שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יורם קניוק: לכתוב את הקרב, לתקן את העולם
    מי שנחשב ל"ילד הרע" של הספרות העברית, הוקף בשנותיו האחרונות באהבת הצעירים, ובהערכת הדור הבוגר שהתכחש לו בתחילת דרכו. יורם קניוק ידע להפוך את המערבולת לבדיון ואת הגעש לסגנון - ולא נס ליחו עד לנשימה האחרונה. פרידה
    לא הבנו אותו בזמן, לא אהבנו אותו די הצורך עד שהיה מאוחר מאוד, לא השכלנו להכיל את האיש הזה, הילד הרע של הספרות העברית, עד לשנותיו האחרונות. רק בעשור האחרון האיר זרקור ציבורי גדול על הסופר יורם קניוק שהלך לעולמו אמש (שבת) והוא בן 83. פתאום התגלה שקולו יפה במיוחד לתקופה הסוערת של שנות האלפיים, שספריו -לפחות היותר משובחים שביניהם - הולכים ומצעירים, וצועדים נגד כיוון הזמן, ושעקרונותיו ודעותיו סוחפים אחריהם ציבור גדל והולך.

     

     

    הוא לא ידע מה לעשות עם כל האהבה הזאת. אי אפשר היה. בעולם רווי מילים שכבר אין בו מקום לקולות גדולים, נותר רק לתרגם את האהבה למינימום של רווחה כלכלית. הוא מת אהוב מאוד, אבל לא רצוי מאוד על פי אמות המידה הקרות והמנוכרות בהן אנו מודדים הצלחה, אפילו של סופר.

     

    יורם קניוק. האם השכלנו להעריך אותו מאוחר מדי?  (צילום: מיכאל קרמר ) (צילום: מיכאל קרמר )
    יורם קניוק. האם השכלנו להעריך אותו מאוחר מדי? (צילום: מיכאל קרמר )

     

    קניוק נולד כבן לאליטה מקומית זעירה: אביו היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף וממקימי מוזיאון תל אביב לאמנויות, אבל הילד שהיה בחר לא ללכת בדרכים סלולות. ההיסטוריה זימנה לו מרד נעורים נאה: בגיל 17 כבר התאמן עם הפלי"ם, ובדיוק כשהיה בן 18 פרצה מלחמת העצמאות, האירוע המכונן בחייו ובספרותו גם יחד: אירוע שכולו לאומיות גאה ומגשי כסף, וטראומה איומה שאין לה מזור - ותהום גדולה בין שניהם, ושום רוח אלוהים לא מרחפת על פני המים.

     

    כי הרי קניוק וחבריו הופקרו בקרב על נבי סמואל, ואחר כך הוא נפצע בקב על מנזר סן סימון, וכשאירועים כאלו חורצים בבשרו ובנשמתו של אדם צעיר, הצלקות ילוו אותו עד יומו האחרון, ירצה או לא ירצה. לזכותו ייאמר שרצה, יותר מכל, לנגוס בחיים במלוא עוצמתם. בעשור שאחרי מלחמת העצמאות ואחרי שהיה ימאי באנייה שהביאה ניצולי שואה לארץ המובטחת, יצא לגלות עולם. אמריקה של חיפושי זהב ויהלומים, של התחככות בנגני ג'ז ומהמרים, של ציירים ומאפיונרים, של עלמות חן אריסטוקרטיות ומה לא: הוא הקדים בעשור את הבוהמיינים של שנות ה-60, ורק ב-1958, אחרי שקטף את העלמה מירנדה האריסטוקרטית והביאה לישראל, החליט שבעצם יהיה סופר.

      

    "אדם בן כלב" בהפקת תיאטרון גשר. החשובה שביצירותיו  (צילום: ארכיון תיאטרון גשר) (צילום: ארכיון תיאטרון גשר)
    "אדם בן כלב" בהפקת תיאטרון גשר. החשובה שביצירותיו (צילום: ארכיון תיאטרון גשר)

     

    הסיפור שאינו סופר

    את "חימו מלך ירושלים" אפשר לקרוא עד היום בנשימה עצורה ארוכה אחת. זהו הסיפור שלא רצו שנזכור ממלחמת העצמאות: דמותו של אמנון ויגוליק ז"ל - שנפצע כל כך קשה עד שכמעט כל סובביו ראו בו מפלצת - היתה כמראה לפציעתו-שלו. לא ידעו אז מהי טראומה, וקניוק עצמו אולי לא ידע מהו הכוח שמניע אותו לכתוב כך, בסגנון שהממסד הספרותי קרא לו "זרם תודעה" בהיעדר אבחנה מדויקת יותר. "חימו מלך ירושלים" חב את עוצמותיו לעוצמת הטראומה של מחבר ולא רק לכישרונו, לחיים ולא רק למכונת הכתיבה. וחימו המשיך לרדוף את קניוק, יחד עם הבגידה וההירואיקה, העליבות של הלוחם הנעזב ושירי התהילה לנופלים בקרב - במערבולת רגשית שלא נתנה לו מנוח, ואולי געשה בו אפילו עד לימיו האחרונים.

     

    הוא ידע להפוך את המערבולת לבדיון ואת הגעש, לסגנון. "אדם בן כלב", החשובה שביצירותיו, מבוססת גם היא על התבוננות בניצולי השואה שהיישוב הצברי בחר להפנות את עיניו מהם והלאה, ואם אפשר, להפנות להם עורף לגמרי. קניוק התבונן וצלל אל האבדון המוחלט בחייהם של השורדים, וחזר משם עם סיפור מטורף ומדהים שנחשב תמיד לכרטיס הכניסה שלו למועדון פרס נובל: גם זה לא אירע לו בחייו, למרות שהספר, כמו "חימו מלך ירושלים" וכמו "סוסעץ", הפך לרב מכר וגם לסרט מוערך.

     

    דגל ישראל על עטיפת הרומן "תש"ח". צלקות מקרבות שאי אפשר לשכוח (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    דגל ישראל על עטיפת הרומן "תש"ח". צלקות מקרבות שאי אפשר לשכוח

     

    הוא כתב הרבה ולא תמיד נשמע לצורך החברתי-ממסדי שדיבר על תו-תקן של איכות. סופרים אמורים למחוק הרבה יותר מכפי שהוא מחק, ובכלל, להיצמד לז'אנר נבחר, ללכת בתלם ולהתנהג יפה. כל זה היה זר לרוחו. יש בביבליוגרפיה העשירה שלו ספרים כמו "בתו" שאפשר בקלות לדלג עליהם, ודברים כמו "ערבי טוב" שפרסם תחילה בשם עט, כאילו במונולוג מפי צעיר פלסטיני, וכולם נושאים את הלהט והקצב האופייניים לו: אבל לא באמת נוסקים לפסגות שאותן ביקש לכבוש.

     

    מתוך ההפקה הטלוויזיונית של "נבלות". אירוע משמעותי בקריירה (צילום: HOT) ()
    מתוך ההפקה הטלוויזיונית של "נבלות". אירוע משמעותי בקריירה (צילום: HOT)

     

    החזרה המאוחרת שלו ל-1948 פרצה לו דרך חדשה. "עיטים ונבלות" הפך להצגת יחיד מדהימה של אלכס אנסקי,
    שתרגם את הפסיון על פי קניוק לזעם קדוש מפי ההם שנשארו מאחור. הדרמה הטלוויזיונית "נבלות" בה הבליח בהופעה זעירה היתה לאירוע טלוויזיוני חשוב, והרומן "תש"ח" זיכה אותו באותה אהבה שביקש, שכל סופר מבקש, שהגיעה מאוחר מדי. הממסד הספרותי, צריך לומר, לא תמיד הבין את קניוק ומשום כך, עד "תש"ח", מעמדו הקנוני לא הוביל אותו לחיבוק החם של המיינסטרים הספרותי, אבל הנה פתאום זה קרה, ודווקא מן הקוראים עצמם. בערוב ימיו פרח.

     

    לפני שנים אחדות עבר אירוע מוחי קשה שבאחריתו, על פי השקפתו, חזר מן המתים. אנשים אחרים מתיישבים לנוח קצת מן החוויה, אבל לא קניוק. פרץ כתיבה פובליציסטי מדהים אפיין את שנותיו האחרונות. הוא היה לתומך במחאה החברתית, בהחלפת השלטון הרקוב והמושחת בעיניו, במעמדם של הסופרים בישראל, ובזכויות ההגדרה העצמית של ישראלים ללא דת. הוא אף ניצח במאבק שבעטיו נמחק הכיתוב "יהודי" מתעודת הזהות שלו, בעקבות כך שנכדו לא יכול היה לקבל כיתוב דומה. כשקוראים את שלל השנים האחרונות, נדמה שקניוק היה אצן חסר נשימה שהתעקש מאוד לרוץ למרחקים ארוכים. והוא עשה זאת בקול צלול ועכשווי, בטון של דיבור ובבוז לשפה מתיפייפת. בלהט גדול של אמונה ובעצב גדול של מי שיודע כי כבר לא יוכל לתקן עולם, אבל עדיין הוא אנוס לנסות. רציונליסט מפוכח עד הסוף, את גופו תרם למדע. יהי זכרו ברוך, ומי ייתן ולנשמתו תימצא סוף סוף מנוחה נכונה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמית מגל
    יורם קניוק. רק בגיל מבוגר התקבל לקנון הספרותי המקומי
    צילום: עמית מגל
    הטבות למנויים
    מומלצים