שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "שוק הספרים טוטליטרי וזקוק לשינוי"
    מגיהים, מתרגמים ומעצבים שעובדים בתחום הספרים, מרוויחים שכר מינימום ללא הגנת עובד מינימאלית. רנה ורבין, עורכת ואשת ספרות, החליטה לקחת את העניינים לידיים ולהקים את איגוד אנשי הספר. "אנשים בעלי תארים מתקדמים וניסיון צריכים להילחם לבדם על התנאים. אנחנו רוצים סולידריות". ראיון
    תמלוגים נמוכים לסופרים, בתי הוצאה לאור במשבר, מבצעים דורסניים - אלו הכותרות שמלוות את תחום הספרות בישראל בשנים האחרונות. לצד הניסיון להעביר את חוק הספרים, שאמור לשפר במידה מסוימת את מצבם של בתי ההוצאה ושל הסופרים, קולם של עובדי מערכת הספרות בארץ כמעט ולא נשמע. עורכים, מתרגמים, עורכי לשון, עורכי תרגום, מאיירים, לקטורים, מגיהים - וכל מי שנמצא בשרשרת הארוכה של תהליך ההוצאה לאור ומרוויח מעט מאוד, נמצא, למעשה, מתחת לשכר המינימום.

     

     

    מי שביקשה לתקן את העוול הזה, ולהילחם על זכויותיהם של העובדים השונים היא רנה ורבין, מבקרת ספרות שזכתה בפרס ברנשטיין, לשעבר עורכת ספרות מקור של "ידיעות ספרים", מתרגמת ושחקנית. ורבין חברה לקבוצה נוספת של עורכים, מתרגמים וסופרים - ביניהם משה רון, יערה שחורי, אסף ברקת, דיטה גוטמן, ינץ לוי, עוז רוטבד, גיל עמית ואינגה מיכאלי. יחד הם ייסדו את איגוד אנשי הספר, גוף שמטרתו לספק תמיכה לעוסקים בתחום הספרות בישראל, ולקדם את מעמדם אל מול בתי ההוצאה לאור.

     

    חיים באר. סופר עובד בחדר לבדו (צילום: דן פורגס) (צילום: דן פורגס)
    חיים באר. סופר עובד בחדר לבדו(צילום: דן פורגס)

     

    "הרעיון להקים את האיגוד עלה בתוכנית של 'הינשופים' בערוץ 8, שעשינו על חוק הספרים", מסבירה ורבין בראיון עמה. "חיים באר הגיע ודיבר על כל המצב, ובאיזשהו שלב שאלתי אותו למה הם לא מקימים איגוד, כי רק הגיוני לחשוב שאם סופרים כמו חיים באר ידרשו שהמצב ישתנה, אז הוא עשוי להשתנות. הם יכולים להכתיב את השוק. הוא אמר שסופר עובד לבד בחדר, והוא לא בנוי לזה.

     

    "חשבתי שאולי באמת אין לו כוח להקים איגודים, אבל בניגוד למחשבה שלהיות סופר זאת עבודה בודדה, חשבתי שזה לא לגמרי נכון. יש קבוצה שלמה של אנשים שעובדים על ספר, ולא הגיוני שכל אחד יצטרך להתמודד לבד מול ההוצאה לגבי תנאי השכר והעבודה. הדבר הנכון היה להתאחד יחד ולתת גב אחד לשני".

     

    ורבין פנתה לאיגוד הסופרים ולאגודת הסופרים העבריים, אך על אף ששבחו את "רוח הנוער החדשה", לא יכלו, לטענתם, מבחינה משפטית, לסייע. לאחר תהליך ביורוקרטי ארוך, שנה וחצי לאחר שצץ במוחה הרעיון, הוקם איגוד אנשי הספר. ורבין מספרת כי האנשים ששוחחה אתם בתעשייה החלו להשוות תנאים, והדבר הראשון שגילתה היה שכל אחד בטוח שרק הוא מרוויח פחות ורק אצלו יש קיצוצים, בעוד המצב הבעייתי רווח אצל כולם.

     

    הכרת את המצב גם בזמן שהיית עורכת בהוצאה לאור?

     

    "לא רק הכרתי, אלא ידעתי אותו על בוריו. בשנים האחרונות השחיקה בשכר של עורכי מקור בהוצאות ספרים היתה שחיקה של למעלה מחמישים אחוז, וזה יצר מצב שמי שעורך ספרים לא באמת עורך אותם - כי אם עורך היה משקיע את כל הזמן שהוא באמת אמור או מעוניין לעבוד על הספר, יוצא שהוא בעצם מממן אותו. אותו הדבר לגבי תרגום. נכון שמוציאים המון ספרים מתורגמים, שיכול להיות שהרבה מהם אלו תרגומים קלים שלא צריך לקבל עליהם אותו שכר כמו תרגום של יצירות מופת קלאסיות, אבל כשבסוף יוצא למתרגם לקבל 4,000 שקלים או פחות ברוטו לחודש, זה פשוט מצב בלתי אפשרי.

     

    ספר הוא לא באמת עבודה של אדם אחד (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    ספר הוא לא באמת עבודה של אדם אחד(צילום: shutterstock)

     

    "הרי משלמים פר עבודה או פר גיליון דפוס, וקשה להתקיים מהסכומים האלו כמשכורת קבועה. כשעושים את החישוב הזה על פי שמונה שעות עבודה ביום, מבינים שמרבית האנשים שעובדים בתחום הזה מקבלים פחות משכר מינימום. ומדובר באנשים בעלי הרבה שנות לימוד, תארים מתקדמים ושנים של ניסיון".

     

    איך זה קרה, בעצם? אותם אנשי הספר נכנעו לקבל עבודות בשכר זעום?

     

    "היה תהליך שכולם אמרו: אני אוותר רק בעבודה הזו, כי אם אני לא אקח אז מישהו אחר ייקח. אני חייב את השלוש מאות שקלים האלו, אבל בפעם הבאה אני לא אסכים - וכמובן שהסכימו. כך זה הפך למצב קבוע. התפיסה הרווחת המגוחכת היא שאם אתה סופר אתה אוהב את עשייתך - אז אתה לא אמור לקבל על זה גמול. קרה שגם בעלי המקצוע הפכו להיות כאלה שאמורים לעשות את זה רק מתוך אהבה.

     

    ההתדרדרות התחילה מאז שהופיעו המבצעים החמורים - אלו של ארבע במאה. אז התעריפים של העובדים ירדו, כי ההוצאות הבינו שהן לא יכולות לשלם אפילו את הסכומים הלא גבוהים ששילמו קודם לכן".

     

    שוחקים את הדפים

    ורבין מוסיפה כי היא רואה גם שחיקה בהון האנושי: אנשים רבים עוזבים את התחום, מגמות תרגומים ועריכה במכללות נסגרות או עלולות להיסגר בקרוב, כך שבטווח הלא רחוק כל כך ניתן לומר שבעצם אין עתיד, לא תהיה תחלופה. "שוחקים את כולם ואחרי כמה חודשים שאתה לא מסכים לעבוד עבור תשלום זעום, אתה מסכים לקבל מעט כסף בחודש ברוטו בשוטף, פלוס 'חפש אותי בסיבוב', שמזה צריך גם להפריש לפנסיה.

     

    שלא לדבר על ימי מחלה - כי הרי אם אתה חולה שבוע בחודש אז אף אחד משלם לך. זה שוק שלם של פרילנסים, שצריכים להילחם לבדם על התנאים".

     

    יש לפעמים תחושה שלהוצאות אין מערך סינון, כאילו הן יודעות שאנשים יקנו במבצע, לא חשוב מה יפרסמו.

     

    "אני חושבת שאנשים עושים בעצמם מערך סינון. לדעתי זאת התייחסות מזלזלת לקהל להגיד שזה לא ככה. בכל התחומים היצירתיים השונים אין פיקוח ממשלתי, וכאדם ליברלי אני בעד השפע. הצרכן לא אמור לבלוע את כל השפע הזה, והוא האחראי בסופו של דבר במה הוא מזין את המוח שלו. רוב האנשים אוהבים לגוון ולהזין את המוח פעם בג'אנק, ופעם בדברים איכותיים. אני לא באה לחנך ואני לא חושב שתפקיד של איגוד מקצועי זה לחנך את הקהל, אלא את ההוצאות".

     

    לטענתה של ורבין הרעיון להקמת האיגוד ייתכן ולא היה עולה לולא המחאה, והיא מותחת קו ישיר אופטימי לגבי מקומו של הקהל בתהליך השינוי שהיא מבקשת להוביל. "אני חושבת שיש מגמות של ערנות צריכה שמתגברות יותר ויותר. אנשים מחפשים ירקות אורגניים כי הם יודעים שמרססים את הירקות שהם קנו עד כה, לדוגמא. זה קיים בהרבה תחומים, ונוצרים מוסדות וגופים שעונים לערנות הזאת.

     

    "אם אנשים מתלוננים שיש הצפה בחנויות הספרים, אז אני קוראת להם לעיין בבלוגים, לקרוא מדורי ספרות, לבקש המלצות, כי צריכים להיות עם ערנות צרכנית. עדיין יש אנשים שלא יודעים שמוכרות ומוכרים מקבלים כסף ברשתות הספרים עבור המלצה על ספרים מסוימים. הקהל מוכרח להכניס את זה למערך שיקול ההחלטות שלו. אולי המדינה צריכה לחוקק חוק שמעל המוכרים שעושים את זה, יהיה שלט שיגדיר שזהו מדור פרסומי". 

     

    מה בעצם עושה האיגוד?

     

    "התפקיד של האיגוד זה לתת גב משפטי ליוצרים, ייעוץ לגבי חוזי העבודה וכלים איך להתמודד עם ההוצאות - כי תמיד מדובר בחוזים אישיים, שזאת הדרך הכי טובה לעשות הפרד ומשול.

    אנשים מפחדים לומר כמה הם מרוויחים כדי שלא פטרו אותם, וזאת טוטליטריות קפיטליסטית - אבל אנחנו צריכים לשבור את זה.

     

    "השקיפות היא חשובה. כיוון שנוכל לקבוע מחיר סביר והגיוני, שנוכל להמליץ לעובדים שאם הם ירדו ממנו, מדובר בפחות משכר מינימום לשעה. כל אחד יקבע לעצמו כמה מגיע לו בהתאם לניסיון ולכישרון שלו - ואנו מקווים שגם להוצאות יהיה אכפת שהעבודה תהיה מעולה, ושעל עבודה משלמים.

     

    "המלחמה הראשונה היא על יציבות. כרגע רק מצטרפים אלינו, ובהמשך נבחר ועד. יש היענות מדהימה. קיבלנו אישור לאיגוד לפני חודש בסך הכול, וכבר עשרות אנשים מהתחום מצטרפים כל הזמן. התגובות נהדרות כי אנשים היו צמאים לזה. אבל יש גם מידה של סקפטיות, כי אנשים רגילים לעבוד לבד הם לא רגילים שיש סולידריות.

     

    "לסופרים מרכזיים למשל יש כוח - הם לא חשבו על זה שאם הם יידרשו שהמגיהה שלהם, למשל, תקבל שכר הוגן, הם יכולים לשנות משהו. לקח זמן להפנים שיש בעיה רצינית בתחום, ולקח זמן לדבר על הדברים בינינו לבין עצמנו. זה תהליך של קבוצת תמיכה.

     

    "אנחנו רוצים סולידריות. ברוב המקרים האנשים בהוצאות רוצים לשלם בצורה הגונה, כי אנשים מגיעים לתחום הספרות מתוך אהבה לתחום. חוץ משני המרכיבים של הדואופול, רוב מי שמקימים את ההוצאות לא פתחו את ההוצאה כדי להיות מיליונרים".

     

    אם האיגוד מבקש להציב רף תחתון של שכר שממנו העובדים לא יורדים, איך ההוצאות יוכלו לשלם פתאום?

     

    "אני מקווה שחוק ספרים טוב יעבור - לא כמו זה שיש כרגע - כדי שיאפשר חלוקה טובה בין החנויות וההוצאות, כי כרגע בין 70 ל-80 אחוז מהרווחים נשאר ברשתות. זה חייב להיות חמישים-חמישים. וההוצאות יכולות וצריכות להגיד לא. הן כרגע נמצאות במצב של לחצים, כי אם הן לא יהיו מוצגות ברשתות אז הן יסגרו כיוון שלא יהיו להן משכורות לשלם - לא לפרילנסים, אלא לעובדים הקבועים.

     

    "אין להוצאות כיום יכולות לעמוד על שלהן. אבל זה תמיד על חשבון העובדים. אם לא רוצים שהקהל ישלם יותר מ-30 שקלים לספר, אז מישהו אחר צריך לשלם על זה - ולא העובדים. שיקימו קרנות ומפעלים, כמו מפעל "קסת" למשל, שישיגו פילנתרופים לספרות העברית כמו שיש לאמנות פלסטית, ויאפשרו לשפה העברית להמשיך להתקיים פה כמו שצריך, כי אחרת היא לא תשרוד".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שרון דרעי
    רנה ורבין. "המצב הבעייתי רווח אצל כולם"
    צילום: שרון דרעי
    7 לילות
    מומלצים