חוצה יזרעאל

שמונה בבוקר. בראש מתנגן לי ניל יאנג עם השיר הישן על פגי, איך כבר 20 שנה הם ביחד והוא עדיין אוהב אותה ורוצה לרקוד איתה תחת ירח הקציר. דרך החלון וערפילי הבוקר אני רואה גבר מבוגר במשקפי שמש. הוא יושב על כיסא, מעשן סיגריה ומשקיף על הנוף שמעבר למגרש החניה, עם ההרים

הירוקים שמצלים על הכביש המהיר. זה נוף מרגש. חי.

אולי גם בגלל המחשבה שעוד רגע אני מתחבר שוב לכביש 66, הדרך המיתולוגית שתידלקה את כל החלומות הצעירים שלי על מסעות. זה שלוקח אותך מהרוק של קליפורניה דרך הקאנטרי של הדרום ועד הבלוז של שיקגו. מהשמש אל הרוח. זה הכביש שבו נוצרו אגדות דרכים אמריקאיות: סרטים, שירים, ספרים, פולקלור. כביש שעצם שמו מעורר רעד אצל כל מי שאי-פעם חלם את החלום האמריקאי. זה שאין בו קפיטליזם דורסני או דירות מעוצבות במנהטן או נשים רזות מדי. חלום מהימים שעוד היה מותר לחלום בלי כסף והדרך סיפקה לך את כל מה שצריך. אוכל, חברה, קצת נחמה. חלום על חיים בתנועה.

"תזהרו, יש כאן ים מכמונות"(אילן ספירא)

אני בארומה במתחם G ביקנעם, כבר עשר דקות צועקים ברמקולים ליניב שיבוא וייקח את ההזמנה שלו, ובכל זאת אני בכביש 66. תמיד ידעתי שגם לנו יש אחד כזה, אבל רק עכשיו עלה על דעתי שגם לאורכו אפשר לצאת למסע ראוי לשמו. במקום 3,940 הקילומטרים של כביש האם האמריקאי יש כאן אמנם רק 17, ונקודת הקצה היא לא שיקגו אלא ג'נין, אבל זה בסדר: במקום קדילאק או הארלי דייוידסון יש לי קלנועית מסוג Breeze, מוגבלת ל-12 קמ"ש.

הקלנועית מתבררת ככלי שטח יעיל. סופגת את הכורכר, יציבה, לוקחת את הירידות והעליות בלי תקלות. ויש לה עוד יתרון אחד, משמעותי: היא מרגיעה אותך. מותר לה לנסוע רק בשביל העפר שצמוד לכביש, ובמהירויות האלה ובתוואי הזה אתה כמעט לא צריך לשים לב לדרך. המונוטוניות של הנסיעה השקטה, הרגועה, באוויר הפתוח, מייצרת איזה שקט בראש. מאטה את ה-17 קילומטרים האלה לכדי מסע שמאפשר לך להרהר קצת במרחקים שבין כביש חלומות אחד לשני.

הרחובות הצרים של יקנעם המושבה ריקים לגמרי. זאת הנקודה הראשונה במסע, והיא מכוונת יפה לאמריקה עם אווירה של סמול טאון מנומנמת ומקושטת באסמים עזובים, רפתות ענק, טריילר שהפך לבית עם נפחייה בחצר, בית עץ מבודד עם בריכה מאחור ומחסן פח ישן מוקף בעשבייה ירוקה שמגיעה עד מנעול הדלת שנראית כאילו לא נפתחה כבר 20 שנה. איפשהו שם, בתוך הרחוב הראשי המוזר הזה, עומד בית ישן ומט ליפול. שלט תיווך עצום מזמין אותך לטלפן לקובי. אני קצת מתחיל לדמיין את זה. בית קטן בכפר, מקום לבוא לכתוב ספרים, לקחת את המשפחה בסופ"ש. קאנטרי האוס, מה רע.

הקלנועית זוחלת בחזרה אל לב המושבה. במרכז מסחרי קטן עומדים דואר, מכולת ובית קפה על תקן תזכורת לעולם של פעם: בלי לוגואים, בלי רשתות. בין האנשים הספורים שמסתובבים שם אני מתביית על אסתר. אישה מבוגרת, משהו באזור ה-80, חיוך יפה. אני מספר לה שבאתי לכתוב קצת על המקום. מה יש לך לכתוב כאן, היא אומרת. אנשים קמים, הולכים לעבודה, חוזרים.

מה חוץ מזה, אני שואל.

קצת טלוויזיה, היא עונה, קצת בישולים.

אני שואל כמה זמן היא חיה פה. התשובה מחזירה אותנו לאירופה של שנות ה-40. היא לא מוכנה להגיד פולין או גרמניה, אלא רק שהיא "משם". הייתה במחנות, שרדה, עלתה לארץ. מאז היא כאן, רואה את המקום משתנה. אני שואל אם היא מתגעגעת למה שהכירה. פעם היה יותר נחמד, אומרת אסתר, אבל גם היום בסדר. אני שואל מה השתנה. כסף, היא אומרת. וגם כל הזקנים כבר הלכו. אני רוצה להחליף איתה עוד מילה אבל היא בורחת מהמצלמה של ספירא.

תגידי, אני אומר לאסתר לפני שהיא נעלמת, כביש 66 - את מכירה את הסיפור שלו?

כן, היא אומרת, זה הכביש שחיבר אותנו לחיפה. לפני זה היה כאן רק עפר.

אני שואל אותה אם היא זוכרת איזה משהו על הכביש הזה ומשפחת רוקפלר. לא, היא עונה. שום דבר מיוחד. כביש. אחרי דקה מגיעה על אופנוע חברה צעירה שלה, או אולי בעצם הבת שלה, והן מתרחקות על השביל באיטיות. תמונה יפה.

האגדה מספרת שהכל התחיל ב-1924, כשג'ון ד' רוקפלר הבן קיבל רישיון לבצע חפירות במגידו. המשיכה הייתה מובנת מאליה: למגידו יש תפקיד חשוב במסורת הנוצרית, ועל פי האמונה זה ההר שבו יחל ארמגדון - שיבוש השם הר מגידו - שזה בפשטות האפוקליפסה. הנהגת היישוב הסכימה לתת לרוקפלר רישיון חפירה ואפילו לסלול כביש שישמש את צוותי החפירה, בתנאי שכל השרידים שיימצאו יישארו בארץ. רוקפלר הבן הסכים ותרם את הכסף, רק שהוא לא מיהר להגיע, ובינתיים הלכה התרומה למקומות אחרים, ותושבי העמק המשיכו להתנייד על כבישי עפר בעייתיים.

"כבר סיימנו לאכול. מה ספיישלים עכשיו?(אילן ספירא)

כעבור חמש שנים בערך נודע שרוקפלר מתכוון לבקר באתר החפירות, לא לפני שהוציאו ממנו עוד כמה דולרים לבניית בית נכאת בירושלים בתואנה שאין מקום ראוי לשמור בו את העתיקות. על כל פנים, עכשיו התפנו לבנות את הכביש סופסוף. זה היה פרויקט מורכב שהשתתפו בו יותר מ-200 פועלים, מקצתם יהודים ורובם ערבים, שעבדו בחלקים נפרדים כדי למנוע עימותים.

ב-1929 הסתיים השלב הראשון של העבודות ונערך טקס חנוכה שבו נאם המהנדס הראשי של מחוז צפון - אחד מר נובל - שסיפר כי הכביש אמנם נבנה עבור רוקפלר, אבל המטרה האמיתית היא לחבר את חיפה וירושלים דרך ג'נין ובכך לקצר את הדרך בכמעט 40 קילומטר. זה היה הישג גדול, אלא שדווקא חתן השמחה מעולם לא טרח להופיע: הכביש הפך למציאות, אבל הביקור של רוקפלר נותר בגדר רעיון בלבד.

בשנים הראשונות שימש הכביש רק את החופרים ואת תושבי משמר העמק, עד שב-1936 ניתן אישור לכלל הנהגים להשתמש בו. וכמו שבדרך כלל קורה אצלנו, הוא נזנח להתבלות ב-30 השנים הבאות - עד 1963, אז נודע שהאפיפיור פאולוס השישי יבקר במגידו במסגרת ביקורו בארץ. כחלק ממתיחת הפנים שעבר כל האזור שופץ הכביש, הורחב וחזר לחיים.

בתחילת ינואר 1964 הגיע פאולוס לביקור של 11 שעות בישראל, הקשיב לנאומים של זלמן שז"ר והמשיך הלאה לנצרת ומשם לירושלים. מאז, פחות או יותר, הכל נשאר אותו דבר. זאת אומרת, העולם התקדם, אבל השאיר את כביש 66 מאחור בתור דרך צדדית שמחברת בין קיבוצי האזור לכוחות צבא, ואף גורם ממשלתי לא טרח לחזור אליו. גם לא כשתנועת כלי הרכב עליו גברה והוא נהיה צפוף מדי, חשוך מדי, קטלני.

אחרי כמעט שעתיים בין שבילי יקנעם המושבה ויער הזורע אנחנו עוצרים ב"רוטשילד'ס". דיינרים לא נמצא כאן, אז מסעדה שצמודה לתחנת דלק של סונול נראית כמו הפיתרון הכי טוב לקצת אוכל דרכים. רוטשילד'ס נראית כמו הכלאה בין אולם חתונות ישן למסעדה בכפר ערבי, ועם זאת יש כאן איזה קסם מסתורי לא ברור. בכניסה ניגש אלינו גבר ומזמין אותנו פנימה בחיוך. זה דוד רוטשילד, בן 67 שנראה עשר שנים פחות.

"נולד להיות חופשי, ואיטי"(אילן ספירא)

אנחנו מתחילים לדבר קצת. אם אתה כותב על הכביש הזה, הוא אומר, אז תכתוב שצריך לנסוע פה בזהירות. שידעו. ותזהיר גם רוכבי אופניים, שלא יתקרבו. השוליים צרים, הראות דפוקה. יש כאן הרבה תאונות, הרבה הרוגים. זה מוטיב שחוזר אצל כל האנשים שאנחנו מדברים איתם על הכביש: תאונות דרכים, תאונות אופניים והפיגוע ההוא - שנת 2002, קו 830, צומת מגידו, 17 קורבנות.

דוד מוזג קרלסברג קרה ומוציא כמה מנות ראשונות - כבד קצוץ עם חזרת, סלט כרוב, לחם לבן חתוך גס, קניידלך וקישקע. בין לבין הוא מספר לי את הסיפור שלו: היום הוא חי בעתלית, אבל רוב חייו נדד בין ערים ומדינות. מסעדן שלקראת גיל 60 ואחרי גירושים החליט לעזוב הכל ולצאת לפנסיה. באחד מהטיולים שלו בחו"ל, על ספינה בקרואטיה, פגש את סווטה - בחורה מוסקבאית שגדלה בגרמניה, בת 29, שפית.

היה לילה וירח גדול ושקט, והם התחילו לדבר. השיחה נמשכה כמה שעות, אחר כך כמה ימים. הוא נשבע אז, וגם היום, שלא היו שום כוונות נסתרות מאחורי זה. כן, היא בחורה יפה, אבל היא בגיל של הילדים שלו. אולי בגלל זה היא בעיקר עוררה בו רגש אבהי. נראתה לו קצת אבודה. מחפשת.

דוד הציע לסווטה לבוא לביקור בארץ, שתכיר את הילדים ואולי גם תמצא כאן את התחנה הבאה שלה. אחרי חודש היא הגיעה, ולך תדע למה - בגלל המקום, בגלל הבדידות - הם התאהבו והיא החליטה להישאר. מרגע שזה קרה, הסיפור של המסעדן לשעבר והשפית יכול היה להימשך רק במקום אחד. דוד הביא מישהו שילמד אותה את רזי המטבח היהודי, שהיה דומה לזה שהיא גם ככה הכירה. זה היה רק עניין של התאמות. מאז המקום עובד. כבר חמש שנים הם כאן ברוטשילד'ס, בימים טובים יותר ופחות. אין הרבה מטיילים על כביש 66, אבל אנשים שמכירים את המקום ממשיכים לחזור אליו. ובצדק: האוכל מעולה. טרי. עשיר בטעמים. נטול שטיקים.

סווטה התבגרה בינתיים. היא כבר בת 36. פניו של דוד נכמרות כשהוא מדבר עליה. הם ביחד והם אוהבים, אבל היא רוצה ילדים והיא רוצה אותם ממנו, רק שהוא כבר אחרי. רואים את זה בפנים שלו. בקמטים.

התחנה הבאה היא קיבוץ הזורע. בכניסה לקיבוץ, מצד שמאל, מעל מחסן פריקסט חקלאי, מתנופף דגל אמריקאי ענק. קשה שלא לראות בזה סימן. את דלת המחסן פותח לי איתמר. הוא כל הקלישאות על קיבוץ: חליפת חאקי כחולה קצרה, זקן עבות, שיער לבן מלא ומין ריחוק כזה של איש שבילה את כל חייו באותו מקום. אני שואל אותו על הדגל. הוא אומר שזה מקרי, סתם איזה בחור שחזר מטיול באמריקה ותלה אותו שם. מלבד זה, הקשר האמריקאי היחיד כאן הוא הטרקטורים של ג'ון דיר, ואולי קצת המרחבים הירוקים המישוריים שמזכירים את מרכז ארצות הברית.

אנחנו מדברים על הזורע. איתמר חי שם כבר 47 שנים, והוא ראה איך הכל השתנה. איך המלחמה פינתה את מקומה לשקט. איך הצעירים השתנו ועזבו, ואיך חלקם חוזרים עכשיו. איך המפעלים עברו לידיים פרטיות. איך הקיבוץ הפך לעיר קטנה עם זיכרונות של איזה שטעטל קדום. אני מקשיב לו ולקמטים שעל פניו. הוא שואל אותי איזה סיפור אני מחפש. אמרתי לו שאני משוטט על כביש 66 בלי תוכנית. אולי משהו יצא מזה.

דרכי העפר מסתבכות ומתפתלות, ושמש חזקה משתלטת על היום. אנחנו מוותרים על הקלנועיות וממשיכים ברכב לחלק האחרון של המסע. פתאום כל הקצב משתנה: אתה חווה דרך מפרספקטיבה אחת כשאתה על כלי שנוסע 12 קמ"ש, ואחרת לגמרי בתוך כלי סגור על 90. תוך רגע הזמן מתקצר. הדרך מתקצרת. שיר אחד של פרל ג'אם גונב לך חצי כביש.

אנחנו עוברים דרך משמר העמק ומשוטטים בין שבילי הקיבוץ המהודר שנראה קצת כמו פלזנטוויל. שקט. פסטורלי. בלי שום זכר למאבקים והמלחמות שהתחוללו בתוכו ומצידיו. חנויות בוטיק, מוזאון ומפעלים הם הלב שלו. כרגע אין אף אחד בחוץ: זאת שעת צהריים. סיאסטה.

ממשיכים לכיוון מגידו. עוברים דרך הכלא הסגור, הלא שייך. רואים מרחוק את האנדרטה שהקימו אחרי הפיגוע ההוא. אחר כך מגיעים לתל שרוקפלר מעולם לא ביקר בו. פעם היה כאן מקדש. פעם הייתה כאן כיכר. פעם היה כאן שלמה המלך. היום ממלאים את החניה אוטובוסים מפוארים וממוזגים שמוציאים מתוכם נוצריות מבוגרות עם שיער לבן שבאות לחטוף פיסה מההיסטוריה של ארץ הקודש. מהגבעה הקטנה שעליה ניצב התל נחשף הנוף היפה של העמק.

כמה דקות ממוזגנות אחר כך אנחנו כבר בגבעת עוז. בחורה צעירה פותחת לנו את שער הכניסה ואנחנו נוסעים בין שבילי הקיבוץ שבו ביקר פעם האפיפיור. במזרח הקיבוץ אנחנו עוברים דרך בתי ההרחבה, וכאן כבר אי אפשר לטעות: אתה בישראל. בתוך האמא של הישראליות. בתי בטון חסרי אופי, מדשאות קטנות, רהיטי כתר פלסטיק וגדרות אבן. הם יושבים שם בנחת, משועממים, צמודים אל גדר התיל הגבוהה שמפרידה ביניהם לישובים הערביים סאלם, זובובא ורומאנה. אנחנו אפילו לא יודעים אם זה שלנו או שלהם. וזה גם לא כל כך משנה.

יוצאים אל הקילומטרים האחרונים של הכביש. שדות ירוקים מלווים אותנו. הדרך הולכת ומתכווצת, הולכת ונסגרת. שלטי אזהרה צה"ליים מופיעים פתאום. אם תרצו, זה כל הסיפור.

כביש 66 הישראלי, בדיוק כמו זה האמריקאי, הוא אלגוריה מושלמת לסיפור של מדינה. זה האמריקאי, שבנייתו נסתיימה בשנת 1926 וזכה לכינוי "הרחוב הראשי של אמריקה", היווה סמל של התשוקה האמריקאית למסע, לשינוי, לחופש ומרחבים. אלא שמתישהו באמצע שנות ה-60 הגיעה הקידמה, היעילות החליפה את החופש, ומערכת כבישים מהירים נסללה לרוחבה של המדינה. הכביש נזנח ואיתו העיירות, בתי המסחר והאנשים שהתפרנסו משוליו.

כביש 66 האמריקאי הוא היום בעיקר חתיכת היסטוריה, מוזאון כזה שלוקח אותך דרך כל הדברים שאמריקה הייתה פעם ובאותה מידה כל הדברים שאמריקה היא היום: מדינה ששבויה בתוך המיתולוגיה שהיא יצרה ואז רצחה. מדינה שמתנהלת תוך תחושת אובדן בסיסית של הערכים שלה ומתגעגעת לאופוריה שפעם הייתה מנת חלקה.

במרחק חצי עולם משם מתפתל כביש 66 שלנו, וגם הוא מספר מי אנחנו. כביש שההיסטוריה שלו מתחילה בקומבינה, וההווה שלו לוקח אותך למסע קצר דרך בנייני ההיי־טק חסרי החיים של העולם החדש, דרך הקיבוצים עם המציאות המשתנה בהם, דרך סימני הדם שהשאירו מלחמות ופיגועים והזנחה, נעצר לרגע בהיסטוריה הקדומה שלנו, ונגמר במקום שבו תמיד נגמר הסיפור כאן. במחסום. שלום ג'נין, ולצערנו כנראה שלא להתראות.