אפשר להניח שליהודים בכלל ולישראלים רבים בפרט, יהיה קצת קשה לעכל את דניאל לובצקי: יהודי מכסיקאי ובן לניצול שואה המקדיש את מרצו לקידום מה שיכול להיות מוגדר כאינטרסים פלשתינים ואת חזון השלום בין שתי מדינות, ישראל ופלשתין. אם תשאלו את לובצקי, בן 44 ואב לארבעה, הרי שאין פתרון מדיני אחר להבטחת רוב יהודי בין הים התיכון לירדן, ו-650 אלף החתימות, שהוא ושותפיו לאירגון "קול אחד" אספו, מצביעים על כך שהוא כנראה לא לבד. היי, אפילו השחקן ג'ייסון אלכסנדר, הלא הוא ג'ורג' קוסטנזה המיתולוגי מהסידרה "סיינפלד", התגייס בכדי לעזור ולקדם הידברות – ולא רק ברמת היאדה, יאדה, יאדה. בשאר זמנו לובצקי הוא יזם עסקי האחראי, בין השאר, לחטיפים הבריאים המשווקים תחת השם KIND.

לובצקי גדל במכסיקו סיטי. אביו היה ניצול מחנה הריכוז דכאו, ומשפחתה של אמו היגרה מאירופה למכסיקו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. "הוא הגיע בלי כלום למכסיקו והתחיל לעבוד", מספר דניאל על אביו. "בינתיים, הוא קנה אנציקלופדיות, קרא אותן מקצה אל קצה ולימד עצמו את השפה. בסופו של דבר הוא ידע תשע". לובצקי עצמו דובר חמש שפות. "כשאני מביט לאחור אל ילדותי", הוא מוסיף, "עכשיו כשחוויתי חיים אחרים ויש לי ילדים משלי, אני מבין שהיא הייתה מבודדת בצורה קיצונית. ילדים יהודים לא נפגשו עם ילדים נוצרים, למרות שאמי הייתה קצת חריגה בנושא מכיוון שהיא גדלה בחווה בטמפיקו. הדבר שהכי היה חשוב לה זה לבנות גשרים בין הקהילות ולגרום לאנשים לאהוב את היהודים. היא הייתה נוסעת במונית והנהג היה מקלל את היהודים והיא מהמושב האחורי הייתה מתחזה לנוצריה ועונה: 'הו, הם לא כאלו גרועים, וגם אין להם קרניים'. אמי הייתה מעין זיקית שהתאימה את עצמה לסיטואציה. ככה גדלתי. ילדותי הייתה כזו בועה שכשבסוף היה לי חבר נוצרי אחד ואמרתי לו שאני צריך ללכת לעשות 'פיש' או לבעוט למישהו ב'טוכעס' הוא הסביר לי שאין מילים כאלו בספרדית. הייתה תקופה בה אני וחבר הלכנו לעבוד באיזור לא טוב בעיר. מקום שבו ילדים יהודים לא מסתובבים בו, אבל פשוט רצינו לעשות את זה. מצאתי ג'וב בתחבורה הציבורית ואם להודות על האמת ועל האירוניה, בכדי להגיע לאוטובוס, הנהג של המשפחה שלי היה מוריד אותי בתחנה. וגם באוטובוס הייתי שומע אנשים מדברים על היהודים".

אביך דיבר איתך על השואה?

"אתה יודע, אני בחיים לא מדבר עם הילדים שלי על נושאים כאלו, אבל אני זוכר שאבי היה מושיב אותי ומספר לי בפירוט מחריד ממש על מה שקרה שם במחנות. עם על הפרטים המזוויעים. אמי הייתה צועקת עליו שאני רק בן תשע, אז הוא היה עונה שגם הוא היה בן תשע כשהמלחמה פרצה. זה השפיע עלי מאוד. תראה את כל המיזמים שהקמתי או שעזרתי להקים: כולם מנסים לחבר בין בני אנוש. אני מאוד גאה להיות יהודי, ומאוד גאה בניסיונות שלי לבנות גשרים". הניסיונות האלו התחילו עוד בנעוריו, כשלובצקי ניסה את כוחו כקוסם חובב: "בין הופעות בבר מצוות וימי הולדת היו לי חלומות בהקיץ על כוחות על טבעיים שהכריחו אנשים להסתדר אחד עם השני", הוא מחייך.

לא הסברה, פתרון!

לובצקי הוא בוגר אוניברסיטת טריניטי בטכסס ובעל תואר במשפטים מאוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. הוא הראשון מבני משפחתו המורחבת שזכה להשלים לימודי תואר אקדמאים. הלימודים רק זיכו אותו במלגה לביקור ומחקר במזרח התיכון, שם כתב עבודה בנושא הרווחים שיכולים להגיע בזכות שיתוף פעולה בין עמים שכנים. הביקור פקח את עיניו. "מגיל 12 עד גיל 20 ומשהו תמיד הסברתי את הנרטיב הישראלי", הוא מספר. "אבל רק אז השתניתי לגמרי והבנתי שמה טוב תעשה לנו 'הסברה' אם לא נפתור את הקונפליקט?"

"אני תמיד מחפש לבנות גשרים כי אני לא רוצה שמה שקרה לאבי יקרה גם לילדים שלי"

בשנת 2002 הקים לובצקי הקים את אירגון "קול אחד", ביחד עם מוחמד דראושה, שהוא מנכ"ל שותף ביוזמות קרן אברהם. "קול אחד" מעסיק כיום קרוב לשלושים עובדים ומנוהל בארץ על ידי טל האריס, ולובצקי טורח להדגיש כי הוא רק בורג במערכת ומותיר את רוב הניהול וגיוס התקציבים לשאר חברי הצוות. האירגון הוא שלוחה של PeaceWorks, חברה אותה הקים לובצקי ב-1994 במטרה להביא לשינויים חברתיים דווקא מהכיוון העסקי: היא מקשרת בין שכנים מאיזורי מריבה להפקה משותפת של מוצרי מזוון מתוצרת חקלאית ומקדישה חלק מהכנסותיה ליוזמות שלום. הרעיון הוא לשפר את מצבם הכלכלי של אזרחים באיזורי המריבה, ליצור אינטרס כלכלי משותף לאנשים המוצאים את עצמם במציאות של שכנות רעועה ואף עוינת ולייצר את ההון הנדרש להגשמת מיזמים חברתיים.

"מממ... אפשר לומר שאני מרגיש בנוח עם ההישגים שלנו ושאנחנו עושים משהו מאוד יחודי שמביא ערך מוסף. אבל האמת היא שזה לא קרוב להיות מספיק. לא עשינו מספיק ואם נמשיך בקצב הזה – נפסיד. כולם יפסידו. יש רק דרך אחת החוצה. יש לנו דרך ארוכה לעשות וצריך לרבע את המאמצים שלנו ואף יותר מזה. הזמן לא עובד לטובתנו ולא לטובת הפלשתינים".

המטרות המוצהרות של אירגון "קול אחד", המחזיק משרדים ושלוחות ברמאללה, תל אביב, עזה, ניו-יורק ולונדון, הן "העצמת קולו של הרוב המתון בישראל וברשות הפלשתינית, המייחל לסיום הסכסוך על-בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים". לפי אתר האירגון, הפעילות נעשית דרך יצירת שיח ציבורי, דרבון ועזרה לצעירים מובילים, וכן רתימת מנהיגים, מקבלי החלטות ומעצבי דעת קהל לקידום פתרון הסכסוך. בין היתר פנו באחרונה חברי התנועה ליאיר לפיד בבקשה שלא ישלב כוחות עם נפתלי בנט מהבית היהודי.

"זהו אתגר עצום ממדים והגישה שלנו היא להראות שלאנשים יש פרטנר בצד השני ושיש פתרון. תנו לנו להראות לכם ואז תראו גם איך אתם תוכלו להשפיע באופן אישי על החזון. אנשים מרגישים חסרי אונים, חסרי כוח, חסרי תועלת. למה להתאמץ אם אין תקווה? ואגב, העלות של לא לעשות דבר היא עצומה והיא פתח לקיצונים. כרגע אנו חיים בתחושה של ביטחון שקרי, ומוקדם יותר מאשר מאוחר זה יתפוס אותנו בהפתעה".

במקום ללכת צעד צעד, לא שווה לנסות לחבוט הום ראן שיזניק את כל המהלך קדימה?

"אני אוהב את האנלוגיה הזו. אנחנו לא מתמקדים רק בצעד אחד או שניים, הכל ביחד נחשב. אנחנו עושים ניתוח לאסטרטגיה שלנו ואנחנו מנסים לשפר ולהגיע ליותר הצלחה ביותר מיקוד. אם רק תתמקד ברעיונות שלוקחים עשר שנים לביצוע ושיש בהם חלקים שלא תלויים בך, אולי לא תראה את המומנטום שקיווית לראות. אבל כן יש רעיונות גדולים ששווה לטפח. ביקשנו ממזכ"ל התאחדות הכדורגל העולמית לומר שאם יהיה שלום, אז משחקי גביע העולם יערכו בישראל ובפלשתין. הוא לא חייב להבטיח דבר, הוא יכול לקבוע את התנאים של עצמו, אבל הצהרה כזו תהיה שווה לנו הרבה. הרי איש לא חשב לפני 20 שנה שדרום אפריקה תארח את משחקי גביע העולם בכדורגל. אנשים שהיית אומר להם דבר כזו היו חושבים שאתה מעשן חשיש. הרעיון הזה אמור להראות לפלשתינים ולישראלים אילו תוצאות יכולות להגיע. וזו רק חתיכה אחת בפאזל. החתיכה הזו יכולה לתת הרבה השראה לקטארים, לסעודים".

בצוות התומכים והיועצים הבינלאומי של "קול אחד" ניתן למצוא שלל כוכבים, דוגמת פול מקרטני, נטלי פורטמן, מוחמד עלי, בראד פיט, אדוארד נורטון, דני דה ויטו, דיפלומטים אמריקאיים כמו דניס רוס, מרטין אינדיק, פוליטיקאים ישראלים כמו קולט אביטל, יואל חסון ואבישי ברוורמן, ואמנים כמו דיוויד ברוזה, אחינועם ניני, מילי אביטל ומירה עווד.

"כדי לשכנע את האנשים האלו להצטרף אתה חייב לדבר אל ליבם או לפנות אליהם עם נושא שחשוב להם. אתה מוכיח להם שאתה לא רק עוזר לישראלים ולפלשתינים לבנות עתיד יותר לילדיהם, אלא גם מסייע לערבים מתונים לעבור לצד שלך. אתה פוגע כך בקיצונים".

יש סלבריטאים שפנית אליהם ושסירבו מכיוון שהם חששו לפגיעה בקריירה שלהם?

"הם מעולם לא יודו בכך בפני. דיברתי עם אנשים שחשתי שהם מאוימים. אני בעיקר מדבר על סלבריטאים אירופאים או ערבים. אבל למתנגדינו קשה מאוד למצוא דרכים לבקר את העבודה שלנו, כי אנחנו לא בעד צד אחד או בעד השני, אנחנו בעד מציאת כלים שיעזרו לאנשים לפתור את הקונפליקט ולהקים שתי מדינות לשני עמים. לכן לפעמים זה אפילו עוזר כשאנשים תוקפים אותנו כי אז ההאשמות שלהם נראות בעלות חזון אבסולטי וחד צדדי".

חשבו שאנחנו קוקו

בפאנל שנערך לאחרונה ב-92Y באפר איסט סייד, הציג לובצקי את משנתו לצד הדיפלומט האמריקאי הוותיק דניס רוס והשחקן ג'ייסון אלכסנדר. זה האחרון תיאר ביקור שלו ברמאללה בו נהגי מוניות זיהו אותו. אחד מהם סיפר לו שבנו הצעיר הבטיח להפוך לשהיד, מה שלא הותיר בפני האב ברירה אלא להצטרף לאירגון ההידברות והשלום בו שותף גם אלכסנדר עצמו.

"אדם נדיר". ג'ייסון אלכסנדר(צילום: שחר עזרן)

מה ג'ייסון אלכסנדר מביא לארגון?

"ג'ייסון הוא אדם נדיר מבחינת כמות הזמן שהוא מקדיש עבורנו ובחוסר האנוכיות שלו. אכפת לו מאוד מהנושא, ויש לו רגשות עמוקים כלפי ישראל, כלפי העם היהודי וכלפי החברים הפלשתינים שלו. הוא אחד האנשים החכמים ביותר שהכרתי וכמובן לא דומה בכלום לג'ורג' קוסטנזה. הוא גם אף פעם לא מנסה לומר דברים או להצביע על דברים שאין זה מתפקידו להצביע עליהם. הצורה שבה הגענו לג'ייסון מראה לך את כוחם של אנשים: מישהי שאכפת לה מהאירגון הכירה ביני לבין אדם שאירח אותנו בקליפורניה. חברי ג'ואל פילדס הגיע, הוא הציג אותי בפני ריה פרלמן (השחקנית ואשתו של דני דה-ויטו) ומשם כבר אני ומוחמד דראושה הכרנו את ג'ייסון ותריסר סלבריטאים אחרים. אני יכול לתת לך עשרות דוגמאות כאלו. למשל איך מתמחה הודי בן 19 פתח לנו דלתות. זה כוחם של אינדיבידואלים. כולנו ביחד יכולים לתרום קצת ורק צריך לקבל גישה למאגר הרצון הטוב הזה ולנתב אותו. האנשים העשירים ביותר בעולם רוצים לעשות משהו בנדון, אבל הם לא בהכרח יודעים מה לעשות. אגב, הילד שג'ייסון סיפר עליו ושהבטיח להיות שהיד הוא ילד נהדר שעושה חיל בבית ספר".

מה הדבר הכי גרוע שאמרו לך מאז שהתחלת את קול אחד ואת פיסוורקס?

לובצקי נאנח: "קשה להצביע על דבר אחד, אבל הנה סיטואציה קשה מאוד שהייתה לי: אחת ההצלחות הגדולות שלנו, שגם הייתה לאחת הכשלונות הגדולים שלנו, בה ניסינו לחבוט הום ראן ונכשלנו, הייתה אחרי מלחמת לבנון השנייה. בזמנו נאמר שלא היה משא ומתן ולא היו הישגים מדיניים במשך שנים. לנו הייתה החוצפה לצאת ולבקש לא רק את חידוש המשא ומתן, אלא גם את סיומן של השיחות בתוך שנה. אז כן, מעולם לא חשבנו שפוליטיקאים יתחייבו לסיים את השיחות בתוך שנה, אבל התחלנו לדחוף את הרעיון הזה קדימה בשלהי 2006 והאמן לי – אנשים חשבו שאנחנו קוקו בראש. אבל הרגשנו שאולי זה היה התזמון, לאחר המלחמה, בו אנשים ירצו לתת צ'אנס לשלום. וראה זה פלא, התחלנו לצבור הרבה מומנטום. היה לנו אירוע גדול בדאבוס, אירועים עם קיבוצניקים וחקלאים פלשתינים, קבוצות נשים וסטודנטים – ואת כולם שאלנו: 'מה אתם מוכנים לעשות בכדי לסיים את הסכסוך?' תכננו לסיים את הכל בוועידה עם אירועים ונציגים בכמה מדינות, כשהכל מחובר דרך לווין עם השתתפות של מוזיקאים כמו בריאן אדאמס, בלאק אייד פיז, יוצרים ישראלים ופלשתינים ועוד. המפיק של פסטיבל וודסטוק עזר לנו להפיק את הכל ועשרות או מאות אלפי אנשים היו אמורים להשתתף. ואז, שבועיים או שלושה לפני האירוע, החבר'ה הפלשתינים שלנו החלו לקבל איומי מוות. פתאום גם לא קיבלנו את האישורים הביטחונים מהרשות הפלשתינית. אני מקצר סיפור ארוך מאוד, אבל קיבלנו החלטה קשה לבטל את הכל. לא יכולנו להבטיח את ביטחונם של הסלבריטאים שהיו אמורים להגיע. ההאשמות שקיבלנו היו קשות, והן היו שקריות. לי אין בעיה להתווכח על עובדות, כי עם רוב האנשים אנחנו מנצחים, אבל כשמפיצים עליך שקרים קשה מאוד להפריך את זה ולומר 'לא עשיתי את זה', 'אנחנו לא כאלו', וכו'. האשימו את הצוות הפלשתיני שלנו בשיתוף פעולה עם ישראל. אני הייתי 'מיליונר יהודי-מאקיאווליסטי מרושע', למרות שלקחתי על עצמי סיכונים אדירים ועזבתי את הילדים מאחורה ושנסעתי פעמים רבות לעזה. הכל מאוד פגע בנו".

איך אתה משכנע אנשים לתרום לכם כסף?

"אני אומר להם שלדעתי, הדרך היחידה בה הקונפליקט הזה ייפתר הוא על ידי האנשים שעל הקרקע. אם ישראלים ופלשתינים יקומו בבוקר ויגידו: לי יש את הכוח וההשפעה לשנות את הדברים, ביחד עם מיליונים אחרים, ואני אעשה את חלקי הקטן, אז תיאורטית זה יהיה הרבה יותר יעיל מלחכות לשני פוליטיקאים עם תפקידים משיחיים. הכוח הוא באמת בידייים של האנשים. אפילו פוליטיקאיים מקשיבים לאנשים לבסוף כי הם אלו שבוחרים אותם. גם עבאס מקשיב לבוחרים שלו, גם אם הפוליטיקה שלהם צעירה יותר".

מדוע אין אירגונים דומים ל"קול אחד" במדינות ערביות?

"כן, אין חופש ביטוי ואין אפילו משהו קרוב למה שיש לך בישראל או באמריקה לעומת מצרים, או מדינות ערביות אחרות. התרבות שונה. אבל זה, אגב, רק מעצים את מה שהצעירים שם עשו באביב הערבי ומאפיל בהרבה על מה שאנחנו עצמנו עשינו. ולגבי הקונפליקט באופן ספציפי: לא אכפת להם, לכן הם לא מקימים אירגונים דומים לשלנו. זה לא בסדר העדיפויות שלהם. לשכנע ערבים אמידים לתמוך בנו זה קשה, כי הם רוצים להאכיל את העניים שלהם ולתמוך בצדקות המקומיות שם".

חטיף נחמד, מעשה נחמד

לובצקי, שזכה באותות הוקרה ופרסים אישיים, כמו פרס המנהיגות המעוררת של הפורום הכלכלי העולמי, שניתן לו מטעם אירגון הצדקה של ג'ף סקול (ממקימי ענקית המכירות הפומביות eBay), וצוין על ידי המגזינים "טיים", "ביזנסוויק" ו"פאסט קומפני" כיזם בעל חזון עסקי-חברתי, הוא גם איש עסקים מצליח, המקדם מותג אופנה המתבסס על מעצבים ממדינות מתפתחות והמוכר בעיקר כמייסד של חברת החטיפים KIND, הנמכרים ב-20 מדינות שונות.

"הקמתי את המותג כי לא נהניתי מחטיפי הבריאות הקיימים", הוא אומר. "הם היו עשירים מדי או לא טבעיים מספיק. מאז ההקמה, 'קיינד' פשוט טסה למעלה. זהו חטיף הבריאות הצומח במהירות הגדולה ביותר בארצות הברית, ואנחנו מוכרים ב-80 אלף חנויות. כמובן שבהתחלה ממש הלכנו חנות אחרי חנות, אבל כשהמוצר שלך כל כך טוב ההפצה גם מגיעה. ראה את החטיף שלנו על הדוכנים בסטארבקס. אנחנו שולטים ב-11 המקומות הראשונים בקטגורית המוצרים שנמכרים הכי מהר באותה החנות! אנחנו אובססיבים לגבי האיכות ולגבי היושרה של המותג. אנחנו לא זורקים עיסה על פס ייצור והופכים אותה לחטיף. אגב, יש אפס קשר בין 'קיינד' לקול אחד".

זה בטח לא גרוע שיווקית.

"בין החברות אין קשר, אבל עבורי? בטח. התחלנו תנועה ויוזמה בתוך 'קיינד' שמאתגרת אנשים לבצע מעשה נחמד אחד ביום ולהפיץ אותו בעולם במטרה לחבר בין אנשים".

וזה מה שתמיד אתה מחפש, בבסיס.

"אני תמיד מחפש לבנות גשרים כי אני לא רוצה שמה שקרה לאבי יקרה גם לילדים שלי".