לג'נדרי פינק דוטס בהופעה: נקודת חן שחורה
הלהקה הוותיקה לג'נדרי פינק דוטס וסולנה אדוארד קה-ספל לא מתנצלים על המוזיקה הגותית האפלולית האוונגרדית שלהם. גם היום, כל כך הרבה שנים אחרי האייטיז, הם מותחים את גבולות הקיבולת של המעריצים הנאמנים עד לקצה - כמו שהם אוהבים
זאת לא הפעם הראשונה שהנקודות האגדיות מגיעות לכאן, למען האמת זאת הפעם השלישית שהלהקה מופיעה בארץ. ההרכב נוסד באנגליה בשנת 1980, ולאחר מספר שנים עבר לאמסטרדם. במהלך השנים התחלפו והשתנו חברי ההרכב, פרט לקה-ספל ולקלידן, פיל נייט. בהופעה אמש הצטרף אליהם גם פטריק רייט, הכנר הכישרוני להחריד והמקורי של ההרכב.
כשקה-ספל עולה לבמה הוא נראה כמו מלך האופל, לא פחות מזה. אפילו שהוא קרוב יותר לגיל 60, קה-ספל איכשהו נראה או נתפש יותר כנער שמסרב לצאת מהתקופה הגותית שלו. זה בהחלט נראה כאילו עבורו זאת דרך חיים וממש לא מדובר במשובת נעורים חולפת. קה-ספל ממש לא מתאמץ על הבמה, הוא מאד אמיתי, לא נכנע לתכתיבים חברתיים או לאופנות מתחלפות אלא רק עושה רק את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: מוזיקה אפלה, גותית, אוונגרדית וביזארית רחוקה ככל האפשר מהמיינסטרים, ששואבת השראה ממגוון מקומות ויוצרים שונים.
אפלולית אייטיז מיוחדת
הלג'נדרי פינק דוטס פוגעים בול בציפיות הקהל - בוגרי הפינגווין, הליקוויד, העיר השנייה ומיטב מועדוני הדארק אייטיז - כשהם פותחים עם אחד הקטעים היותר חזקים שלהם "Casting The Runs" - קטע הפתיחה של האלבום המופתי "Any Day Now". חברי הלהקה הבטיחו כי הם יבצעו קטעים מהרפרטואר הישן שלהם בהופעה, ואכן הם קיימו, ופינקו בשירים רבים מתוך האלבומים היותר פופולאריים שלהם (אם ניתן בכלל לכנות אלבום של לג'נדרי ככה) כמו: "The Lovers", "The Towers" וגם "The Maria Dimension".
אחד הדברים שהופכים את ההרכב האוונגרדי הזה לכל כך ייחודי, חוץ מהסאונד המדהים כמובן, הוא העובדה שהם לא מפסיקים להופיע ברחבי העולם וגם להוציא אלבומים חדשים. יש באמתחתם קרוב לארבעים אלבומים, ובין לבין, קה-ספל מקליט גם אלבומים משלו.
במקרים רבים, הכמות מעידה על האיכות, או יותר נכון - עשרות אלבומים ופרויקטים צדדיים לאו דווקא מעידים על איכות גבוהה אלא, בדיוק ההיפך. הם מעידים על רצון להתמסחר ופשוט למכור כמה שיותר. לא כך הוא המקרה הנדיר של הנקודות הוורודות האלה. קה-ספל הוא אמן נדיר ומיוחד וכנראה שפשוט יש לו הרבה מה לומר, הרבה מוזיקה לשחרר לאוויר העולם. אם הוא רק היה רוצה למכור - אז הוא היה גם יכול לעשות דברים יותר קומוניקטיביים להמונים. מיותר לציין שהמוזיקה שלו רחוקה שנות אור אפלות ביותר ממסחור.
מדי פעם, קה-ספל זרק כמה מילים לקהל, אבל הוא לא לגמרי נשמע ברור. כשהוא שר הוא דווקא מצליח להיות קוהרנטי וברור מאד. קה-ספל הוא סטורי-טלר קלאסי, מספר סיפורים כובש וכריזמטי בדרכו הייחודית שלו. הוא עוטף את הקהל ברוך, מלעיט אותו בטקסטים ספק מלנכוליים, ספק נגועים בטירוף מפרק חושים, ובונה בעצם לכל אורך ההופעה מעין עולם משלו. עולם שקצת לקוח מסיפורי פנטזיה שונים, מלא בדימויים הזויים, עולם בו מותר ואפילו ממש בסדר, לחשוף ולהיחשף. עולם בו זה אפילו בסדר לעלות להופעה יחף אבל עם מעיל ארוך.
ההופעה כולה מתאפיינת בסאונד קסום ומהפנט. אם צריך לשים את זה תחת הגדרה אז די קשה לבחור רק הגדרה אחת. משהו בין אינדסטריאל לדארק אייטיז גותי פטישיסטי עם השפעות קלאסיות. ההופעה נעה בין מלודיות קלאסית שובת לב באדיבות הכינור של רייט, לבין רגעים של טירוף מוחלט, צווחות, ניפוץ כללים והרמוניות.
קיים דיסוננס מקסים בין ההרמוניות שלהם לבין הקטעים המטורפים שלהם, בהם הם הופכים את הכינור המלנכולי לצורם, מהיר, חד ומלוכלך. אבל זה בדיוק חלק מהיופי, מהקסם.
את סוף ההופעה הם ממש לא תכננו לחתום עם "Curious Guy" כפי שאמר קה-ספל: "אם לא נצליח עם השיר הזה - זאת אשמתכם", אבל המעריצים לא ויתרו וצעקו את שם השיר שוב שוב עד שקה-ספל וחבריו עלו להדרן שני רק כדי להשאיר את הקהל עם טעם טוב, וביצעו גרסה די מוזרה של הלהיט. האמת, היינו יכולים לוותר על הביצוע העייף הזה, אבל בסך הכל, הם הותירו את המעריצים מרוצים למדי, לפחות עד הפעם הבאה, עוד כמה שנים.
