"שתיים דובים": הכל נשאר במשפחה
סאגות משפחתיות כמו זו שמספר לנו מאיר שלו ב"שתיים דובים" דורשות בראש ובראשונה סיפור טוב. אנו רוצים אותו עסיסי, רווי ברכילות, בתשוקה ובאסונות. תיבת הפנדורה המשפחתית שנפתחת ברומן זה, מבקרת ושופטת מחדש מיתוסים של גבריות
טעות גורלית, עונש, רצח, נקמה. אלו המיתוסים הקדומים ביותר בתנ"ך, ואלו גם החומרים שבהם עוסק ספרו החדש של מאיר שלו, "שתיים דובים". קו ישיר עובר משם הספר, המצטט פסוק מספר מלכים ב' - סיפור אלישע הנביא והדובים, שהמיתו ילדים רבים מבלי שברור מדוע - לאסון הנורא שפקד את רות המכונה רותה, תבורי ובעלה איתן. האגביות הנוראה של המוות וההרס הקדמוני הבלתי מוסבר, מוצאים את ביטויים בסיפור משפחתי שתחילתו בימי הקמת המושבות בשנות ה-30, וסיומו כמה עשרות שנים לאחר מכן.
- "חמישה חלומות" ופספוס: הרומן של עוזי וייל
- "זירולנד ": חלום הנעורים ושברו
- "אפשרות של אלימות
": מתח בונים עם קצב
קווים מחברים נוספים קושרים בין סיפורו של סבה של רותה זאב, שהיה אדם קשה ואכזר, וגם של סבתה, שעל שמה היא קרויה. המיתולוגיה הפרטית של המושבה והמשפחה, כמו מחלחלת לתוך הדי.אן.איי המשפחתי, ומנבאת את רצף ההתרחשויות האלימות ואת סגירת המעגל הבלתי נמענת על ידי נקמת דם.
גם בספר זה חוזר שלו אל הדינמיקות החברתיות והמשפחתיות, שנדמות דחוסות ועזות יותר כשהן מתקיימות במסגרת חברתית צפופה - כבמושבה קטנה. את מרבית הסיפור מגוללת רותה, מורה לתנ"ך, הנענית לבקשתה של חוקרת מגדר המגיעה לביתה על מנת לשמוע על תולדות היישוב. כבר מהרגע הראשון מבהירה רותה כי היא מתכוונת לספר הכול, כיוון שסוף סוף יש מי שמבקש לשמוע את מה שנאמר רק בלחישות ובחדרי-חדרים.
שטף הדיבור שלה יוצר מונולוגים עמוסים, לא קוהרנטיים לעתים, רוויים בביקורת - אך גם בעצבות גדולה. לצד מונולוגים אלו משובצים קטעים של מספר כל יודע, חלקם קטעים קצרים למדי, וסיפורי ילדים שכתבה רותה לבנה, נטע, טרם פקד אותם האסון.
ריצת מרתון חסרת נשימה
שלו בחר שלא לספר סיפור ליניארי על קורות משפחת תבורי, אלא השתמש בדמות החוקרת כאמתלה לפתחון הפה של רותה, המספרת. כשהיא פותחת את דלת ביתה היא למעשה פותחת את תיבת הפנדורה של המשפחה והיישוב, וגם אם אין בכך מקוריות רבה מבחינת עיצוב הסיפור, הרי שדמותה של רותה ודיבורה - שנדמית לעתים כרצת מרתון חסרת נשימה - מצליחים לבנות סיפור קולח מאוד, כמעט בלתי ניתן לעצירה.
סאגות משפחתיות כמו זו שמספר שלו ב"שתיים דובים" דורשות בראש ובראשונה סיפור טוב. אנו רוצים את הסאגות הללו עסיסיות, רוויות ברכילות, בתשוקות ובאסונות. כל אלו נמצאים בסאגה של משפחת תבורי; היא כוללת מוות ובגידה, סודות וקשרים שבשתיקה, ויחד עם זאת היא מציגה דפוסים גבריים, שעל רבים מהם מלגלגת רותה, ובייחוד על מיתוס הרעות הגברית, שלטענתה אין בו אמת של ממש. עינה הביקורתית של רותה - שלא שינתה את שם משפחתה לאחר שנישאה, ובעלה אף הגדיל ועשה ושינה את שם משפחתו לשלה - דוחפת אותנו לקריאה ביקורתית גם כן, של אותם מיתוסים של גבריות שהיישוב כה ידוע בו, ושהחברה הישראלית המיליטריסטית ממשיכה להלל.
אף על פי שביקורת זו מוגשת לנו כפשוטה, מבלי שנאלץ לדלות אותה מבין השורות, היא הנקודה המעניינת ביותר ברומן. רותה מאששת את הארכיטיפיות, המיוצגת על ידי סבה זאב, בשלל אמירות קולעות, ומציגה את השתרשות הדפוס גם אצל בעלה, איתן, המשול לציפור דרור חופשייה, שלכאורה אין לו קשר כלל לאלימות ויצר נקם. שלו לא מבצע מהלכים מעניינים ומתוחכמים במיוחד בנושא זה, אך הוא מצליח באמצעות דמותה של רותה, להגיש אמירות חזקות, בין השאר משום שקולה של רותה משכנע. יש בו שילוב חכם מאוד של חדות ורפיון, אינטלקט ויצרים, ומודעות כמעט פנאטית, לצד חוסר יכולת להבין דברים מסוימים.
קלחת אלימה ומסוכנת
אך נחזור לסיפור. גם אם גילוי הסיפור המשפחתי מעורר עניין, הוא למעשה דל מאוד. מספר אירועים דרמטיים משמשים בו כנקודות ציון - וכל השאר הן כמעט בגדר אנקדוטות שתורמות לקישוטו, שמוסיפות "בשר" לסיפור המעשה. ההקשרים בין האירועים של הדורות השונים, כמו גם בין האנשים ודפוסי ההתנהגות שלהם - ברורים מאוד, ולכן כל שנותר לנו הוא להקשיב לדיבורה הקולח של רותה, עד שתספר כיצד ירו כל האקדחים שהופיעו במערכה הראשונה. כך נכון בנוגע לחיבורים בין ההוויה של היישוב לקורות בתנ"ך, שרותה מרבה להתייחס אליו, וגם בין שלל הסיפורים המשפחתיים שמובילים את הדמויות לקלחת אלימה ומסוכנת.
אין מנוס מלציין כי בכך מותיר אותנו שלו עם טעם מר. שלו, הרי, יודע לספר סיפור, אבל מה הוא עושה עם הסיפור הזה? מדוע הוא בוחר למתוח אותו על פני מאות עמודים? במהלך הקריאה תהיתי לא פעם מדוע אין זה סיפור קצר, שכן הדחיסות תואמת להפליא את המתח שהוא מבקש להעביר אך לא מצליח, משום שלעתים הטקסט הופך למפוזר מדי. הסאגה המשפחתית היתה מרוויחה, כך נדמה לי, מעיצוב מצומצם יותר, שידגיש את שצריך - ויותיר בצד את אותם סיפורי משנה וסחרחרת הרגשות, שלא פעם נדמים כמכבידים על הסיפור.
בספרו של שלו נתקשה למצוא את הכוח הסמוי המלבה את ההתרחשות, והדברים
שמתרחשים בפועל או שנמסרים לנו בבירור על ידי רותה, נעדרים מורכבות וכמעט צפויים. זו אינה מוכרחה להיות בעיה, אך שלו אינו משתמש במהלך ספרותי זה כדי לעצב את הסיפור והתובנות העולות ממנו, באופן כזה שיעורר גם בנו רגשות ומחשבות לגבי המתרחש.
הכול, אם כן, נשאר במשפחה. זהו עוד סיפור שניזון מאותן אבני יסוד אנושיים וחברתיים, אך כזה שאינו מציג - לא באופן שבו הוא נמסר ולא באופן שבו חווים אותו - שבירה של אותן יסודות, אפשרות אחרת של חיים, או אפילו לא את אי-האפשרות.
לכן אורכו של הסיפור הוא בעוכריו. צמצום הדחיסות הרגשית והעלילתית למערך סיפורי קצר יותר, כזה שהיה מחייב את שלו לוותר על הקישוט - על אף פי שהוא יודע לכתוב אותו כל כך יפה - ולזכך את האמיתות הכואבות לכדי טקסט קצר ומדויק, היה מאפשר לנו לחוות את תחושת המחנק, את המתח ואת הלגלוג - את כל אותם אלמנטים שמוצגים ברומן אך נותרים מרחפים ולא נוגעים בו, בצורה חזקה בהרבה.
"שתיים דובים", מאת מאיר שלו. הוצאת עם עובד. 268 עמ'.
