הסכם שלום - ניצחון לשני הצדדים
הרצון של כל צד להראות שהביס את הצד השני טוב למלחמות, אך רע לרוצים בשלום. איך אומרים win-win בעברית ובערבית?
אין בעברית או בערבית מונח המקביל לביטוי האנגלי win-win. המושג ההפוך מתורת המשא ומתן, משחק סכום אפס, דווקא קיים ואפילו פופולרי. עכשיו, כשמתחילות השיחות בין ישראל לפלסטינים, לא רק את השפה צריך להמציא מחדש, בעיקר צריך לשנות את דפוסי החשיבה שהיו מקובלים עד עכשיו בסבבי המשא ומתן.
הסכם ישראלי-פלסטיני יושג רק כאשר שני הצדדים ירגישו מנצחים. הרצון הטבעי, אך הכול-כך מזיק, של כל צד להראות שהביס את הצד השני טוב אולי למלחמות, הוא רע לרוצים בשלום. המדד לגיבוש עמדות חייב להיות מה יועיל להשגת הסכם טוב, ולא כמה עמדות של הצד השני נצליח לדחות.
עוד בערוץ הדעות
להם יש את קייט, ואנחנו מחכים לגאולה / זיו לנצ'נר
מי יפרק את פצצת האמוניה בחיפה? / מאיה יעקבס
הצלחות במשא ומתן הן דבר מסוכן. נניח שישראל תתעקש על היכולת לבנות בהתנחלויות בזמן התהליך והפלסטינים יסכימו לכך. האם בנייה שכזאת תשפר בסופו של דבר את הסיכוי להגיע להסכם על שתי מדינות או תפגע בו? מובן לגמרי מדוע המתנגדים להקמת מדינה פלסטינית מצדדים בהגברת הבניה היהודית בשטחים, אך האינטרס של הרוצים להגיע ליעד זה הוא יצירת מצב בשטח שבו החלוקה לשתי מדינות תהיה אפשרית. נניח שהפלסטינים יתעקשו על זכותם לדרוש מעורבות של מוסדות בינלאומיים במסגרת המשא ומתן וישראל תשתכנע בכך. ברור שניסיון לכפות מהלכים על-ידי ארגונים לא אוהדים לישראל לא יתקבל על-ידי הציבור הישראלי ונבחריו, וממילא ההסכם רק יתרחק.
בכל קורס משא ומתן לומדים כי תנאי להצלחתו הוא הבנה ראשונית שקיים אזור ההסכם האפשרי (ZOPA - zone of possible agreement) . במקרה שלפנינו, 20 שנה אחרי אוסלו, 13 שנים אחרי הפרמטרים הכלליים של קלינטון וכמעט 10 שנים אחרי המודל המפורט של יוזמת ז'נבה, ברור לכל העולם איך נראה מתווה ההסכם האפשרי. אפשר להסכים או להתנגד לו, אבל העשורים והתהליכים הקודמים כבר הוכיחו שאין פטנט אחר. מי שנכנס למשא ומתן בכוונה טובה ואמיתית, צריך להפנים שתוצאה חיובית תהיה רק באותו אזור הסכמה ידוע.
המונח השני הרלוונטי מתורת המשא ומתן ידוע כאלטרנטיבה הטובה יותר להסכם (BATNA - best alternative to a negotiated agreement). כל צד צריך להבין בכניסתו לחדר הדיונים מה התסריט הטוב ביותר בשבילו אם לא יהיה הסכם. במקרה שלנו, אין תסריטים טובים כאלה. העם הפלסטיני יצטרך להמשיך להיאבק על זכויותיו ועצמאותו, תוך תשלום מחירים כבדים, מול גורם חזק ממנו. ישראל תיחשף לסכנות איבוד זהותה היהודית או הדמוקרטית, בידוד בינלאומי, מחיר כלכלי ובמוקדם או במאוחר גם אלימות.
לכאורה, התנאים הקיימים - הכרת ההסכם העתידי והבנת הסכנה שבאלטרנטיבות - צריכים להוביל למשא ומתן מוצלח. אם נוסיף לכך את הסיוע האמריקני, התרומה האזורית של מדינות ערב והאינטרס הבינלאומי - יש לכאורה סיבה לאופטימיות. אלא שלחבילה הזאת חסר מרכיב אחד, הכרחי וחיוני מאין כמוהו: אומץ הלב של מנהיגים. בסופו של דבר, מדובר בשני אנשים שברגע נתון אחד יצטרכו לשים שיקולים פוליטיים ואישיים בצד, ולהעדיף על פניהם את הראייה ההיסטורית והלאומית היחידה שטובה באמת לבני עמם. ברגע האמת הזה, נדע אם שני הצדדים ניצחו או הפסידו. תוצאה אחרת, שבה צד אחד מנצח והשני מפסיד, לא תהיה כאן לעולם.
גדי בלטיאנסקי הוא מנכ"ל יוזמת ז'נבה הישראלית, נידאל פוקאה הוא מנכ"ל יוזמת ז'נבה הפלסטינית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
