מהכנסייה לריו: גרייס נעמה בדרך לאולימפיאדה
המתעמלת האומנותית בת ה-18, מועמדת להיות הערבייה השלישית בהיסטוריה שמייצגת את ישראל במשחקים האולימפיים: "כולם יודעים שאני עושה משהו מיוחד"
על פסגת הר הכרמל, בסמוך לגנים המוריקים של הבהאים, ברחוב קטן וצר, שוכן לו בית הספר "נזירות נצרת". כאן, בכיתות לצד הפסלים של ישו ומריה, למדה ב־15 השנים האחרונות, מגיל שלוש ועד הבגרות האחרונה שלה בשבוע שעבר, גרייס נעמה – התקווה האולימפית הבאה של ישראל.
עוד ב-ynet ספורט:
- מקל הישראלי השני ב-NBA? זה נראה קרוב מתמיד
- מכבי תל אביב החתימה שחקן ובמגעים גם עם סופו
- גיא לוזון עשוי לעזוב את סטנדרד ליאז' בקרוב מאוד
רק שני ספורטאים ערבים ייצגו את ישראל במשחקים האולימפיים עד היום – מרים המשקולות אדוארד מרון ברומא 1960 והכדורגלן רפעת טורק במונטריאול 1976. גרייס בת ה־18, ערבייה נוצרייה מחיפה, מועמדת להיות השלישית שעושה זאת, כחלק מנבחרת ההתעמלות האמנותית החדשה של ישראל. הרבה לפני ריו 2016, הן יופיעו בעוד חודשיים במשימה הרצינית הראשונה שלהן: אליפות העולם בקייב.
"אני מאוד מקווה להיות הספורטאית השלישית מהמגזר שמייצגת את ישראל באולימפיאדה, וזה מה שאני מנסה לעשות עכשיו", מספרת גרייס בראיון ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet ספורט. "זה קשה ויש עוד הרבה זמן, אבל זו המטרה. התלבטתי הרבה זמן אם להיכנס לזה או לא, ועובדה שאני פה. במגזר נחים שנה אחרי סיום הלימודים ואז ישר לאוניברסיטה. אני מפסידה לימודים וזה מאחר לי את הכל, אבל אמרתי לעצמי שלא לכל אחת יש הזדמנות להיכנס לאולימפיאדה, וזה כנראה הצ'אנס האחרון שלי".
את דרכה הספורטיבית היא החלה כבר בגיל שש אצל המאמנת אנה וינר, בהמלצת הסבתא, שביקשה מההורים לנצל את הגמישות שלה והרצון שלה ללמוד. לאט לאט, גרייס מצאה שאכן מדובר באתגר שיתרום לה לחיזוק הביטחון העצמי והמשמעת.
"אנחנו כבר לא חיים בשנות ה־50, אנשים מתפתחים ומתקדמים בחיים", היא מספרת על היחס במגזר כלפיה לאור השתתפותה בענף, שבו לאסתטיקה ולמראה החיצוני חשיבות מכרעת. "לא מסתכלים עליי היום ושואלים 'למה היא עם רגליים חשופות?'. יודעים שאני בספורט ולא סתם בא לי לחשוף את הרגליים שלי, זה חלק ממה שאני עושה. אולי גם העובדה שאני נוצרייה עוזרת, כי הנוצרים קצת יותר פתוחים בעניין הזה. כולם יודעים שאני עושה משהו מיוחד. גם היו עליי כתבות בעיתונים במגזר ואפילו הכינו עליי כתבה באל־ג'זירה, כך שזה הולך ומשתפר עם הזמן".
למה יש הרבה כדורגלנים ערבים מצליחים אבל אין ספורטאים אולימפיים ערבים?
"יש מלא חברים שלי שמשחקים כדורגל ורוצים לעשות מזה קריירה. אולי כי בישראל מעדיפים למשוך יהודים ולא ערבים לעבר האולימפיאדה. לא נותנים לערבים את התנאים שיש ליהודים. מה גם שערבים אוהבים ללכת יותר לכדורגל ולא מודעים לענפים האחרים. אני בעצמי לא מכירה אנשים במגזר שמתאמנים בג'ודו ובהתעמלות קרקע למשל. אני באה ושואלת אותם איזה ספורט אתם אוהבים וכולם עונים לי כדורגל. ככה זה כשפותחים טלוויזיה ויש רק כדורגל וכדורסל ולכן נחשפים לזה יותר ומתחילים בזה מגיל קטן. זה נגיש בכל מקום".
השתתפת בתחרות היחידות ועכשיו את בקבוצתי. מה ההבדלים ביניהם?
"באישי זה תמיד יותר קשה. יש יותר מתחרות ופחות דחיפה מהאיגוד עצמו, כי נותנים את הפוקוס יותר לנבחרת הקבוצתית, אלא אם אתה בטופ ואז נותנים לך תקציב גם לתחרויות. אם לא אז הכל נופל על ההורים. בנוסף, אם אני מרגישה עייפה אז יש עידוד מהנבחרת אבל אני גם הרבה מעודדת את עצמי, כי אני יודעת שיש הרבה בנות שיכולות ורוצות להחליף אותי".
בתפריט: תפילות ושיעורי דת
היא לומדת בבית ספר מיוחד שלא רואים בכל מקום. נמצאת בו גם כנסייה, שבה כל תלמיד יכול להגיע ולהתפלל מתי שהוא רק רוצה.
בנוסף מתקיימים שיעורי דת בכיתות ובחגים מתכנס בית הספר לתפילות, תחת חסותן של הנזירות המייעצות לתלמידים. בניגוד לבתי ספר רגילים שבהם המנהל הוא הסמכות העליונה, כאן מעליו נמצאת אם בית הספר.
איך היחס שאת מקבלת בבית הספר?
"בית ספר ממש עזר לי, כי היו תקופות שלא הגעתי אפילו חצי שנה. היו אומרים לי באיזה חומר להתמקד ולא מעבר. היו דוחים לי מבחנים וקובעים לי מועדים מיוחדים בשבילי. חוץ מזה שהמיוחד בבית הספר הוא איך מחנכים את כולם ומחזיקים אותם ביחד כבר מגיל צעיר מאוד. יש כאן אווירה שונה ותחושה של רוגע מרגע שנכנסים אליו. זה שונה מבית ספר רגיל ואולי בגלל זה, כך היה גם היחס כלפיי".
מי שמעודד מקרוב את ההצלחה שלה הוא לא אחר מאשר ראש עיריית חיפה, יונה יהב. "גרייס עכשיו מסיימת את לימודי הבגרות. במסיבת הסיום ראיתי אותה במלוא הדרה ומאוד התרשמתי", מספר יהב. "אנחנו בעיר משוכנעים שבתחרויות הבינלאומיות הבאות עוד נשמע עליה ובגדול. אני בטוח שהיא תגיע לאולימפיאדה ותביא לנו הרבה כבוד"."
