שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גבריאל בלחסן והפורנוגרפיה של הטירוף
    "הייתי מוותר על כל המיתולוגיה המחורבנת הזאת, בשביל בוקר אחד שבו אני מתעורר כמו בנאדם רגיל", אמר פעם גבריאל בלחסן לשי להב. זה כבר לא יקרה. עכשיו הנחמה היחידה היא שאולי אותה מיתולוגיה מקוללת של נפש פצועה וכישרון עצום תחשוף את המוזיקה הנדירה שלו בפני קהל רחב יותר

    המפגש הראשון שלי עם גבריאל בלחסן היה אינטימי, אישי ומרגש עד דמעות. למרות שבלחסן לא נכח בו פיזית. השנה היתה 2004. הגיע אלי עותק מתוך "מנועים קדימה", האלבום השני של להקת אלג'יר שעדיין לא יצא אז לחנויות. לחצתי play ואחרי 50 דקות הרגשתי כאילו קיבלתי נוק-אאוט בלב. זה היה חזק, כמעט חזק מדי. זה היה מדמם. זה היה התקליט הישראלי הכי טוב שהאזנתי לו שנים.

     

     

    מיד ביקשתי לראיין את שני היוצרים המרכזיים שמאחוריו - אביב גדג' וגבריאל בלחסן. אבל לפגישה הגיע רק אביב. "גבריאל מאושפז פשוט", הוא הפטיר בהתנצלות, במה שבמהלך השיחה התבהר לי כמצב של קבע. בשלוש השעות הבאות זכיתי למנה מרוכזת של סיפורים שלא ייאמנו על חוויית הכתיבה מתוך הביבים, שנשמעה טובה מכדי להיות אמיתית - בעיני העיתונאי תאב הכותרות כמובן. לא אלה של המרואיין, שסיפר באופן נונשלנטי כמעט על ניסיונות התאבדות, התמכרות לסמים, אשפוזים במחלקות סגורות, מכות חשמל, חזרה בתשובה וכל אלמנט אפשרי אחר של חיפוש שהביא בעקבותיו לריסוק. טוטאלי.

     

    גבריאל לא היה שם, כאמור. אבל הוא הצטרף אלינו בכל רגע. אביב נשא אותו על כפיים. דיבר עליו באהבה. בדאגה גדולה. כמו על אח. כמעט הייתי אומר - כמו על חלק בלתי נפרד מעצמו.

     

    גבריאל בלחסן. רוצה להתעורר רגיל (צילום: יונתן בלום) (צילום: יונתן בלום)
    גבריאל בלחסן. רוצה להתעורר רגיל(צילום: יונתן בלום)

     

    אחרי השיחה הלכתי לראות את אלג'יר בבארבי. האירוע הכי קרוב לטקס דתי שאפשר היה לאתר אז - והיום - בתוך מועדון רוק. אבל זה היה ערב יוצא דופן, גם במונחי אלג'יר. כי בערב הזה, גבריאל השתחרר סוף סוף מאברבנאל - ולו לרגע - כדי לעלות על הבמה. הנה טעימה מתוך החוויות שלי מאותו ערב, שפתחו את הכתבה ההיא. הכתבה הראשונה ששמה את אלג'יר על שער של מוסף ארצי, מיינסטרימי לחלוטין:

     

    "הקהל הקבוע והנאמן של אלג'יר קיבל את בלחסן בהתלהבות. הם לא ידעו באמת מדוע הוא צמצם את נוכחותו עלי במות עד למינימום, אבל השמועות דיברו על התמוטטות נפשית, והקהל נתן לו גב. בלחסן דילג אל הבמה בהתלהבות והניף את אגרופיו אל על, משל היה רוקי חמש. איש מהנוכחים לא יכל אז לנחש כיצד היום הזה יסתיים. אף אחד, פרט לחברי הלהקה, גם לא ידע איך הוא החל. איך אביב גדג', סולן ההרכב וחברו של בלחסן מילדות, לקח אותו בבוקר ממקום שבתו הקבוע דאז ב'אברבנאל'. איך הוא ליווה אותו לאורך היום כולו, כדי להביא אותו במצב נפשי סביר להופעה. ואיך בלחסן ישב על מדרגות הבארבי, חמש דקות לפני תחילת ההופעה, כשהוא רועד כולו וממלמל 'אני לא יכול'. אבל הוא יכל, והעפיל אל הבמה במהלך המופע.

     

    "היציבות היתה ממנו והלאה, החל מהאקורד הראשון. בלחסן עלה וירד במדרגות באמצע שירים, צחק במקומות הלא נכונים ובכה בכל יתר המקומות. אבל הוא החזיק מעמד. החזיק בציפורניים, כדי להגיע לשיר שמדבר אליו יותר מכל שיר אחר. 'מיליון כדורים הם נותנים לי הרופאים. שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר', שר בלחסן את עצמו ב'בתוך הצינורות', 'עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהנום. זה לא אושר, זה סתם חיוורון'. ואז, כמו בנבואה שהגשימה את עצמה, המוזיקה בראשו של הגיטריסט יצאה משליטה. הוא הפסיק לשיר, תלה מבטו בתקרת המועדון והחל לזעוק. 'אלוהים, אלוהים. תעזור לי! זה לא שיר, אלה החיים האמיתיים שלי! ואני כבר לא יכול לסבול יותר, אלוהים, תעשה שזה ייגמר!'. למעלה ממאתיים איש עמדו שם, ופשוט בכו כמו ילדים".

     

    כשאני קורא את הקטע הזה היום, אני מעט מובך. כי אני מבין שנסחפתי אל תוך הרומנטיקה של החורבן, שאפפה באותו ערב את הבארבי. בנוכחות של בלחסן על הבמה היה משהו מפעים. אבל גם אומלל. וההתלהבות האדירה של הקהל לא נבעה רק מהמוזיקה הנדירה ששוגרה מהבמה, אלא גם מהסיפור האנושי החריג - והבלתי צפוי - ששורטט למולם. זה היה - נורא להגיד, אבל צריך - סוג של ריאליטי. אנשים נדחקו לקדמת הבמה, כדי לראות מקרוב האם הוא יחזיק מעמד עד הסוף; או יתחרפן להם מול העיניים.

     

    אלג'יר - "בתוך הצינורות"

     

    כמה שנים אחר כך, כשפגשתי סוף סוף את גבריאל עצמו, הוא הסכים לגמרי עם התחושות שלי. "הפורנוגרפיה של הטירוף", הוא קרא לזה. והודה שהוא עצמו נהג לחטוא בה, כשהיה צעיר יותר. "אבל אני לא עושה יותר פורנו", הוא שחרר את אחד מהחיוכים הדוביים שלו, הכובשים אותך בשבריר שנייה. "הייתי מוותר על כל המיתולוגיה המחורבנת הזאת, בשביל בוקר אחד שבו אני מתעורר כמו בנאדם רגיל".

     

    הבוקר הזה לא הגיע. לא באמת. והמחלה הארורה נלחמה במוזיקה של בלחסן עד הסוף. ובכל החזיתות. לא רק במובן הפיזי, של ניטרול לאורך ימים כל כך רבים. אלא גם במישור התדמיתי. למרות שגבריאל הוציא חמישה אלבומי סולו - הספק מדהים לכל מוזיקאי ישראלי, כולם נפלאים - וגם זכה בפרס אקו"ם על הטקסטים שלו, תמיד לשמו השתרבב גם הצירוף "חולה נפש". ולא במקרה. כי התחושה היתה שאולי - תמיד מתעורר האולי הארור הזה - אולי בלחסן לא היה מסוגל לייצר מוזיקה כל כך רגישה וכל כך ייחודית, אם נפשו לא הייתה פצועה כל כך. מה שהפך אותנו, המאזינים המתמוגגים, לסוג של טפילים על חשבון הכאב שלו.

     

    המוות של גבריאל סותם את הגולל על קול יוצא דופן במוזיקה שלנו; וגם על הסיכוי לאיחוד של אלג'יר - אולי להקת הרוק הגדולה האחרונה שהיתה כאן. אם יש בכל זאת נחמה ביום העצוב הזה, היא נעוצה בכך שגבריאל בלחסן עשוי להפוך עכשיו למיתולוגיה. יש בסיפור שלו כל הרכיבים הדרושים לכך, בצירוף מוזיקה נדירה בעוצמתה, שוודאי תגיע עתה להרבה יותר אוזניים. נוח בשלום, איש יקר. אולי - איפה שלא תהיה - תוכל להתעורר סוף סוף לבוקר של אדם רגיל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רואי רוט
    גבריאל בלחסן. כל המרכיבים הדרושים למיתולוגיה
    צילום: רואי רוט
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים