"דבורה בארון כתבה על אנשים שקופים"

הן הכירו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ומאז הן עובדות יחד. שחר פנקס ושיר גולדברג, יוצרות בסימביוזה עבודות עם חותם אישי בשפה ייחודית משלהן. בהצגה "אדם לא מת סתם", עבודתם האחרונה בהבימה, רקמה פנקס תחרה עדינה מסיפוריה של דבורה בארון, מגדולות הכותבים בעברית. את המילים, אשר שומרות על נפלאות שפתה של הסופרת, הפכה גולדברג, בבימוי רגיש לעולם מקורי ועשיר, יפה ומכוער, עצוב ומלא חסד, יומיומי אך בה בעת מתעלה מעל למציאות עלובה וקרתנית.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

"אדם לא מת סתם". עולם יפה ומכוער, עצוב ומלא חסד(צילום: דניאל קמינסקי)

המרקחת העלילתית מתרחשת בעיירה קטנה אי שם ברוסיה של ראשית המאה הקודמת. בארון, שעסקה לא מעט בעולמם של האנשים הקטנים, פשוטי העם, מציגה גם כאן את פניה המכוערים של החברה ותכתיביה, הפערים החברתיים, דיכוי נשים, וחיפוש אחר רוך ונחמה - במציאות מאמללת. האגדה שיצרו פנקס וגולדברג מהטקסטים, מתרחקת מריאליזם אבל קשורה בעבותות כובלים אל הוויה מוכרת.

"תיאטרון הוא תמיד אגדה וגם אם היא לא עשויה מחומרים יומיומיים, זו תמונה שמאפשרת להתבונן מבחוץ על החיים", אומרת גולדברג, ופנקס מוסיפה: "אמנות שולפת אותי מהעולם המוכר ומהכללים הידועים מראש שמפעילים אותו. נותנים לי מפתחות ואומרים: כנסי. זה בעיניי מקום מזמין לחוויות חדשות". מה שמשך את השתיים אל כתביה של בארון היא האוניברסליות. "היא חושפת רגעים דרמטיים שלא נולדים מתוך הווי כללי, אלא מתוך חיים פרטיים של אנשים פשוטים לכאורה".

הצגה על אנשים בלי קול משולי החברה(צילום: ז'רר אלון)

הרחקת עדות היא חלק בלתי נפרד מהעבודה שמתרחשת בשום מקום ובכל מקום. "כדי לעשות Zoom Out ולהתבונן בדברים אחרת, חייבים להתרחק מהמקומי. האנשים האלה נאבקים בחיים, זו המהות של העבודה וזה מדבר אל כולם", אומרת גולדברג. ההצגה עלתה במקביל להפקה, "איש קטן מה עכשיו" בתיאטרון הקאמרי, שעוסקת גם היא בדחיקתו של האיש הקטן אל השוליים ובפערים החברתיים שדורסים את החלש. לדברי השתיים זה לא מקרי. "חסרה פה חמלה אנושית וזה נושא שמעסיק מאוד יוצרים צעירים. אני מניחה שזו זעקה שרוצה לטלטל", אומרת גולדברג.

שברירים של חסד

הפרויקט נולד מהצעה פתוחה שקיבלו ממנהלו האמנותי של תיאטרון הבימה, אילן רונן. "תביאו רעיון טוב ונצא לדרך", אמר. מתוך נבכי הזיכרון שלפה פנקס את הסיפור "שברירים" של בארון שנלמד בבית הספר. "היה רגע אחד בסיפור שלא עזב אותי. רגע של חסד וחמלה שנותן ביטוי הכי מתומצת שאפשר לצורך באהבה", היא אומרת. נקודת המוצא הובילה למסע גילויים של סיפורים שלא הכירו. "גילינו כותבת מדהימה, סופרת שמשתמשת בשפה ציורית, פיוטית ועדינה נורא, אבל גם אלימה וחומלת. בחירת הסיפורים היתה עניין של ניסיון ותהיה, שזירה לא פשוטה שכללה הרבה ויתורים".

הכלבה זיוה. לתת לחיות חיים(צילום: יוחנן מנדיל)

מה לדעתכן מרכז הכובד בסיפורים של בארון?

"זו הצגה על הרגע שבו אדם שהחיים כמעט ורמסו אותו, זוקף קומה", אומרת פנקס, וגולדברג מוסיפה: "זו הצגה על אנשים בלי קול בשולי החברה, שלרגע קצר וחולף מצליחים לגעת בתקווה - ושוב מושתקים". למרות מלחמתו של האיש הפשוט שנזנח בצדי הדרך, שתי היוצרות מוצאות בסיפור תקווה. "זו התקווה שמשאירה את הלהבה בוערת ועוזרת לאנשים השקופים האלה שאיבדו את יקיריהם, נזנחו ונרמסו, להחזיק את הראש מעל המים.

כמו בצילום ישן

הן יוצרות תיאטרון חזותי עם אסתטיקה בימתית שהולכת יד ביד עם הטקסט ומעשירה את חווית הצפייה. ההצגה הנוכחית, צבועה בגווני חום כמו בצילום ישן של עולם לא מוכר. את בתי העיירה תלתה גולדברג גבוה מעל לראשי השחקנים על חוטי חשמל. "העיירה צופה מלמעלה על נבכי הנפש של תושביה. כמו ציפורים שיושבות ומתבוננות במתרחש, מחכות לרגע הנכון לתקוף. זה נותן תחושה של אלימות אצורה", היא אומרת ומדגישה: "דבורה בארון מתארת עולם דורסני שמניע אותך בקצב מסוים כמו אומר - יש דברים גדולים ממך, כמו תכנית-על שמובילה ושולטת בך. זה בא לידי ביטוי גם בחלל שדמיינתי כמקום חי, שמשפיע על האנשים שמתנהלים בו".

מתוך "אדם לא מת סתם". גם הצגה זו מספרת את סיפורם של האנשים הקטנים

בהצגה השחקנים הופכים לעצמים, ובעלי החיים מקבלים תכונות אנושיות. הבולטת בהן היא זיוה, בובת כלבה שובת לב, שנעה מול עיני הקהל על ידי שחקן מפעיל. "עצם כך שבובה לא יכולה לבטא את עצמה במילים מדגיש את הסבל שלה, הכאב והחום. יש משהו בהאנשה של חפצים שמקבלים תנועתיות ורגשות שאנחנו מזהים מהחיים עצמם, שמחזיר אותנו לחוויית ילדות קסומה ולא מוסברת", אומרת גולדברג.

את הבובות להצגה ולהפקות קודמות של הצמד, יצרה אמירה פנקס. אמה של המחזאית, בוגרת בצלאל שעסקה בפיסול בברונזה, אבן ונייר ופרשה מעשייה. לפני שנים, מצאה בבובות דרך חזרה אל היצירה. "זה התחיל עם 'אבא שלי לא ציפור', עיבוד לסיפור של ברונו שולץ, שהעלינו בפרינג'. לא היה כסף לכלום ואמא שלי התנדבה לעצב דמות של זקנה. היא עברה מברונזה לספוג, והתחילה ללמוד את הצד הטכני כדי להתמקצע".

איך היה לעבוד עם אמא שלך על ההצגה?

"לא פשוט לעבוד עם בני משפחה. כשאמא שלי מתעצבנת היא יכולה להשתיק אותי ליד אנשים כאילו אני ילדה קטנה. זה חמוד מהצד אבל מבלבל מבפנים. למרות הקושי אני חושבת שהיא היחידה שיכולה ליצור במדויק את מה שאנחנו מחפשים. אני מקווה שנמשיך לעבוד ביחד".

כל אחת מהן רואה בשותפתה מקור השראה אבל שומרת באדיקות על מקומה. "זה שילוב של חבירה שמאירה ומעירה אותנו אבל בה בעת עלולה להפריע. אנחנו מאד מעורבות בכל שלבי העבודה המשותפת אבל כשהגבולות מטשטשים, אנחנו יודעות גם להזיז אחת את השנייה הצדה".

אלו הצעדים הראשונים שעשו במסגרת הפרינג' שנתנו להן כנפיים והכרה אך גם העמידו בפניהן מכשולים. "בנוסף לתעצומות הנפש שנדרשות לעשייה בתיאטרון הפרינג', את צריכה להביא קהל, לעשות יחסי ציבור ולהוציא כספים שמשאירים אותך בדרך כלל עם חובות אדירים", אומרת גולדברג. "בשר גבירותי ורבותי", שיצרו בתחילת הדרך, השאיר אותן עם בור של עשרות אלפי שקלים. "אף אחד לא מלווה אותך. אתה לומד על בשרך.

לא חישבנו נכון את ההוצאות ומצאנו את עצמנו עם מינוס אדיר שנפל עלינו. אחר כך ניסינו לא לעשות טעויות אבל זה לא פשוט. למזלנו ההורים עזרו", אומרת פנקס.

מה ששם את השתיים באור הזרקורים היתה הפקה קטנה שיצרו עבור תיאטרון החאן. "כשהטלפון צלצל ובצד השני היה מיקי גורביץ' חשבתי שאני מתעלפת", אומרת גולדברג. גורביץ' הציעה שישתתפו בפסטיבל שבמרכזו עיבודים בימתיים ליצירותיו של ש"י עגנון וכך נולדה "תהילה", הצגה קטנה שנכנסה לרפרטואר וזכתה לביקורות משבחות. "זו היתה חוויה קסומה לעבוד בחאן. זה תיאטרון ביתי ואינטימי עם אווירה של יצירה", אומרות השתיים, "בדיעבד זה היה מעין מבחן כניסה, אבל התמיכה שקיבלנו נדירה, ובסופו של דבר נפתחה הדלת".

שתיהן מודות שהמזל האיר להן פנים מראשית הדרך ולמרות זאת, אומרות: בכל שלב היינו בטוחות שניכשל וזה הסוף", אומרת פנקס, וגולדברג מוסיפה: "זה עדיין כך. הפחדים מלווים אותך כל הזמן ולא חשוב עד כמה אתה שלם עם העבודה. זה תמיד סימן שאלה גדול עד לרגע הזה שבו מה שעשית נפגש עם הקהל".