בדרך כל בשר
החברים של עילם אורין חושבים שהוא משוגע, אבל הוא רק רוצה שהעולם יתן לחיות לחיות. ואם צריך לערוך מפגנים פומביים עם חיות מתות כדי לזעזע, אז הוא יעשה גם את זה. סיפורו של ישראלי שהגיע ללוס אנג'לס כדי להיות שחקן ועושה הרבה יותר
מי שעבר בחוף סנטה מוניקה, הסמוך ל"פיר", באחד מימי ראשון החודש, הבחין לבטח בתופעה מוזרה למדי. כמה עשרות אנשים, לבושים בחולצות תואמות, עומדים בשורה, בזה אחר זה ומחזיקים בדממה בחיות מתות: כלבים, עגלים, תרנגולות, עכברים ושאר הולכי על ארבע ושתיים שהתפגרו בטרם עת.
מי שהתעניין בתופעה המוזרה של התמהונים על החוף ולא הסתפק רק בללטוש זוג עיניים תמהות ועדשת מצלמה, יכול היה לשמוע מהחבר'ה על החוף כי מדובר ביום השנה לזכויות החיות בארה"ב, ארגון שנוסד בשנת 2011 בניו יורק על ידי עילם אורין, שהגיע ללוס אנג'לס מניו יורק לפני כחצי שנה, במטרה להשתלב בתחום המשחק. אורין ייסד את הארגון: Our Planet, Theirs too בניו-יורק לפני שלוש שנים וביחד עם פעילים נוספים, החליט לשמש קול לחיות שעוברות התעללות קשה במהלך חייהן עד למותן הטראגי.
את המודעות לסיבלן של חיות באשר הן, קיבל אורין בשלב די מאוחר בחיים. "תמיד אהבתי חיות וכשגרתי בחיפה גידלתי חתולים, אבל אף פעם לא עשיתי את הקשר בין מה שאני אוכל למה שיש לי בצלחת. רק אחרי שהשתחררתי מהצבא ועברתי לתל אביב, התחלתי לעשות את הקשר הזה, אבל לא ידעתי איך מתמודדים עם זה. ראיתי חתולי רחוב שעברו התעללות וסוס מסכן ועייף סוחב עגלה כבדה, אבל לא ידעתי איך לעזור.
"כשהגעתי לארה"ב לפני כשש-שבע שנים, נתקלתי בחוברות הסברה של ארגון טבעוני Vegan Outreach, שהראה לי כיצד מתעללים בחיות בצורות שונות ואיך כל דבר בחיים שלי, החל ממה שאני אוכל ועד איך שאני מתלבש, קשור להתעללות בחיות ומעורב באכזריות נוראית. אנשים חושבים שלא נורא ללבוש פרוות, החיה כבר מתה ורק מפשיטים את עורה, אלא שהם לא יודעים כי מורידים מאותן חיות את הפרווה כשהן עדיין בחיים. הם גם לא יודעים איזו התעללות החיה עוברת עד לשחיטתה".
אז אני יכולה להבין שאתה צמחוני?
"אני טבעוני. אחרי שקראתי את חוברות ההסברה על מצבן של החיות, הפכתי לצמחוני, כבר לא יכולתי לגעת בבשר, אבל בהמשך הפסקתי גם לאכול ביצים ומוצרי חלב והפכתי לטבעוני. זה היה די קשה כי מאוד אהבתי פיצות, אבל גיליתי איזו התעללות עוברות פרות בשביל לחלוב מהן חלב. לוקחים מהן את הילדים שלהן, כולאים אותן בכלוב והפרה בוכה במשך שלושה שבועות על העגלים שלה שאבדו. הפרות האלו נאנסות שנה אחר שנה כדי שיביאו עגלים ויניבו חלב. זה מזעזע".
מה לגבי ביצי התרנגולת?
"דוחסים אותן לכלוב שבו הן לא יכולות לזוז ולא יכולות לברוח לשום מקום. הן פשוט תקועות, מחרבנות אחת על השניה ולא רואות אור יום. זה ממש כמו אושוויץ. הן סגורות בכלוב חשוך, קוטמים להן את המקור כך שלא יוכלו לפצוע אחת אחת את השניה. מפטמים אותן בהורמונים שלושה חודשים ואחר כך שולחים אותן לשחיטה. כשהן מולידות אפרוחים, אז מעבירים את הנקבות מיד לכלוב כדי שיניבו ביצים. אם זה זכר, זורקים אותו למדחסה והופכים את כל הזכרים לזבל לצמחים. כששמעתי איזו התעללות עוברות התרנגולות עד שהן מוצאות עצמן על הצלחת, החלטתי שגם ביצים אני מוריד מהתפריט".
מאיפה שאבת את הרעיון לקיים מפגן תמיכה עם חיות מתות?
"בשנת 2010 נסעתי לפסטיבל קאן ובדרך עברתי בספרד ושם ראיתי מפגן שכזה. כשחזרתי לניו יורק, החלטתי לעשות משהו דומה, כי זה מאוד מרשים ומעורר מחשבה ותשומת לב, החלטתי לקרוא ליום הזה: National Animal Rights, הרבה קבוצות רצו בהתחלה להצטרף, אבל אחר כך ירדו מזה.
"המנטליות של האנשים כאן היא לא כמו בספרד. ספרד סוציאליסטית, אנשים עובדים ביחד למען מטרה אחת, רעיון אחד משותף. כאן אנשים לא רגילים לעבוד ביחד, כל אחד עושה את מה שהוא רוצה לעשות. בנוסף, החוקים כאן מאוד קשים. לכל דבר צריך לקבל אישורים. בהתחלה לא העלינו בדעתנו לעשות אירוע כזה עם חיות ועשינו בניו יורק מפגן רק עם פוסטרים של החיות שעוברות התעללות, אבל כשעברתי ללוס אנג'לס, גיליתי שאנשים הרבה יותר פעילים כאן בנושא הזה. את המפגן השנה, שהיה השלישי שלנו, כבר עשינו עם חיות מתות, בדיוק כמו בספרד וגם ישראל, שם נערך מפגן דומה שבוע לפנינו".
מאיפה הבאתם את כל החיות המתות האלו?
"סיפור ארוך, אני לא יכול להיכנס ליותר מדי פרטים, אבל אני רוצה להדגיש שאף חיה לא נהרגה בשביל המפגן הזה ולא שילמנו עבורן. פנינו לשוקי בשר ולמקומות שחיטה של מוסלמים שהם "האלאל" – בדומה ליהודים, כשרים. לפי החוק הדתי שלהם, אם החיה מתה לבדה ללא שנשחטה, הם אינם יכולים להשתמש באף חלק ממנה והם צריכים להיפטר ממנה. אז במקום שיזרקו את החיות האלו לפח, קיבלנו אותן מהם. ניקינו והקפאנו אותן עד לאירוע עצמו. שלוש חיות נוספות נתרמו לנו על ידי בעליהן שרצו לכבד אותם בטקס כזה: כלב, חתול ועכבר".
כמה חברים יש לארגון בניו יורק וכמה בלוס אנג'לס?
"אנחנו סך הכל שישה פעילים, אבל זהו לא מבנה נוקשה שרק החברים פעילים בו. גם בניו יורק וגם בלוס אנג'לס חברו אלינו פעילים למען חיות מארגונים שונים להרים את המפגן".
האם אתה מעיר לאנשים שאוכלים לידך בשר במסעדה או לובשים עור?
"לא ממש, אלא אם הם שואלים אותי. פעם מאוד התרגזתי על בחורה צעירה שלבשה מעיל פרווה ענק וכובע תואם בסאבווי בניו יורק וניסיתי לדבר איתה, אבל כמובן שהיא לא היתה מעוניינת. בכיתות המשחק והעברית שאני נותן, אני תמיד מנסה להעביר את המסר שלאכול חיות וללבוש אותן זה אכזרי".
מה אתה עוד עושה במסגרת התנועה למען החיות?
"הוצאנו את הכרזת זכויות החיות בארה"ב ואנו מתכוונים להוציא אותה גם במדינות אחרות. מישהו כבר תירגם לי את ההכרזה בעברית כדי שנפיץ אותה בישראל, הפקנו סי.די עם שירים שנתרמו על ידי אמנים פעילים בארגונים למען החיות ויהיו לנו פרויקטים נוספים".
אגב, מה עשיתם עם החיות המתות בהפגנה בסנטה מוניקה, קברתן אותן?
"עטפנו אותן בבדים לבנים כמו בקבורה יהודית והבאנו אותן למקום בו הן נשרפו. רציתי לערוך להן קבורה וגלעד, אבל זה היה יותר מדי מסובך עם קבלת אישורים מהעיריה. ביום שישי נעשה טקס לפיזור עפרן בוואלי במקום פרטי".
ואם אתם חושבים שהתנועה של אורין קיצונית עם מפגן הצדעה לחיות המתות (במהלכה הן עוברות מעין קבורה), אז כנראה שלא שמעתם עדיין על תנועת הטבעונית 269. התנועה קמה בעקבות מותו של עגל מספר 269 שנולד ב-10 במאי 2012 באחת הרפתות בישראל, לצד כביש החוף. עם לידתו, הוא הופרד מאמו שנותרה שם על מנת לספק את מכסת החלב של הרפת. הוא הוכנס לבדו לכלוב ופוטם בתערובת עשירה בחלבון. בימים הראשונים לחייו, קיבל את המספר המזהה הסידורי שלו ועגיל הנושא את שלוש הספרות: 269 ואת תאריך הלידה שננעץ באוזנו השמאלית. העגל פוטם עד גיל שנה ברפת פיטום פרטית ליד היישוב אזור, לשם הועבר מהרפת בה נולד.
חברי תנועת 269, החליטו לקרוא לעצמם על שם אותו עגל אומלל, שהעביר את חייו בכלוב והמתין ביחד עם חבריו להפיכתו לשישליק בפיתה. חברי התנועה הצליחו לעלות לכותרות בארץ לאחר שהניחו ראש של פרה במזרקה ברחוב אבן גבירול בתל אביב וצבעו את מי המזרקה באדום. התושבים המופתעים שראו את המחזה בשעות הבוקר המוקדמות התחלקו בין המזדעזעים, המופתעים וגם כאלה שביקשו להצטלם יחד עם ראש הבקר. פקחי העירייה וכוחות משטרה הגיעו במהרה. במזרקה המפורסמת ביותר בעיר, בכיכר דיזנגוף, נמצא ראש של עז, ומיצג דומה נערך גם בכיכר נגה ביפו. אלא שחברי התנועה לא הסתפקו בכך, כמה מהם צרבו את המספר 269 על גופם בדומה לצריבה הנערכת על עגלים ופרות במפגן ראווה במרכז תל אביב. סרטון הוידיאו של הצריבה פורסם ביוטיוב וזכה למאות אלפי צפיות.
לא קצת קיצוני לדעתך?
"הם מבקשים להעביר מסר לעולם. סאשה בוז'ור, מייסד התנועה, ידוע היום בכל העולם בזכות מה שעשה. הוא הביא למודעות לנושא והתנועה הזאת הולכת ומתרחבת".
אורין הגיע לניו יורק מהארץ במטרה ללמוד משחק. הוא מספר שלקח לו זמן להחליט מה הוא רוצה לעשות בחיים. בהתחלה למד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אבל מהר מאוד הבין שזה לא בשבילו ועבר ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב במטרה לעשות סרטים ולעמוד מאחורי המצלמה. אלא שהעבודה לפני המצלמות קסמה לו הרבה יותר ואורין החליט שהוא הולך להיות שחקן.
"הלכתי לסוכנות שחקנים בארץ ונרשמתי, עשיתי כמה פרסומות ובגיל 32 הגעתי ללמוד משחק בבית הספר של לי שטרסברג וסטלה אדלר בניו יורק. עבדתי שם במשך שמונה שנים ואירגנתי את כל החומרים והסרטים של לי שטרסברג שהיו מעורבבים בקופסאות וכללו סרטים ועבודות של שחקנים ידועים כמו אל פצ'ינו. דרך העבודה הזאת, מיון הסרטים לפי תאריכים, נחשפתי מקרוב לשיטת המשחק של לי שטרסברג".
תוך כדי עבודת מיון ארכיון הסרטים של בית הספר, התחיל אורין ללכת לאודישנים ואף הצליח לקבל תפקידים קטנים בסדרות טלוויזיה כגון: 30 Rock ו-America Most Wanted וכן בפרסומות שונות. ללוס אנג'לס הוא הגיע במטרה לנסות מזלו בעולם הסרטים המקומי, כמו רבבות שחקנים אחרים כמותו. "יש כאן עשרות אלפי שחקנים ואני לומד איך זה עובד. יש קבוצה של שחקנים ישראלים שהכרתי, לחלקם הולך טוב ולחלק טוב פחות. אני מאוד מעריך את הצלחתם של אלון אבוטבול ומארק איווניר שהם שחקנים טובים ועסוקים. יש הרבה יהודים בתעשיה הזאת ואני מנסה להיעזר בקשרים שיש לי, אבל זה לא פשוט, אז אני הולך לאודישנים ומנסה לפרוץ את דרכי".
אורין יכול להתנחם בכך שלפחות הוא מחזיק באזרחות אמריקאית, בניגוד להרבה שחקנים אחרים המתמודדים לא רק עם הקושי לקבל תפקידים, אלא גם עם מעמדם החוקי בארה"ב. הוא נולד לזוג ישראלים שהגיעו לקליבלנד בשליחות של שש שנים. בשנה האחרונה לשהותם בארה"ב, נולד עילם. "אבא שלי עשה את עבודת הדוקטורט שלו על אבא הילל סילבר וכתב ספר של אלף עמודים, אותו התחיל באותן שנים בארה"ב ואותו סיים רק לאחרונה, מקץ 40 שנה" אומר אורין בגאווה.
איך החברים שלך מסתכלים על כל הפעילות הזאת למען חיות?
"כמה מהם מעריכים את זה, אבל רובם חושבים שאני משוגע או לא בדיוק מבינים מדוע אני 'מבזבז את הזמן שלי' על זה. האמת שרוב חברי הישנים וחברי מבית הספר למשחק המפוזרים עכשיו ברחבי העולם, הם לא צמחונים, אז אני לא נכנס לשיחות אתם על צמחונות אלא אם כן אני רואה שהם פתוחים לכך. אם אני רואה שהם עונים לפוסט שפירסמתי בפייסבוק – ואני מפרסם הרבה מאוד בפייסבוק – אז אני משחרר את כל הדעות שלי, תמונות וסירטוני וידיאו עליהם".
