מקור העגבניה הוא ככל הנראה באיזור מכסיקו של ימינו. האצטקים, שכינו את העגבניה בשם "טומטל” (Tomatl), עשו בה שימוש בתבשילים ומהם למדו הספרדים לאחר כיבוש אמריקה (הדרומית). בהמשך הביאו איתם הספרדים צמחי עגבניות לאירופה, אך קליטתה של העגבנייה במטבחי אירופה לא הייתה קלה כלל וכלל, וספק אם מי שחי אז היה יכול לשער עד כמה היא תהפוך פופולארית בהמשך.

למרות שהיא מוכרת כירק, העגבניה היא בעצם פרי. היא נתפשה בתחילה כפרי רעיל ורבים נרתעו מהשימוש בה. יתכן שהסיבה לכך הייתה שהיא שייכת למשפחת הסולניים, שעליהם וגבעוליהם אכן מכילים סולנין, שבכמויות גדולות הוא רעיל. ויתכן שפשוט הקדימה את זמנה באירופה וטעמה לא ערב לחיך הטועמים באופן מיידי.

הצמח שהביאו איתם הספרדים לאירופה הניב פירות צהובים, ויתכן שמכאן מקור שמם באיטלקית, Pomodoro, שפירושו "תפוח זהוב". בשלב זה השתמשו בעגבניות הצהובות רק לצרכי קישוט, ורק משהובאו לאירופה זנים נוספים של הצמח, החל השימוש הקולינרי בעגבניה לחלחל באיטיות למטבחי אירופה.

גם בשלב זה היה השימוש בעגבניה מוגבל, משום שלאכילתה ייחסו תכונות מעוררות יצרים. לכן כינו אותה בצרפת בתחילה בשם Pomme d'amour "פרי אהבה". (מעניין לציין כי מאוחר הרבה יותר, ניתן לפרי שמו העברי בהשראת אותו "פרי האהבה", תוך הסתמכות על המילה "עגבים", ומכאן "עגבניה".)

אך לאחר שגברה על קשיי הקליטה הראשוניים, הפכה העגבניה לפרי שקשה היום לדמיין את מטבחי דרום אירופה בלעדיו. בהמשך נפוץ השימוש בה בעולם כולו, ולמרות שלא בכל איזור זכתה לאותה פופולאריות, ספק אם יש מטבח אחד בעולם שלא עושה בה כיום שימוש כלשהו. היצרנית הגדולה בעולם של עגבניות כיום היא דווקא סין, שמטבחה עושה בעגבניה שימוש מוגבל יחסית.

עם השנים פותחו מספר זנים מובילים ועמידים, שבהם עושים שימוש מרכזי. אך לצידם אפשר להשיג מבחר עצום של סוגים אחרים, מעגבניות זעירות במיוחד ועד לגדולות מאוד, עגולות לצד מוארכות, בצבעים שונים כמו צהוב, כתום ואפילו ירקרק (הטומטיוס המכסיקאיות). ישראל היא אחת המדינות המובילות בהכלאות ובפיתוח זנים חדשים של עגבניות ובמכירת הזרעים בעולם. עגבניות השרי הגדלות באשכולות, למשל, מקורן בפיתוח ישראלי.

בעבר הייתה העגבניה פרי עונתי, ועקב כך נוצר הצורך לשמר אותה לאורך השנה כולה. כך נוצרו מוצרים כמו רסק מבושל ומרוכז מאוד, רטבים שונים, עגבניות שלימות כבושות או משומרות במיץ עגבניות. בארה"ב מוכר גם השימוש בעגבניות ירוקות, שפותח באיזורים בהם האקלים לא תמיד אפשר המתנה להבשלת העגבניות. בניו-אינגלנד, למשל, מגוון המאפים המקומי כולל פאי עגבניות ירוקות, ואילו במדינות הדרום אוהבים להגיש עגבניות ירוקות מטוגנות.

אך השימוש הנפוץ ביותר הוא בעגבניות בשלות, שגם כיום הן במיטבן בעונת הקיץ. מעבר לשימוש בהן בצורתן הטריה, הן משתלבות במבחר גדול של תבשילים, מרקים ורטבים לפסטות או פיצות או כבסיס למנות כמו שקשוקה ועוד. במקומות רבים לא שוכחים שהעגבניה היא פרי ומכינים ממנה גם ריבות, רטבים מתוקים, ואפילו עוגות וקינוחים, כמו גלידת עגבניות.

חשוב לזכור שהעגבניה אינה רק טעימה, אלא גם בריאה. היא מכילה כמות גדולה של מים, היא דלה בקלוריות (23 ל-100 גרם) ומספקת כמויות גבוהות של ויטמינים A ו-C, מינרלים שונים וסיבים תזונתיים. עגבניות אדומות מכילות גם כמויות משמעותיות של ליקופן, שהוא נוגד חימצון חזק המקנה להן את צבען האדום. מחקרים שונים שבוצעו החל משנות ה-90 מצאו קשר בין רמה גבוהה של ליקופן בדם לרמות סיכון נמוכות להתקפי לב ולהתפתחות גידולים ממאירים שונים. בהקשר זה, חשוב לדעת שספיגתו של הליקופן בגוף טובה יותר לאחר בישול העגבניות. במנות בהן משתמשים בעגבניות טריות, אפשר להגביר את ספיגת הליקופן על ידי הוספת מעט שמן, מאחר והוא מסיס בשמן, כמו שנעשה בסלט הבא.

"קפרזה" סלט עגבניות, מוצרלה וריחן

4 מנות

4 עגבניות בינונית בשלות אך מוצקות

כדור גדול (7oz, 210 גרם) גבינת מוצרלה טריה

עלים מ-3 גבעולי ריחן טרי

מלח גס ופלפל שחור גרוס טרי לפי הטעם

1-2 כפות חומץ בלסמי

4 כפות שמן זית משובח

• בעזרת סכין משוננת, מסירים את קצות העגבניות ופורסים לרוחב, לפרוסות בעובי בינוני.

• מסדרים את פרוסות העגבניות בצלחות אישיות, לסירוגין עם פרוסות הגבינה ועלי הריחן. מתבלים במלח ובפלפל שחור. מזלפים מעל את החומץ והשמן ומגישים.