שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עליונות עברית. על שילוט פוליטי
    לא בכדי השם בעברית נמצא מעל לשם בערבית בשלט הכניסה לטורעאן. זה ביטוי לעליונות העברית ולנחיתות הערבית

    השילוט בדרכים וביישובים במדינות מודרניות איננו עניין אקראי. בישראל מגלמת שפת השילוט את יחסי הגומלין הא-סימטריים במרחב בין הרוב היהודי ובין המיעוט הערבי-הפלסטיני. במחקר מקיף שערכתי התברר לי כי ייצוגה של השפה הערבית בשלטים שמציבים מנגנוני השלטון בכבישים הבינעירוניים מחפיר: השמות הערביים והשפה הערבית של השילוט סובלים משגיאות כתיב מעוררות גיחוך ומייצוג חזותי זעום במרחב לעומת הייצוג הבולט של השמות העבריים.

     

    אם לא די בכך, השמות הערביים בשלטים נמצאים מתחת לשמות העבריים, אפילו בשלטים המוצבים בפתחם של היישובים הערביים. מציאות זו היא תוצאה של מדיניות רשמית המוכתבת מלמעלה למטה. לפי השילוט המתווסף לאחרונה בכבישים החדשים ובכבישים העוברים פיתוח והרחבה - מצבם של השמות הערביים ושל השפה הערבית הולך מדחי אל דחי.

     

    אפשר גם אחרת. השילוט במוקיבלה  (צילום: ס'באח עלי ויסף עומרי) (צילום: ס'באח עלי ויסף עומרי)
    אפשר גם אחרת. השילוט במוקיבלה (צילום: ס'באח עלי ויסף עומרי)

     

    כשמדובר בשלט בתוך יישוב ערבי, דוגמת השלט שהציב באחרונה ראש הוועדה הממונה בטורעאן מר יעקב זהר בכביש הגישה המוביל לכפר זה, העניין מעורר תרעומת. כפי שעיניכם רואות, הרישום הוא היררכי: הכתיב העברי של הברכה ושל שם הכפר נמצא מעל הכתיב הערבי, ומתחתיהם רשומים השם והברכה באנגלית. אין לי, חס וחלילה, דבר וחצי דבר נגד קבלת אחינו היהודים בסבר פנים יפות, והלא כל אדם יודע כי הכנסת אורחים היא מצווה גדולה בתרבות הערבית. אלא מאי, העניין בשלט אינו ברכות וגינונים אלא גם פוליטיקה של ייצוג צורני וארגון חזותי.

     

    שיטת הרישום ההיררכית של השלט מעניקה עדיפות לשפה העברית על פני הערבית. זאת למרות שכל תושבי הכפר הם ערבים, והשילוט בכניסה לכפר משרת, בראש ובראשונה, אוכלוסייה דוברת ערבית, ובמקרים מעטים גם דוברי עברית המשתמשים בשילוט בכפר הערבי לצורכי התמצאות.

     

    שיטת הארגון הצורני של השלט בכביש הגישה לטורעאן משקפת העדפות פוליטיות ותרבותיות. היא יוצרת מִדרַג לשוני במרחב, במקום דו-קיום לשוני. התנהגות זו היא ביטוי סמיוטי לעליונות העברית ולמעמדה המרכזי לעומת נחיתות הערבית ומעמדה השולי במדינת ישראל. "שפת שילוט" אחרת הייתה יכולה לאפשר שוויון סמלי בין הערבים והיהודים. אבל "שפת השילוט" שנבחרה לברך את הבאים לטורעאן יוצרת הפרדה ביניהם: תחילה דוברי עברית ואחריהם דוברי ערבית. רישום היררכי זה אינו ייחודי לשלט הכניסה לטורעאן והוא קיים בארץ כולה. בצורתו הנוכחית ממחיש השילוט הזה מהי פוליטיזציה של הלשון, מגלם ויוצר יחסי גומלין א-סימטריים במרחב ובזמן בין שני העמים החיים בארץ.

     

    מה ביקש ראש הוועדה הממונה של טורעאן להשיג באמצעות שילוט היררכי זה? האם זו דרכו לשמש שופר למוסדות התכנון המרחבי, ובדרך זו דחק הצדה את סמלי הזהות של האוכלוסייה שתפקידו לדאוג לה? שכן זאת לדעת: שילוט בתחומי יישוב בארץ מצוי בתחום סמכותה הבלעדית של הרשות המקומית. זאת בשונה משילוט ארצי, הנמצא בסמכות המדינה. לפיכך בפניו של יעקב זהר עמדו אפשרויות נוספות, והוא לא יוכל לטעון שנוסח השלט צריך להתאים לדפוס אחיד.

     

    טוב היה עושה ראש מועצת טורעאן אילו נהג כפי שנהג ראש המועצה האזורית גלבוע, דני עטר, שבשילוט שהציבה המועצה בכבישי הגישה לס'נדלה, למקבילה ולטייבה מתנוססת השפה העברית לצד אחותה הערבית, בכך הוא היה מראה לכולם כי "השיתוף" ו"האחווה הלשונית" אפשריים בארצנו המשוועת לביטויי קרבה והכרה הדדית. השפה העברית והשפה הערבית הן השפות הרשמיות הבלעדיות על פי החוק הישראלי, ולכן ההגינות מחייבת שיופיעו זו לצד זו, לפחות במקרה של שילוט ערבי בתוך כפר ערבי.

     

    ד"ר עאמר דהאמשה, מתמחה בחקר זהות המקום באגדות מקום, בסיפורת ובנוף הלשוני הרשמי. 

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ס'באח עלי ויסף עומרי
    שילוט בעייתי בטורעאן
    צילום: ס'באח עלי ויסף עומרי
    צילום: אוסטדיו קאנא
    עאמר דהאמשה
    צילום: אוסטדיו קאנא
    מומלצים