"שיחות עם עצמי". נלסון מנדלה שלא הכרתם

"אני, נלסון מנדלה " הוא ספר שמאגד בתוכו בגילוי לב מגוון כתבים ושיחות של חתן פרס נובל לשלום ונשיאה השחור הראשון של דרום אפריקה. לרגל יום הולדתו ה-95 של המנהיג שחל השבוע, יום שאותו יציין כנראה בבית החולים, מביא ynet קטעים נבחרים מהספר שיצא לאור בימים האחרונים בעברית בתרגומו של קובי מידן. באמצעות מכתבים אישיים, הקלטות מתומללות של שיחות, קטעי יומן משנות שהותו בכלא, רשימות המתעדות את חייו וזיכרונותיו, ואף רשימות קצרות שכתב בפנקסו האישי נבנה דיוקן מסעיר של אדם צעיר, של איש משפחה, של חבר ושל חולם, אשר ויתר על יצר הנקמה והניח מאחוריו את השנאה לטובת פיוס ושלום.

מתוך פתח דבר מאת ברק אובמה, 2010

באמצעות הדיוקן השלם הזה מזכיר לנו נלסון מנדלה כי הוא אינו אדם מושלם. כמו לכולנו, גם לו יש חולשות. אבל דווקא בהיעדר השלֵמות טמונה השראה לכל אחד ואחת מאיתנו. שהרי אם נודה על האמת, כולנו ניצבים בפני מאבקים גדולים וקטנים, אישיים ופוליטיים — הצורך להתגבר על הפחד והספק, לדבוק במאמצינו גם כאשר תוצאת המאבק אינה ודאית, לסלוח לזולת ולאתגר את עצמנו. הסיפור הנפרש בדפי הספר הזה — הסיפור שמגוללים חייו של מנדלה — אינו סיפור על אנשים חפים מטעויות או על ניצחון ידוע מראש. זהו סיפורו של אדם שהיה מוכן לסכן את חייו למען הדברים שהאמין בהם, שהשקיע מאמצים בלתי נלאים כדי לחיות בדרך שתעשה את העולם למקום טוב יותר.

בסופו של דבר, זהו בדיוק המסר של מנדלה לכל אחד ואחת מאיתנו. כולנו עוברים ימים שבהם נראה השינוי קשה לביצוע — ימים שבהם ההתנגדות שמולנו והחולשות שבתוכנו עשויות להסיט אותנו אל הדרך הקלה, זאת הנמנעת מאחריות וממחויבות הדדית. גם על מנדלה עברו ימים כאלה. אבל גם כאשר חדר רק אור שמש מועט לתא כלאו ברובן איילנד, הוא הצליח לראות עתיד טוב יותר — עתיד שראוי להקריב למענו. גם כאשר ניצב בפני הפיתוי לבקש נקמה, הוסיף לראות את הצורך בפיוס ואת ניצחון העקרונות על הכוח. גם לאחר שהרוויח ביושר את הזכות לנוח מעמלו, הוסיף לנסות — והוא עדיין מנסה — לעורר השראה באחיו ואחיותיו בני האדם כדי שיפעלו למען הכלל.

אובמה בביקור בתא שבו נכלא מנדלה באי רובן, בחודש שעבר(צילום: AFP)

ילד דרום אפריקני שואב השראה(צילום: AP)

על הכלא והתבוננות פנימית

מתוך מכתב לוויני מנדלה, בכלא קרוסטד, 1 בפברואר 1975

אגב, אולי תגלי כי תא הכלא הוא מקום אידיאלי להכרת עצמך, לחקירה מפוכחת ושיטתית של תהליכי החשיבה והרגש שלך. כשאנו עורכים חשבון נפש, אנו נוטים להתרכז בגורמים חיצוניים כגון מעמד חברתי, השפעה ופופולריות, עושר ורמת השכלה. לאלה יש, כמובן, חשיבות במדידת הצלחתו של אדם בעניינים שבחומר, והמאמצים שמשקיעים רבים וטובים כדי להשיג אותם, מובנים בהחלט. אולם גורמים פנימיים עשויים להיות חשובים אף יותר בהערכת התפתחותו של אדם כבן אנוש. יושר, כנות, פשטות, צניעות, נדיבות לשמה, היעדר יהירות, נכונות לשרת אחרים — איכויות שכל נפש יכולה בקלות לסגל לעצמה — הם היסוד לחייו הרוחניים של אדם. בכל הקשור לעניינים מסוג זה, ההתפתחות אינה אפשרית כלל בלי התבוננות פנימית מעמיקה, בלי שתכירי את עצמךְ, את חולשותייך ואת טעויותייך שלך. בכל מקרה ולמִצער, תא הכלא מעניק לך את האפשרות להתבונן באופן יומיומי במכלול התנהגותך, להתגבר על הרע ולפתח את הטוב שבך. למשל, מדיטציה קבועה, רבע שעה לפני השינה, עשויה להיות יעילה ביותר לצורך זה. תחילה יהיה לךְ קשה לאתר במדויק את המרכיבים השליליים בחייך, אבל הניסיון העשירי עשוי להניב גמול רב ערך. לעולם אל תשכחי שקדוש הוא חוטא שלא מפסיק לנסות.

על כתיבת אוטוביוגרפיה

מתוך מכתב לפטימה מיר, 1 במרס 1971

אני אדבק בנדר שנדרנו: לעולם, יהיו הנסיבות אשר יהיו, לא אומר דבר שאינו מכבד את הזולת... הבעיה היא, כמובן, שרוב בני האדם המצליחים לוקים בסוג מסוים של יהירות. מגיע שלב בחייהם שבו הם מרשים לעצמם להיות אנוכיים, ולהתפאר ללא מעצורים בפני הציבור הרחב בהישגיהם המופלאים. איזו כסות לשונית מלבבת מצאה הלשון האנגלית לשבח עצמי! אוטוביוגרפיה, כך מעדיפים לכנות אותה, כשלעתים קרובות מנוצלים חסרונותיו של הזולת לשם האדרת סגולותיו המצוינות של המחבר. איני מאמין שאתיישב אי-פעם לשרטט את הרקע שממנו אני בא. אין לי הישגים שבהם אוכל להתפאר ולא כישרון לעשות זאת. לו התקיימתי על משקה קנה סוכר (משקה אלכוהולי זול) כל יום ויום בחיי, גם אז לא הייתי אוזר אומץ לעשות זאת. לפעמים אני חושב שבאמצעותי התכוונה הבריאה להציג בפני העולם דוגמה של אדם בינוני במלוא מובן המילה. דבר לא יפתה אותי לשבח עצמי. אילו הייתי מסוגל לכתוב אוטוביוגרפיה, היתה הוצאתה לאור נדחית עד שהייתי מגיע לעולם שכולו טוב, ואפשר שהייתי משחרר רמזים שלא היו עולים בקנה אחד עם הנדר שנדרתי. המתים פטורים מדאגות, וגם אם תתגלה כל האמת ורק האמת על אודותיהם, והדימוי שזרתי לשמר בשתיקתי המתמדת ייהרס, יהיה זה עניינם של הדורות הבאים, לא שלנו... אני אחד מאלה הצוברים ידע שטחי במגוון נושאים, אבל חסר את העומק או המומחיות בדבר האחר שבו הייתי צריך להתמחות - ההיסטוריה של ארצי ועמי.

מנדלה חוגג יום הולדת 89(צילום: AFP)

מנדלה על אמו

ב-26 בספטמבר 1968 מתה אמו של מנדלה, בקשתו להשתתף בהלווייה נדחית. שנה לאחר מכן נהרג בנו הבכור מדיבה תמבקילה (תמבי) בתאונת דרכים. מכתבו של מנדלה לשלטונות הכלא, ובו בקשת היתר להשתתף בהלוויה, לא זכה לתגובה.

מתוך כתב היד של האוטוביוגרפיה שנכתבה בכלא ולא פורסמה

בערב השלישי הגעתי למְתָתָה, עיר ילדותי (מנדלה מתייחס לטיול שערך ב-1955 לאחר שפקע תוקף צו ההגבלה שהוטל עליו). בית הוא בית אפילו בשביל מי ששואפים לשרת את האינטרסים של הכלל ושבחרו להקים את ביתם במחוזות רחוקים. את התרוממות הרוח שאחזה בי כאשר נכנסתי עם המכונית לדרך יורק, הרחוב הראשי, קשה לתאר. נעדרתי מכאן 13 שנים ארוכות, ולמרות שלא קידמו את פני עגלים מפוטמים ועצים עטורי סרטים, הרגשתי... כמו הבן האובד הידוע שחזר מכתבי הקודש, וציפיתי בקוצר רוח לפגוש את אמי ואת הבית הצנוע, את החברים הרבים שאיתם גדלתי, את שדות המרעה הנהדרים ואת כל אותם דברים קטנים שמהם עשויים ימי הילדות הבלתי נשכחים...

השהייה עם אמי בביתה מילאה אותי בהתרגשות ילדותית. ועם זאת, לא יכולתי שלא לחוש רגשי אשמה על כך שאמי חיה לבדה ובמרחק שלושים וחמישה קילומטרים מהרופא הקרוב ביותר. אחיותיי ואני חיינו הרחק משם. אף שילדיה ניסו, בדרכם, לאפשר לה רווחה כלכלית, היא בחרה לנהל חיים של צמצום וחסכה את מה שנתן לה אחד מילדיה כדי להעניקו לאחד האחרים שנקלע למחסור. בהזדמנויות קודמות השקעתי לא מעט מאמצים בניסיון לשכנע אותה לבוא לגור איתי ביוהנסבורג, אבל היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם העקירה מאזור הכפר שבו התגוררה כל חייה... לא פעם שאלתי את עצמי אם אפשר להצדיק אדם המזניח את משפחתו שלו כדי להיאבק למען קידום אפשרויותיהם של אחרים. האם יכול להיות דבר חשוב יותר מאשר לדאוג לאימא המתקרבת לגיל 60, לבנות לה בית חלומות, להעניק לה אוכל טוב, בגדים יפים ואת כל אהבתך? האם אין הפוליטיקה, במקרים כאלה, רק אמתלה להשתמטות ממילוי החובות? לא קל לחיות עם מצפון המעורר שאלות כאלה מדי פעם. לא פעם אני מסוגל לשכנע את עצמי שתמיד עשיתי כמיטב יכולתי כדי להביא לחייה של אמי מידה מסוימת של רווחה ונוחות. גם כאשר מפעם לפעם מציק לי מצפוני, עלי להודות שהתמסרותי המוחלטת להשגת חירות לבנֵי עמי מעניקה משמעות לחיי ומעירה בי רגש של גאווה לאומית ושמחת אמת. רגש זה מוכפל ומועצם בשל הידיעה שממש עד המכתב האחרון שכתבה לי, זמן קצר לפני מותה, אמי חיזקה אותי באמונותיי ובמאבקי להגשמתן.

מנדלה על נשים

מתוך מכתב לעורכת הדין פליסיטי קנטרידג', 9 במאי 1976

אני מחוץ לעניינים כבר 16 שנה, ויכול להיות שההשקפות שלי מיושנות. אבל מעולם לא חשבתי על נשים כמוכשרות פחות מגברים במובן כלשהו...

תושבת דרום אפריקה מחוץ לבית החולים שבו מאושפז מנדלה בפרטוריה(צילום AFP)

מתוך מכתב לוויני מנדלה, 2 בספטמבר 1979

אם תראי את 79' כשנת הנשים, לא תהיה זאת טעות. נראה שהן דורשות מהחברה לממש את הדברים שלהם היא מטיפה בנושא השוויון בין המינים. הצרפתייה סימון וייל עברה דברים איומים בדרכה להיות נשיאת הפרלמנט האירופי, ואילו מריה פִּינְטָסִילְגוֹ שולטת ביד רמה בפורטוגל. מן הדיווחים לא ברור מיהו המנהיג במשפחת קרטר. לפעמים נדמה כי רוזלין של קרטר היא הלובשת את המכנסיים (הכוונה היא לרוזלין קרטר, אשת הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר). אין כמעט צורך להזכיר את שמה של מרגרט תאצ'ר. למרות ההתמוטטות של האימפריה חובקת העולם ויציאתה ממלחמת העולם השנייה ככוח המדורג שלישי בחשיבותו, בריטניה היא עדיין, מבחינות רבות, מרכז העולם. מה שמתחולל בה מעורר עניין בכל מקום ומקום.

אינדירה גנדי מזכירה לנו בצדק כי מבחינה זאת אירופה הולכת בעקבות אסיה, שבמהלך שני העשורים האחרונים הצמיחה לא פחות משתי נשים בתפקיד ראשי ממשלה. אכן... אם נחזור כמה מאות שנים לאחור, נפגוש שליטות רבות. איזבלה מספרד, אליזבת ה-1 מאנגליה, קטרינה הגדולה מרוסיה (כמה הייתה באמת גדולה, איני יודע), מַנְטָטִיסִי מלכת בַּטְלוֹקְוָוה, ורבות אחרות (Mantatisi שליטת שבט הבטלוקווה Batlokwa בשנים 1813-1826). אבל כל אלה זכו בשלטון בלי קשר לתכונותיהן — אלא בירושה. כיום מתמקד העניין בנשים שהגיעו למעמדן הרם בזכות עצמן.

געגועים לחיים

מתוך מכתב לאמינה קצ'ליה, 27 באפריל 1980

איך את מעיזה לענות אותי ולהזכיר את אותה סעודת יונים! את זורה מלח על פצעי. גם לאחר 28 שנים אני עדיין מתגעגע לאותו יום בלתי נשכח. כן, את צודקת בהחלט! הגיע הזמן לעוד ארוחה. איפה ומתי? זה כבר לא חשוב. העובדה שאת עדיין חושבת על זה, ושאת שואלת שאלות מדויקות כל כך, היא נפלאה כשלעצמה. אני מתפתה לומר: בשלי את היונים הארורות והטיסי אותן לכאן. אם יש אנשים ביוהנסבורג שמזמינים לעתים קרובות ארוחות ממסעדה פריזאית, למה שלא תצליחי את, למרחק אלף וחמש מאות קילומטר? זוהי תקוות שווא, כמובן. את ואני יודעים היטב שהארוחה כלל לא תגיע לאוקיינוס האטלנטי. בדצמבר האחרון, שלחה לי חברתנו איישה, מקייפטאון, ארוחת חג מולד כיד המלך, בלי לדעת שאין תנאים באגף הזה למחוות כאלה. איזה פינוק זה היה אילו יכולתי לטעום קארי טרי ואמיתי תוצרת בית! לא זו בלבד שהמשלוח הוחזר אליה, אלא שכמה ממכלי האוכל רוסקו. מה שהתחיל עם המון רצון טוב וחיבה, הסתיים בתסכול ואפילו במרירות. כתבתי לה מכתב ניחומים, ואין לי אלא לקוות שהרגשתה השתפרה מעט אחרי שקיבלה אותו. אבל גם כשאני משרבט את השורות החפוזות האלה, הלב והראש, הדם והשכל נלחמים זה בזה, האחד משתוקק באופן תמים לכל הדברים הטובים החסרים בחיינו, הראש מתנגד ומסתגל לנסיבות שבהן מתנהלים חיינו במציאות.

מתוך מכתב לוויני מנדלה, 26 באפריל 1981

אני מוסיף לחלום, חלק מהחלומות נעימים, אחרים לא. בערב "יום שישי הטוב" היינו את ואני בבקתה, בראש גבעה שהשקיפה אל עמק תלול ובו נהר גדול שזרם בקצה יער. ראיתיך יורדת במדרון הגבעה, גופך לא זקוף כתמיד וצעדייך מהוססים. ראשך היה מורכן כל הזמן, כאילו חיפשת משהו ליד כפות רגלייך. חצית את הנהר, נוטלת עמך את כל אהבתי ומותירה אותי מרוקן ומודאג. עקבתי אחרייך בדריכות בשעה ששוטטת ללא מטרה ביער, בלי להתרחק מגדת הנהר. ממש מעלייך היה זוג שייצג ניגוד מוחלט. הם בלי ספק היו מאוהבים ומרוכזים בעצמם. נראה כאילו היקום כולו היה במקום ההוא.

ויני ונלסון מנדלה בחתונתם(צילום: רויטרס)

דאגתי לשלומך, וגעגועיי אלייך הם שדחפו אותי במורד הגבעה כדי לקבל את פנייך בשובך, בעוד את חוצה את הנהר ועושה את הדרך בחזרה לבקתה. הסיכוי להתאחד איתך תחת כיפת השמים, בסביבה יפה כל כך, עורר בי זיכרונות אהבה, והשתוקקתי לאחוז בידך ולהתנשק איתך בלהט. לאכזבתי הרבה נעלמת מעיני באחד הערוצים שחרצו את העמק, וראיתיך שוב רק כשחזרתי לבקתה. הפעם היה המקום מלא עמיתים שמנעו מאיתנו כל פרטיות. כל כך רציתי לטפל בעניינים רבים. בתמונה האחרונה היית שרועה על הרצפה בפינה, ישנה כדי להעלים דכדוך, שיממון ועייפות. כרעתי על ברכי כדי לכסות בשמיכה את גופך החשוף. כשאני חולם חלומות כאלה, אני מתעורר לעתים קרובות בתחושת חרדה ודאגה רבה, אבל אני נרגע מיד כשמתחוור לי שהכול היה רק חלום. תחושתי הפעם הייתה מעורבת.

ראיית הטוב, מנהיגות וחזון 

מתוך פנקס

קיימים שני סוגים של מנהיגים:

א) אלה שאינם עקביים, שאי-אפשר לצפות מראש את פעולותיהם, שמסכימים יום אחד על משהו ומתכחשים לכך למחרת.

ב) אלה שהם עקביים, שנוהגים בכבוד, בעלי חזון.

מתוך פנקס

תפקידו הראשון של המנהיג הוא לגבש חזון.

תפקידו השני הוא לגבש ציבור תומכים שיעזרו לו לממש את החזון, ולנהל את התהליך באמצעות צוותים יעילים. האנשים בהנהגתו יודעים לאן פניהם מועדות, משום שהמנהיג תיאר את החזון, ותומכיו התחייבו ליעד שהציב וגם לתהליך השגתו.

מתפללים למען נלסון מנדלה מחוץ לבית החולים בפרטוריה(צילום: גטי אימג'בנק)

מתוך שיחה עם העיתונאי ריצ'רד סטנגל, ששיתף פעולה עם מנדלה בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו

סטנגל: אנשים אומרים "הבעיה הגדולה של נלסון מנדלה היא שהוא מגזים בנכונות שלו לראות את הטוב אצל אנשים אחרים". איך אתה מגיב על זה?

מנדלה: זה באמת מה שהרבה אנשים אומרים. אומרים את זה ממש מאז שנות הנעורים שלי, ואני לא יודע... אולי יש בזה גרעין של אמת. אבל אם אתה דמות ציבורית, אתה חייב להניח שאנשים הם בעלי יושרה עד שיוכח ההפך. ואם לא מוכח ההפך,

ואנשים עושים דברים שנראים כדבר טוב, איזו סיבה יש לך לחשוד בהם? להגיד שהם עושים את הטוב כי יש להם מניע סמוי? רק כאשר מוכח ההפך, רק אז אתה צריך להתמודד עם העניין, עם הפרת האמון הזאת, ולשכוח מזה. משום שבחיים זאת הדרך להסתדר עם אנשים. חייבים להכיר בזה שאנשים הם החומר שממנו עשויה החברה שבה אנשים חיים, ולכן הם בני אדם. יש להם תכונות טובות, יש להם נקודות חולשה. חובתנו היא לעבוד עם בני אנוש כבני אנוש, לא משום שאנחנו חושבים שהם מלאכים. ולכן, ברגע שאתה יודע שהאדם שמולך ניחן במעלה מסוימת ויש בו גם חולשה מסוימת, אתה עובד עם שתיהן, לא רוצה לפחד מהעובדה שאדם עושה כמה טעויות ויש לו כמה חולשות אנושיות. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מושפע מזה. וזאת הסיבה שהרבה אנשים מבקרים (אותי).

מתוך כתב היד של האוטוביוגרפיה שנכתבה בכלא ולא פורסמה

איננו ממעיטים בערכם של האויבים, שבמאבקי העבר כנגד כוחות עדיפים נלחמו באומץ וזכו להערצת הכול. אלא שאז היה להם דבר מה להגן עליו - עצמאותם. עכשיו התהפך המצב - הם מיעוט של מדכאים המצויים בנחיתות מספרית גדולה מבית ובבידוד מחוץ. ותוצאות הסכסוך יהיו ללא ספק שונות. גלגל החיים שריר וקיים, וגיבורים לאומיים מכל תקופות ההיסטוריה שלנו, מאוצ'ומאיו עד הצ'יף אלברט לותולי, למעשה כל בני עמנו עמלים לשם כך יותר מ-300 שנה. הגלגל תקוע בשעווה יבשה ובחלודה, אבל הצלחנו לעוררו והוא חורק ונע לפנים ולאחור, ואנו חדורי תקווה ואמונה שיום אחד יעלה בידנו להשלים סיבוב שלם, כך שהמרוממים ישפלו והמבוזים ירוממו, לא - כך שכל בני האדם - כל המרוממים והמבוזים על פני האדמה - יחיו בשיוויון.

"אני, נלסון מנדלה - שיחות עם עצמי" בתרגום קובי מידן, הוצאת "אחוזת בית", 495 עמודים