קורמאק מקארתי מזמין אותך לבקר בגיהנום

קשה למצוא מילים מדויקות כדי לתאר את חווית הקריאה ב"קו אורך דם או אדום של ערב במערב". מדובר בטקסט חד-פעמי, עוצמתי, אפל ומנוכר שמייגע את הנשמה, ואז חורך אותה, לאט ובייסורים. אפשר לקרוא לזה "מטלטל", ובאותה מידה גם לכנות זאת "מאזוכיסטי". כי הנאה צרופה אין שם. מאידך, גם לא סבל, אלא חווית קריאה אחרת לגמרי.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

זה כמו לבקר בגיהנום בתור תייר. כל רגע יהיה ראש כרות שמתגלגל, צואה רותחת, שובלי דם, בהמות שחוטות וצחנה בל תתואר. "הארץ נכתתת בתוך תוכה עד ללבה המותכת שלה. איפה שכל בן אדם בעצם יודע שנמצא הגיהנום".

ספרו של קורמאק מקארתי. לא בוחל בתיאורים

הספר מספר על חבורה המורכבת בעיקרה מנער רצחני בן ארבע-עשרה, פסיכופט בעל נטיות פילוסופיות ושמו השופט, קאובוי חסר מעצורים בשם גלנטון, שחור ולבן הנושאים את השם ג'ון ג'קסון ועוד

טיפוסים קשוחים, מחוספסים, חסרי עכבות ומעצורים, שהם מעין מליציה של שכירי חרב על הגבול בין ארצות הברית למקסיקו באמצע המאה ה-19. הם יוצאים לדרך עם מטרה מעורפלת, אבל מהר מאוד מטרתם היחידה היא לשרוד בעולם מדברי, קטלני, מלא אינדיאנים וציידי קרקפות, שכולם רודפים אחרי כולם, טובחים בכולם, ולא משאירים שום שריד. זה כולל גם תינוקות, עגלים ונשים. ומי שרוצה לשרוד צריך לטבוח בכמה שיותר, בלי למצמץ, להשאיר אחריו דם, גופות מבותרות, ועיי חרבות.

אמנם יש כסף בעולם הזה, אבל האכזריות הטוטלית היא הנכס הכי יקר. הם כל הזמן נתקלים בחבורות פראיות של אפאשים, מקסיקנים ועוד שכירי חרב, וכל מפגש כזה נגמר בערימת גופות טרייה. למעשה, באותה מידה הם יכולים גם לירות אחד בשני, כי אין להם גאוות יחידה. בעולם הזה כל אחד הוא רק לעצמו. עובדה שבסוף נשארים רק שניים. וכמובן שאף אחד לא מת מוות טבעי. זה עולם בו הרצח הוא דבר אלמנטרי, הוא לא נובע מסאדיזם, הוא פשוט אינסטינקט, כמו שיעול. אתה לא צריך סיבה כדי לחתוך למישהו את הצוואר. זה עולם בו הכל מותר ואין חוק ואין שופט - גם לא הדמות המכונה השופט.

אין לי ארץ (קשוחה) אחרת

אפשר לראות בספר מסע חניכה התבגרותי של הנער שהופך לגבר, אם כי לא יהיה פשוט להכיל את התנועה ההתפתחותית של הדמות: מצד אחד הוא מלכתחילה יצור אלים וחסר עכבות, ומצד שני משהו בו בכל זאת מתפייס ומתחספס. הוא הופך לקאובוי, וניתן לחוש את האופי שהחל לצמוח מתוך ישותו. הילד הוא לכאורה הדמות הראשית, אבל אין לו מאפיינים מובהקים כשל דמות ראשית. הוא מנוכר ומרוחק, ואמנם מתאים את עצמו לעולם אליו נקלע, אבל נותר חסר עומק. כמו אצל שאר הדמויות, אנחנו לא מקבלים שום מידע על עולמו הפנימי, אלא רק תוצאות: מציאותיות חיצונית קשה וחסרת פשרות.

הגרסה הקולנועית ל"הדרך" של מקארתי. שם הוא עוד ריחם על הקוראים

למעשה, הדמות היותר מרתקת היא השופט, פסיכופט מלא מנטרות פילוסופיות, שביד אחת משסף גרונות, בעוד פיו מפיק שושנים כמו "לא חשוב מה אנשים חושבים על מלחמה. מלחמה תמיד מתמידה בקיום שלה. זה כמו שהיית שואל אנשים מה הם חושבים על אבן. מלחמה תמיד היתה פה. לפני שהיה האדם, מלחמה חיכתה לו, האמנות המוחלטת חיכתה לאומן המוחלט, כך היה ויהיה, כך ולא אחרת". השופט הוא הדמות ששווה

לעקוב אחריה, גם אם לא מדובר במשימה פשוטה. לדמויות בספרו של מקארתי אין שום רגעי חולשה. הן כל הזמן חזקות, קשוחות, ומי שלרגע ממצמץ - מקבל כדור בראש.  

מקארתי לא מקל על הקורא לרגע. איך שנכנסים פנימה אל תוך העלילה, מקבלים מיפוי כירורגי מאלף של המערב הפרוע על דמויותיו, צמחיו ופסיכוזותיו, וכל זה באין ספור תיאורים גרפיים על גבול הפורנוגרפי של גופות וריקבון, בלי לחסוך שום פרט, ממש כאילו הוא נהנה מזה. אבל הוא לא נהנה מזה. זוהי בעצם התמסרות טוטלית, מעין היפר-ריאליזם מצמית. תמיד משבחים סופרי מדע בדיוני או פנטזיה על היכולת שלהם לברוא עולם בדיוני מוחשי עם חוקים, כזה שאפשר לחוש אותו בכל רגע. אבל נדמה כי מקארתי התעלה בספר הזה על רבים מהם, ואולי אפילו על עצמו ב"הדרך". הוא הלך רחוק יותר, דווקא בגלל שהוא ברא עולם מתוך מציאות היסטורית, בעל אותנטיות אכזרית שקשה להישאר אדיש אליה.

המציאות בספרו של מקארתי היא לפעמים מתישה, כי האכזריות היא העיקר שבה, ולא האנשים עצמם. זה עולם שמוטח בך בפרצוף, בקרביים. הוא לא תפאורה או רקע, והוא לרגע לא נעים - ועל כך האומץ הגדול וההתמסרות של מקארתי בחוסר הנכונות שלו להתפשר ולהתכופף אפילו במעט, מתחת לרף הטוטאליות הסיפורית שלו. זה מה שהופך אותו לאמן גדול ואת "קו אורך דם או אדום של ערב במערב" ליצירה, אולי, הכי חזקה ובועטת שלו.

"קו אורך דם או אדום של ערב במערב", מאת קורמאק מקארתי. מאנגלית: אמיר צוקרמן, הוצאת "מודן". 318 עמ'.