שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המרוץ למרוץ
    לעבור תאוריה. להוציא רישיון. לשרוד מבדק רפואי. להכיר את המסלול. להתכונן נפשית. להתרגש פיזית. אז כן, בסוף הוא נתן גז פחות מחצי שעה במצטבר. אבל אלי פנגס עשה חתיכת מסע בשביל להשתתף בעונת המוטוקרוס החוקית הראשונה של ישראל

    כשעקף אותי אופנוע מלמעלה תוך כדי קפיצה, הבנתי שלעלות על מוטוקרוס שלא פגשתי בחיים ולזנק איתו למרוץ בלי הכנה מוקדמת, זה כנראה לא רעיון כזה טוב. ברטרוספקטיבה על החודש וחצי שקדמו למרוץ הזה, היו סימנים קודמים לכך שאני לא לוקח את העסק ברצינות מספקת. אבל משום מה לא קלטתי את המסר.

     

    זה התחיל בשיחת טלפון מ"מטרו מוטור", יבואנית ימאהה וקוואסאקי, שעיקרה הצעה להצטרף לקבוצת המרוצים שלה בסבב השני של אליפות המוטוקרוס הישראלית. זה נשמע סבבה, על בסיס העיקרון של "נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח", בעיקר כי בהתחלה זה נראה כאילו שרק נותנים לי. כשהתחילו להרביץ כבר לא היה לאן לברוח.

     


     

    אתוודה ואומר שנשאבתי לתוך הסיטואציה מתוך שאננות משוועת. משום מה הרגשתי ממש כמו מבוגר אחראי כשלא הסכמתי מיד, אלא ביקשתי לראות קודם בעיניים את המסלול במכון וינגייט ביום שבו יתקיימו רכיבות האימון לקראת המרוץ. לבוא ולהסתכל רגע, זה איכשהו נראה לי מספיק.

     

    בביקור הראשון הזה בווינגייט פגשתי את ארבעת הרוכבים של מטרו, שניים בקטגוריית "לייטס" (עד 250) ושניים בקטגוריה הפתוחה, האחד על ימאהה והשני על קוואסאקי בשתי הקטגוריות. אלה שמילאו בהתאמה את המשבצות האסטרטגיות האלה הם רביעיית אסים עם קבלות: נמרוד דור, אליקו אוחנה, אורן חסון ויוני לוי. כולם התארגנו סביב האופנועים מתחת לסככה שלשפת המסלול, נערכים לסדרת צילומי יח"צ.

     

    צילום ועריכה: סשה גרין

    צילום ועריכה: סשה גרין

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    את ההחלטה לזנק בעצמי קיבלתי סופית תוך כדי הליכה על המסלול. האדמה בווינגייט היא שילוב מעולה בין החמרה האדומה והכבדה של השרון לחול ים; כשהיא מהודקת היא מספקת אחיזה ברמה פסיכית, וכשחורצים בתוכה מתפוררים הקוליסים הלחים והרכים ואפשר להמשיך לייצר קצב בקלות יחסית. רוחב המסלול נע בין שלושה לעשרה מטרים ויותר, התוואי מתפתל בזרימה מגוונת, אין סדרות באמפים שיפרקו לי את הידיים ואין מהלכים של להיות או לחדול. הרמפות מתונות ושטוחות למעלה, ואפשר לנסוע עליהן במקום לקפוץ.


    אה, כן: מוטוקרוס זה ספורט של קפיצות, אבל אני לא קופץ עם אופנועים. זאת אומרת, האופנוע מתנתק לי מדי פעם מכדור הארץ תוך כדי רכיבה, אבל אני אף פעם לא שולח אופנוע למעוף ארוך ויזום. אין לי מושג מה יקרה אחרי שנמריא, וזה די בעייתי כשאתה באוויר ולא יכול להתחרט.

     

    נמרוד דור ואליקו אוחנה יודעים בדיוק מה יהיה אחרי ההמראה, ואין להם גם שום בעיה לתקן תוך כדי טיסה. שני הקוואסאקים שלהם מבלים באוויר חצי מזמן הרכיבה ומרחק הרכיבה במסלול הזה. היכולת הזאת מאפשרת להם לפתוח גז פסיכי מתוך הקירות שמסביב לפניות, כי אין להם שום בעיה להתנגש ברמפה ברביעי פול-גז ולהתעופף לקיבינימט בלי לראות בכלל מה קורה בנחיתה. והנה פלאש פורוורד זריז: דור ייקח מקצה בלייטס, אוחנה יחזור הביתה עם גביע של מקום ראשון אחרי ניצחון כפול במקצי הקטגוריה הפתוחה.

     

    "ותזכרו, מי שמגיע אחרון יהיה חייב מהיום לרכוב עם קסדה בצבע אחד (צילום: סאשה גרין) (צילום: סאשה גרין)
    "ותזכרו, מי שמגיע אחרון יהיה חייב מהיום לרכוב עם קסדה בצבע אחד(צילום: סאשה גרין)

     

    אחרי ההחלטה שאני בפנים, מול ארבעה אופנועי מוטוקרוס חדשים ומבריקים של קבוצת מרוצים רשמית שעושים לה יחסי ציבור והכל, נפל לי האסימון: אני הולך לקחת חלק בעונת המוטוקרוס המלאה החוקית הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. אחרי 11 שנה של הזנקות פיראטיות, אני עומד לזנק למרוץ החוקי הראשון שלי.

     

    כלומר, ברגע שמדינת ישראל תאפשר לי.

     

    זה בלב שלך

    הידעתם שגיל המינימום של מרשל מסלול הוא 18, אם כי מותר שיהיה בין הדגלנים מתלמד אחד שגילו מעל 16? אם לא ידעתם, אז רשמו לפניכם. זאת אחת השאלות במבחן התאוריה לקבלת רישיון לנהיגה ספורטיבית, ורק אלוהים יודע למה. את פרט הטריוויה המאלף הזה למדתי בכיתה של 10 תלמידים במשרדי "אופנוען מאומן", המקום שבו אני עובד כמדריך רכיבה ואחד מקומץ המוסדות שמורשים להעביר קורס רישיון מרוצים. זה היה במהלך יום לימודים שנמשך כשמונה שעות, הכנה לבחינה התאורטית שמגיעה בסופו.

     

    טופסי המבחן מגיעים ישירות מהרשות לנהיגה ספורטיבית, והאירוע כולו מחזיר אותך אל שיעורי האזרחות בתיכון: מי שחיבר את המבחן חשב שרוכב חייב לדעת את יחסי הכוחות בין השר הממונה, הרשות המפקחת ועמותות הרוכבים, אחרת הוא עלול חלילה לזנק הפוך ולרכוב נגד הכיוון.

     

    "טוב, סיימתי את הגומה. תביאו את הרקפות" (צילום: סאשה גרין) (צילום: סאשה גרין)
    "טוב, סיימתי את הגומה. תביאו את הרקפות"(צילום: סאשה גרין)

     

    המבחן התאורטי הוא רק שלב אחד במסע לרישיון מרוצים. בדרך יש גם בדיקת עיניים ובדיקה רפואית שנערכת רק במכונים מורשים לרפואת ספורט וכוללת מילוי של צרור טפסים, פגישה עם רופא, התחברות למכשירי ניטור ולקינוח בדיקת ארגומטריה, שמטרתה לקרוע לך את הצורה ולבדוק אם אתה נשאר חי.

     

    יש שתי דרכים להיבדק ארגומטרית: הליכון ואופני כושר. הגברת במכון דרשה שארוץ על ההליכון, כי אופניים זה קרוב מדי לאופנוע. אני ביקשתי שלא תבלבל לי בשכל, אמרתי לה שיש לי ברגים בקרסול וגב תפוס, התיישבתי על האופניים והתחלתי לפדל. ואז היא החלה להכתיב לי באיזה סל"ד לדווש, יותר ויותר מהר, תוך כדי שהיא מעלה את ההתנגדות של האופניים.

     

    אחרי כמה דקות איבדתי צלם אנוש והתחלתי לגנוח בקול רם ובלי שליטה. המטרה שלה הייתה להביא אותי לדופק מקסימלי, אבל היא חדלה אותי קצת לפני כי נראיתי כאילו אני עומד למות. כשהרגליים שלי האטו סופסוף חשתי שילוב אכזרי בין תשישות, מחנק, עלבון ועצבים. אין מצב, יא כלבה סדיסטית, אין מצב שמישהו רוכב על אופנוע בדופק כזה ועוד מצליח גם לתפקד ולנהל מרוץ.

     

    בסופה של המסכת הזאת, כשהלכתי בהידוס חגיגי לאסוף את רישיון המרוצים שלי, פגשתי במקרה את אסי אהרונסון. אסי הוא מדריך כושר, ובימים אלה משביח גופנית מספר לא מבוטל של מתחרים בליגת המוטוקרוס. הוא אמר לי שאת הבדיקה שלי חדלו ב-85% מהמקסימום כי כמעט איבדתי הכרה, ושבמרוץ מוטוקרוס רוכבים המתחרים על 90-95% מהדופק המקסימלי שלהם במשך כל המרוץ, שזה כמו לרוץ ספרינט במשך רבע שעה. אין, הולך להיות תענוג המרוץ הזה.

     

     (צילום: סאשה גרין) (צילום: סאשה גרין)
    (צילום: סאשה גרין)

     

    הדבר היחיד שעבד לטובתי בכל ההרפתקה המפוקפקת הזאת הוא המעורבות שלי בהדרכת רכיבה; מאז שהתחלתי לרכוב אני נמצא תחת המטרייה של הפקולטה הזאת לרכיבה על אופנועים ואני תוצר שלה. בדרך כלל אני מקפיד לעשות הפרדה מלאה בין הכתיבה לעבודה שלי בהדרכות, שהן עסק מסחרי לכל דבר ועניין, אבל הפעם אחרוג ממנהגי כי ל"אופנוען מאומן" יש חלק מכריע בהיתכנות של הסיפור הזה.

     

    בבסיס שיטת ההדרכה שלנו עומד עיקרון משולש, ה-DNA של הרכיבה על אופנוע. במשפט וחצי, הרעיון הוא שהקפדה על שלושה אלמנטים - צפי, שחרור כידון ושליטה בקצב - מאפשרת להתמודד בהנאה עם כל סוג של אופנוע, בכל סוג של רכיבה. שטכניקה מוקפדת יכולה למקסם כל יתרון ולפצות כמעט על כל חיסרון, של אדם או של מכונה.

     

    את ההצהרה הזאת הזדמן לי לבחון לא מעט פעמים, בעיקר בזכות העובדה שכושר גופני ואני פשוט לא הולכים ביחד. הסרבנות הזאת להפעיל את הגוף כל-כך מושרשת בי, שאני טורח לארוז תיק ציוד לפני שאני עולה לכתוב על המחשב בקומה השנייה, רק כדי שלא אצטרך חלילה לרדת ולעלות שוב. ועל אופנוע, אם אתה שונא לעבוד קשה ואוהב גז, צריך לשלוט בטכניקה ולהיות נינוח כל הזמן. אפילו במהלך מרוץ.

     

    בקיצור, מתוך סקרנות על מצע של עצלנות גיליתי שה-DNA לבדו יכול להביא לפדלאה כמוני כמה פודיומים וניצחונות באליפות הסופרמוטו, לדרג אותי בתחתית השליש האמצעי של הקטגוריה העממית באליפות האינדורו, וגם להביא לי גביע מראלי חוצה ישראל על בהמה ששוקלת 200 קילו.

     

    האופציה לרכוב במרוץ מוטוקרוס סיפקה עוד הזדמנות לבחון את הנושא, אבל הפעם זה היה שונה לגמרי. באינדורו ובראלי התמודדתי מול השעון ויכולתי לנהל את הקצב והאנרגיה שלי; הייתי טוב בזה בתור עצלן עם טכניקה מוקפדת. אלא שבמוטוקרוס אין דבר כזה ניהול משאבים: יש לך בערך 13 דקות לתת את כל מה שיש לך בתנאים הכי קיצוניים ולא צפויים. אם תתחיל לווסת את העוצמות ולמנן את האנרגיה, פשוט יאכלו אותך חי.

     

    על הרקע הזה ידעתי שאין מנוס מלכוון נמוך יותר. אם האמצעי היחיד שלי במוטוקרוס הוא ה-DNA, אז המטרה ברורה: לא לסיים אחרון.

     

    זה בכלי שלך

    בבוקר המרוץ, שש וחצי של שבת שעמדה להיות חמה בטירוף, יצאתי מהבית ורכבתי רגוע על האופנוע האזרחי שלי במכנסיים קצרים, חולצה ארוכה דקה וקסדת שטח. על המושב האחורי היו קשורים מגפי המוטוקרוס עם הגרביים ומגיני הברכיים מושחלים בתוכם ומעליהם מהודק שריון הגוף. בתיק הגב ארזתי את הבגדים הרכים, סנדוויץ' וכמה חטיפי אנרגיה. בכיס שלי שכב הרישיון לנהיגה ספורטיבית. מים בטח אמצא במסלול, חשבתי.

     

    את האופנוע שעליו אתחרה עדיין לא פגשתי: הוא הגיע רק בחמישי בערב, יום וחצי לפני הזינוק, למפקדה של מטרו ימאהה. YZ450 משומש מודל 2009 במצב פיקס, אמרו לי בטלפון.

     

    "פדיחות, זה כבר טסט רביעי" (צילום: סאשה גרין) (צילום: סאשה גרין)
    "פדיחות, זה כבר טסט רביעי"(צילום: סאשה גרין)

     

    על איילון, רגע לפני מחלף גלילות, הבחנתי בצללית צנומה מוכרת. ניב על האופנוע שלו, האף מכוון צפונה אל מכון וינגייט. הוא קולגה שלי בהדרכות, ואחרי שהודיעו לי שהנשר נחת בסככה של ימאהה, ביקשתי ממנו שיעבור ויסתכל על האופנוע כי אני לא מבין בזה כלום. בתגובה חפר ניב את האינטרנט ולמד את הימאהה YZ450 שנת 2009 על בוריו: מידות ברגים, מתלים, לחצי אוויר, חופש תקני בשרשרת ההינע, סדר התנעת מנוע במצב קר, בינוני וחם.

     

    בבוקר המוקדם הזה של שבת היו על האופנוע שלו כל המפתחות המתאימים והכלים הנדרשים כדי לכוון את מתח השרשרת, המתלים, הרגליות והמנופים של כזה YZ.

     

    מידת ההשקעה וההכנה של ניב תפסו אותי לא מוכן. סאגת רישיון המרוצים ופרוצדורת ההרשמה הצליחו איכשהו להשכיח ממני את העובדה שאני עומד לזנק לפאקינג מרוץ, ושאולי כדאי להתכונן באופן יסודי יותר מאשר לארוז סנדוויץ'. אם לא הרגשתי מספיק טומטום, אז בכניסה למסלול הצטרף אלינו גם ניר. ניב גייס אותו בתור קצין ראשון בצוות הסיוע, וגם כי יש לו אוטו שאפשר להביא בו למשל מים וכיסאות וצידנית ושרפרף להעמיד עליו את האופנוע כי למוטוקרוס בכלל אין רגלית. אבל היי, לפחות זכרתי להביא כפכפים.

     

    בניגוד מוחלט לרמת המוכנות שלי, מתחם האירוע נראה כמו חלום. הספורט הכי פיראטי ומופרע, שהעוסקים בו נחשבו עד ממש לא מזמן לפורעי חוק, חוסה פתאום בצלו של הממסד: מסלול מוטוקרוס בין הגדרות של מכון וינגייט, מרכז הקונצנזוס. לרגע חשבתי שאני שומע במרחק את הד הנעירות של חמור לבן.

    באותה שעת בוקר מוקדמת עדיין עבד שופל על התוואי. מחליק את הרמפות, מהדק את הקירות, מקפיץ לאוויר ריח של אחרי גשם מהאדמה העשירה שהרטיבו אותה לקראת המרוץ. אנשי חברת ההפקה תלו באנרים, קבוצות המרוצים הקימו סככות צבעוניות, קרונות האוכל תפסו את מקומם בשולי המדשאה שאליה יגיעו הצופים. האופנוע שלי עדיין לא הגיע.

     

    ניצלנו את ההמתנה כדי לעשות סיבוב ברגל על המסלול. אל הגוורדיה הקטנה שלי הצטרף גם הבוס והמנטור מההדרכות, גידי פרדר. המסלול נראה פשוט מעולה, כמו סקייטפארק ענק עשוי עפר לח, אבל האופוריה התרסקה כשמאחורי אחת הרמפות התגלה הסיוט שלי: סדרת באמפים חדשה שהתווספה לתוואי. חמישה או שישה גלים במרווחים לא שווים, שאתה יכול לעוף מעליהם או לזחול עליהם. אין באמצע. האלמנט הזה לבדו, היה ברור מיד, מחסל לי כוח של חצי הקפה. כל הקפה.

     

     (צילום: סאשה גרין) (צילום: סאשה גרין)
    (צילום: סאשה גרין)

     

    לכולנו הייתה הבעה של "טוב, אין מה לעשות עכשיו". אנשי ה-DNA, שהבינו בדיוק מה אני מנסה לעשות, חייכו והחניקו צחוק. לי, לעומת זאת, התיישבה פתאום מועקה על הסרעפת.

     

    בערך 20 דקות לפני הזמן שנקבע לסיום הבדיקות הטכניות הגיע האופנוע. YZ450 לבן, מוטוקרוס טהור-גזע ואתלטי. בסבב הראשון של העונה, "הימאהה הלבנה" הספציפית הזאת לקחה את הרוכב שלה עד הפודיום. בהתחלה חשבתי שמדובר באחד המוטוקרוסים שמטרו הביאה לארץ ב-2009, כשחשבו שאוטוטו יוצא לדרך הספורט המוטורי הישראלי, אבל לא. ככל הנראה מדובר בכלי שהוברח לארץ והולבן במהלך חלון ההזדמנויות שנתנה המדינה לקראת הסדרת התחום. חשבתי שזה די סמלי להתחרות על מכונה עם היסטוריה שכזאת.

     

    ניב וניר עטו על האופנוע. תוך פחות מדקה הם השמיעו דו"ח מצב: הגלגל האחורי מפונצ'ר, מיסבי ההיגוי תפוסים, הקלאץ' לקראת הסוף, ושמן הידראולי מטפטף מהמזלג. בלי להתמהמה תפסו שניהם כלי עבודה, ובזכותם הספקתי לעבור את הבדיקות הטכניות בערך שנייה ורבע לפני הסוף. על מסכת החזית וחיפויי הצד של ה־YZ הדבקתי את המספר 36, כמניין שנותי.

     

    דקה לפני מקצה האימון ביקשתי להניע את האופנוע רק כדי לבדוק שהמנוע עובד ושאני מסוגל להניע אותו אם חלילה אצטרך לבעוט ברגלית תוך כדי מרוץ. הוא הניע.

     

    זה בראש שלך

    חבשתי קסדה, רכסתי אותה וניגשתי עם האופנוע לכניסה אל המסלול. מסביבי החלה להתקבץ האופוזיציה: חבורה של בחורים רזים על אופנועים צנומים עם אגזוזים פתוחים. רובם צעירים ממני בעשור, מצוידים בנפש שמשכה אותם אל המוטוקרוס כתחביב. אלה האופנועים שלהם, על מסלולים כאלה הם חוגגים בסופי השבוע, זאת הרכיבה שהם אוהבים. ילדי חרעת.

     

    החבורה הזאת סווגה כקטגוריית "מוטוקרוס מתחילים", הווה אומר שלושה דברים: או שזה המרוץ הראשון שלך, או שאתה מתחרה מזדמן כתחביב, או שאתה סולל את דרכך אל הקטגוריות המקצועיות. בפועל גיליתי שהתיאור האמיתי קצר יותר: מוטוקרוסרים מוטרפים וחסרי ניסיון.

     

     (צילום: סאשה גרין) (צילום: סאשה גרין)
    (צילום: סאשה גרין)

     

    מרגע שקיבלנו אישור לעלות למקצה החימום היו לי עשר דקות. במהלכן הייתי אמור להספיק להכיר את האופנוע, להרגיש את המסלול ולהבין מה זה רכיבת מוטוקרוס. התחלתי, מן הסתם, בזינוק: התאוריה מנחה לשבת כמה שיותר קדימה, להכניס להילוך שני, להרים את המנוע לפול-טורים כדי שיספק את כל 60 ומשהו כוחות הסוס שלו, ואז לשחרר קלאץ'.

     

    ותנו לי לספר לכם שכבר בשלב של הטורים זה נהיה מלחיץ. המפלצת רועדת תחתיך, המנוע עוד רגע מתפוצץ, וקשה לגייס את האומץ לשחרר את כל האנרגיה הזאת במכה. אז אתה נושם נשימה עמוקה, משחרר, ומגלה שזה לא כזה סיפור. התאוצה רק כמעט תולשת לך את האיברים הפנימיים ממקומם, זה הכל.

     

    אחרי שסגרנו את הפינה הזאת התפניתי לקירות ולקפיצות ולבאמפים. הקירות סביב הפניות היו דווקא סבבה; כל השאר סווג או כפחד אימים או כסד עינויים, או שניהם ביחד.

     

    בסוף מקצה החימום עצרו את כל רוכבי הקטגוריה על הרמפה האחרונה, הרחוקה מהקהל, והתחילו לצרוח עלינו. בלצרוח אני מתכוון לאובדן הקול תוך כדי נזיפה על איך שכולנו מפגרים ומטורפים ולא מתייחסים לדגלים וכמעט הרגנו מרשל ו"אתם תעופו מפה ולא תתחרו יותר!". אלוהים אדירים. לא מספיק מוטוקרוס, גם נפלתי על הכיתה הטיפולית.

     

    לא יודע כמה זמן אחרי ההבנה המדאיגה הזאת מצאתי את עצמי על קו הזינוק של המרוץ הראשון. זה נשמע כמו קלישאה של חוויה חוץ-גופית, ה"מצאתי את עצמי" הזה, אבל אין תיאור אחר. מאז אותה שיחת טלפון חודש וחצי לפני הזינוק, העניינים החלו לתפוס תאוצה עד שלא היה אפשר לעצור אותם והיה קשה אפילו לעקוב אחריהם.

     

    כשחזרתי ממקצה החימום לפיטס דיווחתי לניר וניב שהקלאץ' לא מפריד ושהאופנוע כבה מדי פעם. תקעתי חטיף אנרגיה, שתיתי מים, סידרתי משהו במגפיים, התיישבתי לנוח וברגע שהטוסיק שלי פגש בכיסא קראו לנו למרוץ. ככה יצא שרק כשעמדתי בשורה עם שאר המחורעים נזכרתי בדבר הזה שנקרא זינוק למרוץ מוטוקרוס. ראיתי מאות כאלה במציאות ובטלוויזיה, אבל ההרגשה על הקו רועדת ומחליאה.

     

    16 האופנועים הסתדרו בשורה מול שערי מתכת קטנים שחוסמים את הדרך. המרחק בין הכידונים עמד על לא יותר מ-15 ס"מ, ואם זה לא היה מספיק צפוף, אז בשורה השנייה עמדו עוד שלושה אופנועים כי לא נשאר להם שער להיעמד מולו. זאת הקטגוריה הכי גדולה באירוע. רגע הזינוק אמור לשחרר את כל 19 המוטוקרוסרים לישורת קצרה שמסתיימת בפניית 90 מעלות שמאלה, שבתוכה יכולים לשכב בקושי ארבעה אופנועים. המתח לקראת הסיטואציה הורגש פיזית על קו הזינוק.

     

    הרוכב שלשמאלי הרים שתי ידיים ב-V מתוח לאוויר. חיפשתי למי הוא מנפנף בקהל, אבל לא מצאתי. אוקיי, הוא בכלל מותח שרירים. הבא אחריו ניער את הראש כל כמה שניות. עוד אחד הלאה נע בתזזית על מושב האופנוע, מקפיץ את האגן שלו סנטימטר קדימה וסנטימטר אחורה, מנסה למצוא בדיוק את המקום להתיישב עליו לקראת התאוצה הפסיכית שתגיע. האצבעות שלו תופפו על ידיות הכידון כמו פסנתרן על ספידים. הרוכב שמימיני הפגין טיק ברגל של ההילוכים: הוא מוריד לראשון, מעלה לשני, ואז הקרסול שלו רועד והוא שוב מוריד לראשון, מכניס לשני ואז רועד ואז עוד פעם ועוד פעם.

     

    שלט ה-30 שניות לזינוק הונף, וכל האופנועים התחילו לנבוח. אם הייתי חתול הייתי סומר עכשיו. עכשיו התהפך השלט, ועל צידו האחורי הופיעה הספרה חמש. זהו, חמש שניות למרוץ.

     

    18 מנועים עלו לפול טורים ואז הצטרף ה-19. שלי. ברומא כמו רומאי וכל זה. הרעש פוצץ את האוזניים, הראשים נמתחו קדימה, השערים נפלו, ובום. כל העסק התפוצץ קדימה.

     

    זה בידיים שלך

    בשבריר השנייה הראשון עוד הייתי בקרב, אבל אז האופנוע משמאלי קיבל נגיחה מהאופנוע שלשמאלו והתעופף ימינה, אלי. חטפתי פצצה בכידון בתוך העדר הזה, והאופנוע שלי התחיל להשתולל. החלטתי על נסיגה קטנה. דפוקים אלה.

     

    הנוף אל הפנייה השמאלית הראשונה נסגר ברגע, בריצ'רץ' של אופנועים שמתעקל שמאלה. כל מי שבצד השמאלי של המסלול הסתבך ברמה כזאת שראיתי את חלקם נופלים. מי שנשאר על הגלגלים משך ימינה מהאירוע, ואלה שמימיני לא ראו את זה וסגרו שמאלה. איכשהו יצאתי מזה על הגלגלים והאופנוע המריא מהקפיצה הראשונה.

     

    עוד רמפה אחת וסדרת הבאמפים, ואז אלה שעקפתי והתאוששו מהבלגן של הזינוק התחילו לעוף סביבי כמו זבובים ולטוס קדימה. תוך כדי האטרף קלטתי שהם מתרסקים מלא, בערימות וביחידים. אם רק לא אפול, יש סיכוי לא לצאת כאן אחרון. ואז נפלתי.

     

    זה קרה בסוף ההקפה השלישית או הרביעית, אחרי רמפה בצורת פירמידה חדה שאמורה להאט את הרוכבים לקראת קפיצת הסיום. אם הפירמידה הזאת לא הייתה שם, מי שרוכב בנתיב החיצוני היה מפתח יותר מדי מהירות, נוחת הרבה אחרי הירידה מרמפת הסיום, ומת. מי שבנתיב הפנימי היה ממריא אל הקפיצה באלכסון ונוחת לתוך הקהל. בקיצור, מאחורי הפירמידה הזאת נפלתי וכיביתי את האופנוע.

     

    נשמתי עמוק והתחלתי את סדר ההתנעה החמה שלימד אותי ניב. לאט ורגוע. בזווית העין ראיתי מישהו בווסט צהוב מנפנף בידיים, ומתוך הסרט שבקסדה לקח לי זמן להבחין שהוא צועק אלי בפאניקה. רגע אחרי שהבנתי שהוא צורח "רד מהמסלול!" התחילו ליפול אופנועים מהשמיים, ורק אז תפסתי מה נהיה: מי שמזנק את הפירמידה לא רואה שאני תקוע מאחוריה. בסוף האופנוע הניע ועפתי משם, אבל האירוע נתן את אותותיו. החל מאותו רגע נפלה עלי עייפות הולכת וגוברת, ואת ההקפה השמינית והאחרונה של המקצה הראשון סיימתי בקצב של מלווה מסע אופניים.

     

    בסככת הפיטס של מטרו ניגשו אלי ניב וניר ושאלו מה צריך לעשות באופנוע ואיך המתלים ואם המתיחה של הקלאץ' עזרה. מתנשף ואדום מרוב חום אמרתי להם שאין לי מושג ושהאופנוע הוא הבעיה האחרונה שלי בתוך הקפיצות והבאמפים וכל המשוגעים האלה שמרחפים שם. עמוק בפנים חשבתי מה לעזאזל הלך שם עכשיו, ואיך אני מגייס את האומץ והאנרגיה להתמודד עם עוד אחד כזה.

     

    ניב הושיב אותי עם בקבוק מים וניגש עם מזרק לאופנוע, ממלא שמן הידראולי לתוך המזלג סמ"ק אחרי סמ"ק. ניר התיישב על הקלאץ'. לידי התלוצץ נמרוד דור עם המלווים שלו בעודו מפדל במרץ על אופני הרים שעמדו על ג'ק מרוצים של אופנוע. הסתכלתי עליו ומיאנתי להאמין: בזמן שאני שוקד על קירור הגוף ושוקל כל תנועה, הוא שומר על טמפרטורת עבודה.

     

    רוכבי הקטגוריות המקצועיות נמצאים בספֵרה אחרת. המוכנות הנפשית והגופנית שלהם נראית כמעט מופרזת עד שאתה רואה אותם מזנקים למרוץ וקולט לאיזה עומסים וטירוף הם מכוונים את עצמם. הם, ממש כמו האופנועים שלהם, מכונות מרוצים מושחזות. אני לעומתם ביקשתי מניב שייקח לי את האופנוע לקו הזינוק של המקצה השני, כי אם אצטרך לדחוף אותו עד שם אני לא מסיים את המרוץ הבא.

     

    שוב על קו הזינוק, והפעם לא יכולתי להימנע מהשאלה למה לי. את התשובה מצאתי במשפט שבו אני פותח כל יום הדרכה: "שני גלגלים, מנוע וקוף שיושב למעלה ומנסה להישאר בחיים. זאת זירת ההתרחשות". ואם זאת זירה, אז אין מה לעשות. בסוף יתיישבו לוחמים בשתי הפינות המנוגדות שלה. שני קופים שמנסים להישאר בחיים. בשביל שני הקופים האלה, אלה החיים ששווה לנסות להישאר בהם.

     

    הרבה קופים ראיתי, הרבה קופים הייתי, אבל בשבת השורפת ההיא בסוף אפריל התמודדתי עם עוד 18 פרימאטים מהסוג הכי קרוע בשכל. מכיוון שכך, בזינוק השני לקחתי החלטה: כשהשער נופל אני מחכה עשירית שנייה שכולם יתחילו לזוז לפני שאני משסה את הקלאץ' במנוע. בדיעבד זאת הייתה ההחלטה הכי אחראית שקיבלתי מרגע שהשתכנעתי להרגיש מה זה מרוץ מוטוקרוס.

     

    כששורת האופנועים התנקזה שמאלה אל הפנייה הראשונה שאחרי הזינוק, השניים הכי שמאליים התנגשו אחד בשני. זה היה כאילו מישהו זרק לתוך המרוץ שני כדורי באולינג, 100 קילו כל אחד. הם התגלגלו ימינה והפילו ערימת אופנועים שקרסו כמו דומינו החוצה מהפנייה, חוסמים את כל רוחב המסלול ומשאירים בקושי 30 סנטימטרים של מעבר במעלה הקיר. הנוף מלמעלה נראה כמו שדה קטל כשחלפתי שם: ערימה של ידיים, רגליים, מנועים, קסדות וצמיגים משוננים שהסתובבו בפול גז של מצערות תפוסות בתוך החול.

     

    בהמשך הדרך ראיתי מתחרים מתנגשים באוויר, נדרסים, קמים, בועטים ברגלית וממשיכים. באחת הקפיצות התנגש בי מאחורה רוכב אחר בעודנו באוויר, ותלש לי את האופנוע מהידיים. התפזרנו על הירידה מהרמפה וכשסיימתי להתגלגל הספקתי לקום ולראות רוכב נוסף מגיע בתעופה, נוחת לתוך ה-YZ הלבנה והיפה שלי, דופק סלטה קדימה ונמרח. ברוח המרוץ התעלמתי ממנו, קפצתי על האופנוע שהניע בדחיפה בירידה והמשכתי. ואז הגיע הבן זונה ההוא שעקף אותי מלמעלה. קפצתי בעמידה על האופנוע, הגלגלים שלי איזה חצי מטר באוויר, והוא פשוט חלף מעלי.

     

    טוב, זה בכל זאת בלב שלך

    כשבחרתי לטעום את הטירוף הזה אמרתי אל תוכי שאני בנאדם עם ראש על הכתפיים. שאקפיד על ה-DNA, שלא באתי לכאן לשבור רגל. אבל תוך כדי המרוץ השני, מתחת למוטוקרוס שעוקף אותי מלמעלה, קלטתי מה קורה באמת. הכה בי שיופי אם לא באת לשבור וזה, אבל מי שואל אותך בכלל.

     

    זה היה השלב שבו התחלתי להסתכל יותר אחורה מאשר קדימה. הייתי עייף ודי מפוחד, ורכבתי כל-כך לאט שכמו קוקסינל בעטתי למטה את רגלית ההילוכים לפני הפניות רק כדי לגלות לבושתי שאני רוכב כל הדרך בהילוך ראשון. המקום היחיד שנראיתי בו איכשהו סביר היה הפניות על הקירות. אם עקפתי, אז עקפתי רק פגרי אופנועים וגוויות של פורשים. אבל משום מה חייכתי כל הדרך.

     


     

    חייכתי כי נהניתי לרכוב בתוך הטירוף הזה. בתוך המכלאה שמאפשרת לך להיות הקוף שאתה, ולהילחם בקופים אחרים. חייכתי כי מוטוקרוס זה אדיר, וכי אין מקום טוב יותר לראות ממנו מרוץ מוטוקרוס מאשר בתוך מרוץ מוטוקרוס.

     

    בסוף היום נשארתי בחיים, ועל הדרך גם אספתי 11 נקודות עונתיות לקבוצת מטרו מוטור: חמש נקודות על מקום 15 מתוך ה-19 במקצה הראשון, ושש נקודות על המקום ה-14 מתוך 15 שהצליחו לסיים על הגלגלים את המקצה השני. בקיצור, לא סיימתי אחרון.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סאשה גרין
    נו, כמה זמן, שיגמרו כבר עם הכיכר המזורגגת הזו
    צילום: סאשה גרין
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים