שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    רעידות אדמה פוליטיות, בספרים

    אירועים גדולי ממדים כמו אסונות פוליטיים ונפילות כלכליות - משפיעים גם על חייו של הפרט היחיד. איריס לעאל בחרה חמישה ספרים שמדברים על מאורעות גדולים, ועל העובדות הקטנות שקוטעות אותם

    ביקור מלהיב באירלנד ב-2005 אצל חברי הטוב, עיתונאי בריטי המתגורר בגאלווייף, לימד אותי שיעור בלתי נשכח. בזכות טיולים רגליים, ישיבות ארוכות בפאב ושיחות אל תוך הלילה עם המקומיים, התוודעתי לאנשים שרוחם מרוממת למדי, בעודם מתבסמים בשגשוגה הכלכלי המפתיע של ארצם אחרי עשורים של עוני, אבטלה ובריחת תושבים.

     

    שלוש שנים קצרות אחר כך נחת על העולם משבר כלכלי, והכל איבד ברגע אחת ממשמעותו. כל אחד מהנמרים הקלטים שחלקתי איתו פיינט של גיניס בדבלין או בקונמרה, צלל ונבלע בתוך תהום האשראי, איבד את ביתו, את עבודתו ולפעמים גם את משפחתו. הדבר הזה טבע בי חותם בל ימחה, והוביל בסופו של דבר, לכתיבת הרומן "חובות אבודים".

    "כל מה שעולה מתכנס". להניח על הדמויות זר קוצים (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "כל מה שעולה מתכנס". להניח על הדמויות זר קוצים (עטיפת הספר)

    מסיבה זו, כל אחד מהספרים שבחרתי ברשימה כאן, מצביע בדרכו על ההשפעה הישירה שיש לאירועים גדולי ממדים - כהחלטות פוליטיות רעות וכמשגים כלכליים - על חייו של היחיד. אמנם הם אינם סיפורי מוסר וגם לא מעשיות דידקטיות בשירותה של אידיאולוגיה. כמו כל הסיפורים הם מגוללים עלילות של דמיות בדיוניות, מדווחים על מעשיהן ועל שאיפותיהן התמימות והאנוכיות, ומציירים רגעי חסד לצד מעשים של אכזריות. אבל המשותף לכולם: הם חדורים בהכרה שחייו של אדם, בור ואדיש ככל שיהיה למנגנונים של כוח, הנם בבואה של החברה ושל התקופה שבתוכם הוא חי.

     

    "מי שרצה לשמוח בעולם, ניצב בפני משימה בלתי אפשרית", כתבה שימבורסקה על המאה ה-20, וזו האמת העצובה. עלינו להודות שגם המאה הנוכחית נפתחה ב"בום" גדול עם נפילת מגדלי התאומים, ומאז היא מתקדמם משיא דרמטי אחד לשני. והספרות? היא כדרכה מתארת את רעמי המאורעות הגדולים, ולא פחות מכך את העובדות הקטנות שמפעם לפעם קוטעות אותם.

     

    "בית", מאת מרלין רובינסון

    ג'ק, הכבשה השחורה של משפחתו, אלכוהוליסט עם עבר מפוקפק, שב הביתה לעיירה הבדיונית "גלעד" במערב התיכון של ארצות הברית. תחת קורת גג אחת ובאי נוחות גוברת, מתגוררים שלושה מבני משפחת בוטון. הם מתהלכים על קצות האצבעות, ומשתדלים ככל יכולתם לא להכאיב או לאכזב זה את זה. פאפא הזקן, כומר פרסביטריאני, גוסס ושבור לב ממצבו של בנו האהוב. גלורי, אחותו הצעירה של ג'ק שבה הביתה מושפלת, אחרי שגילתה שארוסה נשוי לאחרת, משקיעה עכשיו את כל תעצומות נפשה במאמץ לשמור על אחיה ולהצילו מעצמו. וג'ק עצמו: איש שדוף וחולה למראה, הכותב מכתבים מסתוריים וממתין בחרדה למשלוח היומי של הדואר. 

     

    השנה היא 1957, שנת חרם האוטובוסים של מונטגומרי: אפרו-אמריקניים סרבו לעלות על אוטובוסים עד שיפסק מנהג ההפרדה הגזעית. אך בבית משפחת בוטון ובבית הכומר איימס הזקן (חברו הטוב של של בוטון הקשיש) הדיירים עושים מאמצים גדולים להתעלם מהמתחים הבין גזעיים.

     

    לכאורה, זהו רומן משפחתי - סיפור חרישי ועגום שצמח מספרה הקודם של רובינסון "גלעד", שנחשב כבר בעת הופעתו לקלאסיקה אמריקנית. למעשה עולה ממנו בעוצמה גדולה התהייה מה קרה למלחמת האזרחים ולמאבק על זכויות האזרח, מלבד שיכחה מרצון ומדממה המבוססת על כניעה לסטטוס קוו. מעל לכל, במישור האישי והחברתי, מרחפת השאלה התנ"כית,"השומר אחי אנוכי?", וכשמתגלה שג'ק נשוי לאישה שחורה, בתו של כומר ואב לבן צבעוני, מהדהד ההן החד-משמעי של התשובה שמשיבה עליה אחת הסופרות הגדולות של התקופה.

     

    "כל מה שעולה מתכנס", מאת פלאנרי אוקונור

    אי אפשר לדבר על גזע, אמונה דתית ומוסר, מבלי להזכיר את אמה הרוחנית של מרלין רובינסון. לכן, הספר הבא שבחרתי הוא ספרה של פלאנרי אוקונור. קובץ הסיפורים הזה, שיש הרואים בו מסמך תיאולוגי הנענה כדוגמת דף גמרא לקריאה פרשנית - נכתב בשנות חייה האחרונות של הסופרת שמתה בגיל 39 ממחלת הזאבת. הסיפור הראשון, הנושא את שם הקובץ, מספר על נסיעת אוטובוס קצרה מיד אחרי ביטול ההפרדה הגזעית, שסופה האלים מחריד. כך גם סופו של הסיפור הבא, "גרינליף", וסופם של כל הסיפורים האחרים. גאולת הנפש ואורה המסנוור של ההארה, אינם מגיעים תוך עבודה פנימית מאומצת.

     

    אוקונר מתנכרת בכל אחד מסיפוריה לשליטה המוסרנית והעקומה של העמדות המקובלות של תקופתה. החסד הנוצרי בסיפורים אינו סובל התחסדות, ובעולם של אוקונור הנפש נפדית בהבזק מפתיע אחד: שטף דם במוח, נקיבת קרניו של פר, צניחת ילד יתום מקומת הבית העליונה, מחלת חום מסתורית - וטביעה. אמנם אוקונר שוללת מהגיבורים שלה את הנחמה שיש באחיזת עיינים ובהונאה עצמית, אבל בסופו של כל סיפור, היא מניחה על ראשם זר קוצים.

     

    "מאו", מאת דון דלילו

    "ישנם החיים וישנו האירוע הצרכני", אומר ביל גריי סופר סלבריטאי, לצלמת דיוקנאות המתעדת אותו, במשל הקיצוני של דלילו על כוחה הטרוריסטי של התרבות הפופולרית. "שום דבר לא קורה עד שצורכים אותו. או אפשר לנסח את זה בצורה הזאת. הטבע פינה את מקומו להילה. גבר חותך את עצמו בזמן גילוח וכבר מחתימים מישהו לכתוב את הביוגרפיה של החתך".

    "מאו". חדר מראות מטיל אימה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "מאו". חדר מראות מטיל אימה

    וביל גריי יודע על מה הוא מדבר. שנים שלא פרסם אף לא מילה אחת. שנים שהוא נאבק עם האפוס שלו בבדידות עקרה, שלמרבית האירוניה רק מזינה את פולחן הסלבריטאות סביבו. אלא שאז, כמעט בעל כורחו, נודד ביל ללונדון כדי להקריא כמה שירים פרי עטו של משורר המוחזק בבירות על ידי קבוצת טרור, כבן ערובה. שם הוא מוצא את עצמו נסחף עמוק על תוך העלילה הבלתי סבירה של התקופה בה קיים "קשר מוזר שמחבר בין סופרים לטרוריסטים", ולבסוף פוגש פנים אל פנים את הכפיל שלו, ראש ארגון טרור.

     

    ביל המסכן. כך חודר העולם ורעשיו לבידוד שכפה על עצמו בחרדה סאלינג'רית, ומוליך אותו בסיומו האבסורדי של הספר, לבידוד מסוג אחר, כשהוא מתנדב להחליף את בן הערובה.

     

    האנלוגיות רבות וחסרות בושה: הטלוויזיה משדרת תמונות מהטבח בכיכר טייננמן בצל תמונתו הגדולה של מאו, והכיכר הלבנונית בה מוחזק בן הערובה, מקושטת בפרסומת למשקה קל חדש בשם "קוקה קולה 2". הטוטליטריות של הצרכנות, הטרור של תקשורת ההמונים, הסופר ופולחן הסלבריטאות, האסלאם הפודמנטליסטי והיחלשות הזהות המערבית - כולם משתקפים זה בזה ויוצרים חדר מראות מטיל אימה.

     

    "חרפה", מאת ג.מ. קוטזי

    דיוויד לורי,פרופסור לשפות מודרניות בקייפטאון, מאבד את משרתו בשל רומן עם סטודנטית חסרת נסיון מיני. טעמה הספרותי הססני והיא נתונה לו ביחסי מרות. אבל בדרום אפריקה של ראשית המילניום, האלימות טבועה בכל מרכיבי הקיום, והאהבה - כפי שאמר גדול סופריה ג.מ. קוטזי, לא פעם - אינה אפשרית עוד. ולכן דיוויד כמעט ואינו חש כשהוא עובר את הגבול המוסרי הזה. מצפונו נשחק בשנות שלטון האדונים הארוכות, תחת משטר ששלילת החופש ודיכוי גזעי הם מיסודותיו.

     

    בנגוד למתבקש, דרום אפריקה שלאחר ביטול האפרטהייד אינה חברה בתהליך החלמה, ואף אחד מהדברים להם ייחלו לוחמי הצדק ומתנגדי הדיכוי אינו מתרחש כמתוכנן. השנאה והזעם משתוללים, ותשוקת הנקם שוטפת את הארץ. את זה לומד דיוויד להכיר בדרך הקשה והאיומה ביותר. אחר-צהריים אחד, כשהוא מוצא מקלט מחרפתו בחווה הנידחת של בתו, שלושה גברים שחורים אונסים אותה ומותירים אותו חסר אונים.

     

    מבני כוח דכאניים, אומר לנו הספר "חרפה", מרעילים את נשמתו של המיעוט המדכא, מעוורים את המדוכאים, ומחלחלים עד לרקמת הקיום הפרטית ביותר. הילדות ניזוקה. התרבות גוועת. השפה נתעבת. אין בית. אין מיטה. אין איש.  

     

    "רופא כפרי", מאת פרנץ קפקא

    "רוח הזמן הכללית וגם רוח הזמן האישית שלי מלאו כאב וממשיכות להתמלא", כתב קפקא ביומניו והוסיף בסגנון האופייני לו, "ושלי אף בנחישות גדולה יותר מזו הכללית". השנה היא 1915, וכמו

    כולם עוקב קפקא בדאגה אחרי התפתחותה הבלתי נמנעת של המלחמה. האלגוריות העזות שמצמיחות שנות החרדה האלו, הן ביטוי לברבריות שהתחוללה בלב לבה של אירופה התרבותית במאה ה-20, לא פחות משהן השלכה ישירה של בלהת הנפש של קפקא עצמו. 

     

    אב הדן את בנו למיתה מסיבה שאינה ברורה די צורכה לבן ולקורא. חייל הנתון במתקן הריגה ואינו יודע מה גזר דינו בסיפור, שדן בטכנולוגיה של הריגה חסרת הצדקה. שומר סף המתיר לאדם להיכנס אל החוק וסוגר מאחוריו את השער לנצח, בטענה שהוא מיועד לו בלבד. מערכת ענישה אבסורדית המתנכלת ליחיד, שאינה שונה בתכלית ממשפחה זעיר בורגנית הדובקת בנחישות בפרטי היום-יום שלה, שעה שבנם, שהפך לשרץ, מתרוצץ חסר אונים על הרצפה. בני משפחה המתבוננים בגסיסתו של בנם מבלי להגיש לו עזרה כפי שקורא ב"גלגול", אינם שונים מהקצין המתרכז במכניות של מכונת ההרג, ומתעלם מהנידון למיתה.

     

    בירוקרטיה אדישה המתקיימת כמנגנון מכני שבולע ומעכל את היחיד, עתידה להפוך בסופו של דבר, על פי סיפוריו קפקא, למכונה להשמדה המונית. לצערנו, אף אחד לא הואיל לקרא את האותיות הקטנות.

     

    ספרה של איריס לעאל, "חובות אבודים", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תמיר שר
    איריס לעאל. היה כדאי לקרוא את האותיות הקטנות
    תמיר שר
    לאתר ההטבות
    מומלצים