"הקונטקסט הופך את האסתטיקה לכיעור"

מיצג חדש מלווה את נדודיו של העיתונאי והסופר לורנס אוליפנט בישראל של סוף המאה ה-19, ודרכו בוחן את השפעת הקונטקסט ההיסטורי על יצירת אמנות. "כשהאנטנות שלך מכוונות לשם, אתה רואה את העולם השקרי שמזין את היופי", אומרים היוצרים

עד כמה חשוב הקונטקסט החברתי והפוליטי בו נוצרה יצירת אמנות להבנתה? מה הערך המוסף בפענוח הקישורים התרבותיים שמאחורי יצירה? מיצג לווידאו ולשחקנים, שיצרו במשותף השחקן דורון תבורי והאמן יוחאי אברהמי ויוצג בסוף השבוע בתיאטרון נחמני בתל אביב, מעלה שאלות על תודעה והדחקה היסטורית ותרבותית.

דרך סיפור מסעותיו של לורנס אוליפנט - סופר, עיתונאי, חבר פרלמנט סקוטי ויועץ למלכה ויקטוריה שדחף בתקופת שלטונה של האימפריה העותמאנית להקמת קולוניה יהודית בעבר הירדן המזרחי, נוגעת יצירתם המשותפת גם במקורות הציונות ובהשפעת הקולוניאליזם על תנועת התחייה הלאומית.

סיפור האודיסיאה של אוליפנט(צילום: יוחאי אברהמי)

המיצג, שנפרש על פני 12 שעות ומדמה כנס אקדמי, מלווה את נדודיו של אוליפנט ברחבי העולם ואת רגעי המפתח ההיסטוריים בהם נכח ואותם תיעד. האודיסיאה של אוליפנט, שנערכה מעשרות ספרים ודוקומנטים שכתב, מדברת את עצמה באמצעות שורת שחקנים מפוארת - דמויות בחייו של אוליפנט שמדברות אל מצלמה - ומצגת דימויים קונקרטיים ואבסטרקטים שיוצרים רצף אסוציאטיבי וממחישים את הטקסט.

"השאלה שעמדה לנגד עיני היתה איך מספרים סיפור שבנוי על מחקר באמצעים גרפיים, איך משכנעים עם סיפור", אומר אברהמי. ארבע שנים של תחקיר ויצירה משותפת של פרויקט ביוגרפי, הפכו לדבריו את דרך החשיבה על יצירה ואמנות. "אני אמן, לא היסטוריון, ולאורך התהליך הייתי צריך להזכיר לעצמי את זה. באותה נשימה הבנתי שאמנות, ביוגרפיה, מציאות חברתית ופוליטית, הקשרים פוליטיים - הכל מעורבב ונהיה למקשה אחת. אי אפשר להפריד בין הדברים".

האודיסיאה של אוליפנט הוצגה במסגרת פרויקט ניסיוני של המרכז לאמנות דיגיטלית. הפרויקט, שדחף לקידום יצירות אמנות חדשות פרי שיתוף פעולה בין אמנים לאנשי אקדמיה וחוקרים, ביקש לפתוח לדיון את שאלת הקיום היהודי בזמן הווה ולקיים בחינה מחודשת של זרמים אידיאולוגיים ביהדות המודרנית. "הנחת הבסיס היתה שאולי איום הגרעין האיראני מעיד על כך שישראל אינה התשובה לבעיה היהודית", אומר אברהמי.

עיתון חדשות לונדון המאויר. דיווחים שוטפים ממחוזות המסע(צילום: יוחאי אברהמי)

האובססיה שפתחו השניים לאוליפנט התחילה בכלל בתחקיר לטובת כתיבת מחזה על העדה הדרוזית. בשיטוטים אקראיים ברשת גילה תבורי כי ב-1882 התגוררו אוליפנט ואשתו אליס ביישוב הדרוזי דלית אל כרמל. מה שצד את עיניו היתה העובדה שבבית בדלית אל כרמל התגורר ביחד עם בני הזוג נפתלי הרץ אימבר, ששימש בזמנו כמזכירו האישי של אוליפנט. אימבר, כך על פי השמועה, חיבר את ההמנון הלאומי "התקווה" בבית המשפחה.

"החומרים נשפכו כמו מים, זה הפך למסע שלא נגמר", אומר תבורי שמקדיש את העבודה לגוגל, מקור בלתי נדלה למידע ששימש אותם בתחקיר. "היה משהו מאוד אינטרנטי גם בתהליך העבודה הגרפי", מוסיף אברהמי, "התחלתי לאסוף חומרים ויזואליים. חיפוש בעזרת מילות מפתח, יצר רצף רנדומלי של דימויים. תדפיסים מתוך עיתוני חדשות מאוירים מאמצע המאה ה-19, תמונות של טיילים מהודו, ציורים, עבודות גרפיות, עבודה נטולת גבולות ובלי תיחום. זה בהחלט תהליך נבירה אינסופי".

תהליך ברירת החומרים היה ארוך וקשה. "שאלנו את עצמנו כל הזמן מה הסיפור שמעניין אותנו לספר והלכנו בעקבותיו", אומר תבורי. לנגד עיניהם עלו וצפו שוב ושוב שאלות על אידיאולוגיה ואסתטיקה אמנותית, או כיצד משרתת האמנות תפיסות עולם פוליטיות כמו פאשיזם. "כל העבודה בנויה על טקסט תיעודי ובכך שואלת מה זה מעשה האמנות. זו עבודה שמוחקת את כל המחוות שקשורות לכאורה בכישרון. אנחנו לא כותבים, אלא משתמשים בטקסטים שאחרים כתבו. אנחנו לא מצלמים או יוצרים דימויים, אלא לוקחים מהקיים. זו חשיבה אסוציאטיבית עם קווי מתאר מאוד ברורים שמעיפה מעצמה כל ניסיון ליפות או לעצב את הדבר הזה", אומר אברהמי.

קולאז' אסוציאטיבי של דימויים(צילום: יוחאי אברהמי)

גם השחקנים המשתתפים בפרויקט נקיים מתיאטראליות. הם מתועדים במצלמה ביתית, לעתים רועדת, מדברים טקסט שנדמה כי נפגשו בו לראשונה. רשימת המשתתפים מפוארת ובתוכה גם יצחק חזקיה, יגאל נאור, גיל פרנק, מיכה סלקטר, איתי טיראן, נמרוד ברגמן ורמי הויברגר.

זה נשמע כמו פרדוקס: שני יוצרים מובילים, כל אחד בתחומי, בועטים במעשה האמנות. "העבודה הזו היא נזק בלתי הפיך שבמובן מסוים דפק לי את היכולת ליהנות מאמנות. איבדתי את היכולת להתפעם מגנים, ארמונות, פסלים, מזרקות כי בתוכם אתה קורא עוולות היסטוריות, קולוניאליזם, פאשיזם, כוחניות דורסנית וכל החרא הזה. זה הופך את האסתטיקה לכיעור", אומר אברהמי. "זה כמו הולוגרמה. בהתחלה לא רואים את מה שמסתתר בה אבל אחר כך, זה כל מה שאתה רואה. צריך לפתח יכולות מאוד גבוהות של הדחקה כדי ליהנות מתרבות אחרי העבודה הזו".

התובנות שהלכו והעמיסו על השניים במהלך העבודה ערערו על תפיסת האמנות במובן הקונבנציונלי של המילה. "כשהאנטנות שלך מכוונות לשם, אתה רואה את העולם השקרי שמזין את היופי. ברגע שאתה מבין את הקונטקסט שבו אמנות נוצרת, היא הופכת למסמך", אומר תבורי. אמנים, כך לדבריו, יוצרים מתוך המציאות שלהם. "מעבר לכישרון, אמנות היא בסופו של דבר ביטוי של מציאות ויש מעט מאד רגעים בהיסטוריה האנושית שאינם נגועים. תקופות שבישרו על מהפיכה, הרעידו אדמה, בחנו מחדש מושגי יסוד יש מעט ורוב הזמן, ההיסטוריה דשדשה במדמנה וייצרה הצטברויות של זבל מכל מיני סוגים. כשאתה מצליח להבחין בזה, אתה מפסיק להתייחס לאמנות כאל Piece of Beauty וקורא בה את התודעה שיצרה אותה".

הוא שולף את צ'רלס דיקנס כדי להדגים את התזה. "דיקנס, סופר גדול ללא ספק, המליץ למחוק את העם ההודי עם פרוץ המרד הגדול שקרא לשחרורה מכבלי האימפריה הבריטית. קבוצות מורדים החלו בפעולות טרור נגד תושבים בריטיים והדיווח על המאורעות זכה לפרסום חסר פרופורציות בבריטניה. בתגובה המליץ דיקנס להשמיד את תושביה המקומיים של הודו. עשרות מיליונ הודים. אין אפשרות שזה לא יחלחל לתוך הכתיבה. כשמתחילים לחוש את התקופה ולצבור אינפורמציה ברור שיצירות שהסעירו והפעימו קודם יקבלו מימד אחר".

שניהם קושרים דבר בדבר. שניהם מדברים על ריבוי שכבות. שניהם טוענים כי אסתטיקה אמנותית לא יכולה להוות ערך מנותק. "זו ראייה שמגרה יצירה, גורמת לך לחשוב ולהסתכל אחרת גם ביצירה שלך", אומר אברהמי. "העבודה הזו ניערה אותי, פתחה לי את העיניים, הפכה אותי ערני וגרמה לי להבין ששום דבר אינו מובן מאליו. אני שואל את עצמי כל הזמן מה האמנות משרתת? האם היא מערערת במידה כזו או אחרת על המציאות או משלימה איתה?".