מתקני ההתפלה הם כמו כביש לשומקום. דעה

העלאת מחירי המים המעוררת תרעומת ציבורית מוצדקת, קשורה בטבורה להשקעות עתק מיותרות במתקני התפלה ובקווי מים הנדרשים להוביל אותם למרכזי צריכה עירוניים. "פרויקט ההתפלה הישראלי" מתקיים כבר כעשור, וברור היום שההשקעות בו, שהן לפי קריטריונים בינלאומיים מקובלים, לא רק מיותרות אלא גם מושחתות במהותן.

• כך מזיקות האסדות ותחנות הכוח לחופים שלנו
• כשישראל מתפילה, הטייקונים מרוצים
• חוקרים נגד מיתוס ההתפלה: עדיף לחסוך מים
  

בנייר שהתפרסם ב-1998 על ידי IMF, הקרן המוניטרית הבינלאומית, הוסבר שהשקעות מושחתות בפרויקטים כגון כבישים, מפעלי מים, חשמל וכיו"ב, יכולות לפגוע בצמיחה הלאומית. מפעל ההתפלה הישראלי תואם כמעט כל את המאפיינים של "פרויקט ציבורי מושחת".

אזרחי ישראל דווקא הצטמצמו בצריכת המים שלהם

במקרים רבים פרויקט ציבורי מושחת מדומה לסלילת "כביש לשום מקום", הווה אומר פרויקט מיותר ומזיק המעביר רווחים לקבוצה קטנה של אינטרסנטים על חשבון הכלל. מנתונים שהתקבלו מרשות המים מסתבר שהשקעות לייצור כ-350 מליון מ"ק מים מותפלים והשקעות נוספות בסדר גודל של כמה מיליארדי שקלים לבינוי מערכות ההובלה החדשות הן השקעות סרק, שמלבד זה שהן מובילות ל"שום מקום", הן גורמות נזקים ביטחוניים, כלכליים, חברתיים וסביבתיים אדירים.

הוכחה לצידקת אלה שטענו ששימור והקטנת הצריכה הם הפתרון למשבר המים ולא השקעות מטורפות במתקני ההתפלה, באה גם מרשות המים עצמה בדו"ח שלה המסכם את שנת 2011 בו נכתב: "המגמה של הירידה בצריכת המים נמשכה גם בשנת 2011 (ירידה של 3%) למרות גידול באוכלוסייה בהיקף של 1.3%. תופעה זו משפיעה גם על הצריכה הסגולית (מ"ק/נפש/שנה) שירדה באופן משמעותי בהתאם לנתונים המוזכרים לעיל. על פי נתוני דו"ח זה ניתן לסכם ולומר שתצרוכת המים השנתית חזרה 15 שנה אחורה והצריכה הסגולית ירדה לרמה של כמה עשרות שנים אחורה. מעניין מה צפוי לנו הלאה?".

בשנת 2011 הצריכה העירונית עמדה על 575 מיליון מ"ק. התחזית של משרד האנרגיה והמים ששימשה כעילה העיקרית להשקעות העתק ולבנייה של מתקני ההתפלה, דיברה על צריכה עירונית של כ-800 מיליון מ"ק ב-2011. ההפרש של 225 מיליון מ"ק בין התחזית המנופחת ונתוני 2011 שווה לבנייה של שני מתקני ההתפלה -בחדרה ובשורק.

ההצלחה של אזרחי המדינה להקטין את צריכת המים ב-28% לעומת התחזית של רשות המים מחזקת את דברי מר ג'וי זובק, סגן נשיא חטיבת המים בחברת סימנס העולמית המתפרנסת בין היתר מהקמה של מכוני התפלה. בביקורו בישראל טען זובק כי "התייעלות וחסכון הם הצעדים הראשונים המתבקשים כאשר באים לבחון את שאלת המים בישראל. זה צו ההיגיון, שכן ההתפלה יקרה כמה מונים ויש למצות את הדרכים הזולות תחילה".

חוסר שקיפות בקשר למתקני התפלה 

השקיפות היא המגן החזק ביותר נגד השחיתות. היעדר שקיפות הוא אחד הסממנים המובהקים של פרויקטים ציבוריים מושחתים. אילו הציבור היה ער למחיר האמיתי של אספקת מים מותפלים, ההקמה של מתקני ההתפלה הייתה נתקלת בהתנגדות ציבורית - דבר שהממשלה ביקשה למנוע. לכן היא הסתירה מהציבור את העובדה שאספקה של מים מותפלים לערי המדינה מחייבת השקעות של מיליארדים בבנייה של מערכת אספקת מים חדשה.

לציבור נודע על המחיר האמיתי של מים מותפלים רק כאשר הוכרז על המחירים החדשים ב-2010, שמשמעותם היתה העלאה של 40%. ההסתרה מעיני הציבור של המחיר הכלכלי האמיתי של ההתפלה (הסתרה שהתרחשה בין 2003 ל-2010) עומדת בסתירה בוטה לעמדה של הגוף הבינלאומי הלוחם נגד שחיתות - transparency international - הטוען שיש להסביר מראש לציבור למה הפרויקט חשוב, איזה תהליכים קשורים בהקמתו וכמה הוא יעלה.

עם ההקטנה של הצריכה העירונית לרמה הקרובה לזו של 1995 מתחדדים ממדי הנזק שההתפלה המיותרת מסיבה לאזרחי המדינה. נזק זה - בנוסף להעלאת מחירי המים תוך הכבדה לא יחסית על השכבות החלשות - כולל הגדלת זיהום מי הים והאוויר, הגברת התחלואה והשתלטות של בעלי הון ואינטרסנטים אחרים על מקורות מי אספקה לאוכלוסיה העירונית.

אולם קיים נושא נוסף המעפיל בחומרתו על כולם: ההיווצרות של סכנה ביטחונית חמורה. מערכת המים הארצית שהזינה את רשתות האספקה העירוניות, לפני עידן ההתפלה, התבססה על 3 מקורות טבעיים: הכנרת, אקוויפר החוף ואקוויפר ההר. לפיכך מקורות המים של הסקטור העירוני, שנשענו על מאות הקידוחים ועל מי הכנרת העמידים בפני פגיעה עוינת, נהנו מרמת בטיחותית גבוהה ביותר.

מתקן ההתפלה באשקלון(צילום: טכנוגקפיקס בע"מ - יניב שוורץ)

נוסיף שמערכת המים הטבעית, בתגבור של מים מותפלים בהיקף של 150 מיליון מ"ק לשנה, יכולה לספק את צורכי המשק לעוד 15 שנה. עצם הרעיון להחליף לתושבי המדינה את המים הטבעיים המוגנים - רוויי מגנזיום, סידן ומיקרו-אלמנטים אחרים, במים מותפלים הבעייתיים מבחינה בריאותית, הוא כשלעצמו רעיון בלתי נתפס.

אם נוסיף לכך שלפי התכנון הקיים כמעט כל המים לתושבי ישראל יסופקו ממתקני התפלה - שבעת מלחמה הוכחו כנתונים להשמדה טוטלית - מצטייר סיוט בטחוני שאת ממדיו אין לדמיין.

קשה להבין את השתיקה של המשרד להגנת העורף והמטה לביטחון לאומי כאשר בארצות הברית מתייחסים למתקני ההתפלה במזרח התיכון כאיום אסטרטגי-ביטחוני על ארצות הברית עצמה.

בדומה לישראל, גם באוסטרליה לאחר גמר הבנייה ב-2012 של מתקן ההתפלה הגדול לאזור מלבורן, בהספק של 150 מיליון מ"ק לשנה ובעלות כוללת של 4 מיליארד דולר, נכחו לדעת שאין בו צורך עקב הקטנת הצריכה וסיום הבצורת.

ההיגיון הפשוט והיעד המוצהר של הממשלה להוריד מחירים אומרים שעל ישראל ללכת בדרכם של האוסטרלים. מעניין יהיה לאור קשרי הון-שלטון וממדי השחיתות שהתלוו למפעל ההתפלה הישראלי אם הממשלה תלך בדרך זו. דרכם של האוסטרלים הייתה פשוטה: סגירת מתקן ההתפלה והפסקת הבנייה של קו הצינורות הראשי - בעלות של 750 מיליון דולר. שר המים, פטר וולש, הסביר את החלטתו במילים אלה: "מצידי זה היה לא אחראי ולא צודק להכריח את צרכני המים לשלם עבור מים מותפלים כשאין צורך בהם... תמיד אמרנו שמים מותפלים הם מים של לית ברירה".

במקביל לסגירת מתקני ההתפלה, יש להמשיך ולהעמיק את תרבות השימור והחיסכון, לטהר את האקוויפרים הטבעיים לאורך שפלת החוף ולהמשיך בהשבה של מי קולחים להגדלת היצע המים לסקטור החקלאי והתעשייתי.

פרץ דר שימש יועץ לנציבות המים לניהול של משק המים העירוני בעיתות של בצורת