שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אליס מונרו: קונצנזוס ספרותי, קריאה חרדתית

    "חיים יקרים", מאת הסופרת שחדרה אל לב הספרות, אינו הספר המבריק ביותר שכתבה. אך תמצאו בו את כל הדברים ששבו את לבכם בסיפוריה העוצמתיים: דמויות שמחכות לאסון, מועקה רגשית והיקסמות

    קונסנזוס הוא כמו מחלה מדבקת, שהרבה פעמים אף אחד לא יודע מה היה המקור שלה ועד לאיזה שכבה היא חודרת. בשלב מסוים זה לא ממש משנה. קיים קונסנזוס כי אליס מונרו היא אחת הסופרות הגדולות הפועלות כיום. לא שלא מדובר בעובדה נכונה, אלא שמרוב קונסנזוס ושטחיות, מעטים טורחים לנסות להסביר, או להבין באמת מה מכונן את הגדולה שלה.

     

    כוחו של "חיים יקרים", הספר האחרון שמונרו כתבה, טמון דווקא בעובדה שהוא חושף צד אחר של גדולתה. מונרו היא כמו בעלת מלאכה מיומנת. היא יודעת לבנות שולחנות וכיסאות מלוטשים, מהוקצעים, מושלמים - והמטאפורה, כמובן, מתייחסת לסיפוריה הקצרים-ארוכים. אבל דווקא כשהיא ניסתה לבנות שידה או ארון (נניח הרומן "חיי נערות ונשים") משהו בחדות ובכוח שלה נפגם.

    קובץ הסיפורים של אליס מונרו. רוב הסיפורים מתרחשים בימי מלחמת העולם הראשונה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    קובץ הסיפורים של אליס מונרו. רוב הסיפורים מתרחשים בימי מלחמת העולם הראשונה
     

    ב"חיים יקרים" אין רגעים מטלטלים וחורכי לב כמו למשל בסיפור "ממדים" בקובץ "יותר מדי אושר". אבל יש רגעים לא פחות מרתקים. חשוב לציין קודם כל, את המבנים הנפלאים של המחברת, שנמצאים בספר למכביר: אלו אותן דמויות מוכרות, רובן מוכנעות, נטולות כריזמה, ועל פי רוב - מכונסות בעצמן. אם אלו נשים, סביר להניח שהן חיות בתחושה של החמצה, בצלו של גבר דומיננטי שלא נותן להן לפרוש את כנפיהן ולא מתוך רוע לב, אלא מתוך המקום התרבותי וההיסטורי בו הוא נמצא. רוב הסיפורים - למעט הסיפור "קורי" שהוא מהפחות טובים בקובץ ומתרחש כבר בעידן האימייל - מתרחשים בתקופת מלחמת העולם הראשונה ומעט לאחר מכן.

     

    הדמויות של מונרו לא מבצעות שום אקט מוחצן, מפתיע ומשנה חיים, אלא בעיקר לא עושות אף אקט שכזה, גם כשהוא כה נחוץ להן עבור הישרדותן, חלילה לומר "אושרן". הרי אושר, מבחינת מונרו, הוא פריבלגיה שמי שמנסה לגעת בו אף בקצות אצבעותיו - מיד נכווה. כמו בסיפור הפותח את הספר "להגיע ליפן", בו גרטה מעיזה להתפתות אחר תשוקתה לדקות אחדות, מיד משלמת על כך מחיר מבעית. הרי בדרך כלל לא קורים לדמויות של מונרו דברים טובים, והן יכולות רק לקוות ששום דבר רע לא יקרה להן.

     

    על קצות האצבעות

    קריאה בסיפורים של מונרו היא קריאה חרדתית על קצות האצבעות, בתחושה שהאסון מחכה לך מעבר לפינה. הוא עלול להיות קטן, הוא עלול להיות בינוני, הוא עלול להחריב הכל. כי הדמויות יכולות להשלים עם גורל השוליים שלהן, אי שם ליד תחנות רכבת עזובות, בכפרים שעננים של גילויי עריות רובצים מעליהן, עליבות זורמת בצינורות וטיפשות ננשמת באוויר. אבל האסון עוד עתיד לתפוס אותן. אם זו תאונת דרכים, פרקינסון בגיל 40, או מכת טבע קטנה.

    הפרברים של הסיפורים (shutterstock) (shutterstock)
    הפרברים של הסיפורים(shutterstock)
     

    לכן את הסיפורים של מונרו צריך לקרוא בריכוז רב; הם מלאים בפרטים, ובמסרים דקים כל כך שלפעמים חבויים בפרטים הרבים. רגע אחד בו מאבדים את הריכוז בקריאה - עלול להיות הרגע בו מאבדים את כל העוצמה הסיפורית, כמו למשל בסיפור "דולי"; אשת מכירות מבוגרת ופטפטנית שעוברת בבתים, מתבררת כמאהבת נושנה של הבעל הקשיש. הרגע בו השניים מזהים אחד את השני, ובו כמובן נוכחת גם האישה החוקית של הגבר, הוא רגע משונה, בייחוד לנוכח העובדה שכמה דקות קודם לכן, הגבר ניסה לבדוק מה לא בסדר במכוניתה של הגברת הפטפטנית. ואם הרגע של הגילוי הזה אבד - הסיפור הופך לשונה לחלוטין.

     

    הסגנון של מונרו הוא יבש, נוקב, ובו כל מילה מדויקת. לפעמים זה מרגיש כמו לקרוא מפרט טכני. אתה אולי יודע איך הסיפור מתחיל, והוא יכול, כמו בסיפור "להגיע ליפן", להתחיל בכלל בבעל פיטר שלא רלבנטי להמשך העלילה - אבל אין לך מושג איך הוא יימשך וכיצד הוא יסתיים. אתה אולי רק יכול לנחש מה תרגיש בסוף קריאתו:

    מועקה רגשית והיקסמות ספרותית. לכן גם מונרו דווקא פחות גדולה בסיפורי הפאנץ' שלה כמו "האגם" או "קורי", וחזקה יותר דווקא כשהמסר מגיע בדרכים יותר עקלקלות.

     

    אם כי בסיפור "האגם" למשל, עד הפאנץ', ניתן לחוש את גדולתה של מונרו בכל מילה, בכל תיאור אווירתי, ובכל תיאור תודעתי על אותה זקנה שמחפשת אחר רופא ששכחה את שמו עקב אלצהיימר, והיא משוטטת בעיירה חצי רפאית, מוקפת בעצים ובשברי זיכרונות. הפאנץ' בסוף, מפתיע ככל שיהיה, משאיר על הסיפור חותמת של גימיק.

     

    אבל, כאמור, בקובץ הזה מונרו מציגה לקוראיה מבנה קצת שונה; מדובר בחלק החותם את הספר הנקרא "פינאלה", ובו ארבעה קטעים קצרים שמונרו אינה מכנה כסיפורים, אלא כיחידות אוטוביוגרפיות, לכאורה נטולות כל מניפולציה ספרותית. דווקא שם אנו מגלים מונרו קצת אחרת, עם מרחב תודעתי ורגשי שנוטש את היובש והדיוק הכירורגי. דרכו היא מקלפת עוד שכבות של קיום, במיוחד בקטע הכביר "לילה", בו היא מתארת איך בעקבות ניתוח תוספתן והסרת גידול, היא החלה לסבול מנדודי שינה, ומה בדיוק עבר לה בראש באותם רגעים, ואיך אביה מיובל הידיים, דווקא הוא, ברגע אחד ונדיר של קירבה, "ריפא" את נדודי השינה הללו. זהו, לטעמי, הקטע הכי חזק בספר, ואם מישהו מחפש רגע אחד של אותה "גדולה" ספרותית, הוא בוודאי ימצא אותו שם.

     

    "חיים יקרים", מאת אליס מונרו. מאנגלית: אורטל אריכה. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 268 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דרק שפטון
    אליס מונרו. לפעמים הפאנץ' בסוף הסיפור הוא גימיק
    צילום: דרק שפטון
    לאתר ההטבות
    מומלצים