דריוש זריאן, כרע ברך לפני קולמר ואמר כי "זו פריבילגיה וכבוד גדול בשבילנו לשמוע על החיים שלך. קשה לקבל ולהבין את מה שעבר עלייך ועל שאר האנשים שחוו את השואה. אולי רק אלוהים יכול". לדבריו, בתור ילד הוא חונך לשנאת ישראל. "אני מחמאדאן שבדרום איראן. כל בוקר היה נפתח בבית הספר בקריאות 'מוות לישראל'. רק שנים אחר כך כשהפכתי לנוצרי דתי הבנתי שמדובר בארצם של אברהם יצחק ויעקב. אני מאוד שמח שהגענו לכאן ושמענו את הדברים".

אסתי ליבר הייתה בת 5 כשהגרמנים שרפו את ביתה ורצחו את הוריה. במשך שנתיים וחצי הסתתרה ביער ובמהלך המפגש ביקשה להעביר מסר לנשיא איראן מכחיש השואה. "הייתי רוצה שאחמדינג'אד יסתכל לי בעיניים ויגיד לי בפרצוף שזה לא קרה. לי, שלא הייתה ילדות. שכל מה שנשאר לי מאבא הוא קבר ביער".

"מבוכה ותסכול מהבורות באיראן". המפגש בחיפה(צילום: אבישג שאר-ישוב)

שרה, שחיה באנגליה כבר קרוב ל-20 שנה, הייתה ילדה כשעזבה את איראן והודתה כי היא חשה בושה לשמוע את הכחשת השואה האמורה.

"תמיד ידעתי שהדברים באמת קרו, אבל זה עדיין היה מזעזע לשמוע באופן אישי כל כך על האלימות שגורמים בני האדם. הייתי בשוק כששמעתי שאחמדינג'אד מכחיש את השואה. הייתי נבוכה מהבורות ומתוסכלת. אין לנו ממש דרך להשפיע על הדעות בממשל באיראן אבל אנחנו יכולים להעביר את הסיפורים ששמענו כאן הלאה". 

שמעון סבג, מייסד המוסד המארח "יד עזר לחבר", העיד כי מדובר באחד המפגשים המרגשים שחווה ב-20 שנותיו במקום. "זה מפגש מחוץ לקופסה. יש משמעות עליונה לכך שיוצאי איראן יספרו את הסיפור ויפיצו אותו. זה עורר סיפוק רב לראות את הדיאלוג הפורה בין הצעירים לניצולים. הרי החשש הגדול שלהם הוא שיום אחד יפסיקו לספר את הסיפורים שלהם. כאן הייתה להם הזדמנות לספר את הסיפור ולדאוג שיעבור הלאה למקום שבו חיים ופועלים מכחישי שואה".