אל תיקחו לנו המשחק: כפייה דתית בכדורגל
ספינולוגים וראשי עירייה מנסים באמצעות שימוש ציני ברגשות דתיים לפגוע ב"קדושת" הכדורגל בשבת. ומה עם רגשות החילוניים? אין להם, אז זה לא משנה. וגם: הבעיה הגדולה של נבחרת ישראל והטיימינג של ברק יצחקי. שרון דוידוביץ' מחלק ציונים מ-1 עד 5
ציון 1 - של מי השבת הזו?
כפייה דתית לא מתרחשת בין רגע. היא תהליך ממושך שנוגס אט-אט. תחילה בתחבורה הציבורית, אחר כך בכביש שנסגר, בהדרת הנשים ורק בסוף אתה מקבל את תרחיש "בית שמש" לפנים.
תהליך דומה מתחיל בכדורגל. שורה של דרישות וגחמות על רקע קדושת השבת הדתית, הורסת לרבים מהאוהדים החילוניים את קדושת "שבת הכדורגל", אותה הם מכירים כל חייהם.
זה החל עם הספין של אלי טביב וההכרזה כי בית"ר ירושלים לא תשחק בשבת, הגם שממילא תמיד התחשבו בדרישות של הקבוצה, ובשנה שעברה רק משחק אחד נערך בשבת עצמה, גם הוא בשל דרישת ההתאחדות לשעות אחידות בקרבות התחתית.
זה המשיך בזעם אוהדים על שעת פתיחת המשחק מול הפועל באר שבע (20:15), עשרים דקות אחרי צאת השבת. משם הנושא התרחב לאוהדי קבוצות אחרות שטענו "גם אנחנו רוצים",
השיא היה בהגעתו של הרב הראשי לשעבר, יונה מצגר, לאימון בית"ר. הרב הסביר לשחקנים כל מה שצריך כדי להצליח: "בזכות העובדה שבית"ר לא תשחק בשבת, תעלו מעלה-מעלה". אלי כהן יכול לנוח, מלאכתו נעשית בידי אחרים. למרות שאם זכרוני אינו מטעה אותי, אלי אוחנה דווקא חורר רשתות במהלך השבת ובכל זאת הביא ארבע אליפויות. מוזר.
איש-איש באמונתו יחיה. אבל בנוסף לאוהדי הכדורגל שומרי השבת, יש כאן סוגים אחרים של אוהדים, והם עדיין הרוב.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
- להישאר עם יד על הדופק: עמוד הפייסבוק שלנו
- כל העדכונים בציוצים שוטפים: עמוד הטוויטר שלנו
- צילמתם תמונת ספורט שווה? שתפו בעמוד האינסטגרם שלנו
יש את האב לילדים שלא יכול לקחת את בניו למשחק שמסתיים ב-22:30, יום לפני בית ספר. יש אוהד מילדות של כדורגל ישראלי, שכל מה שהוא מכיר ואוהב בשבת אחה"צ זה את האבטיח הקר שמחכה במקרר יחד עם המשחקים על המסך או ברדיו. ויש חייל שמעדיף לבלות ערב אחרון לפני סגירה של שבועיים בבסיס עם החברים על כוס בירה ולא במגרש. שם, על הבירה, הוא ידסקס על המשחקים שהסתיימו ואותם ראה בביתו. ברוגע, במנוחת השבת.
.
אז למה אף אחד לא מתחשב בהם? מדוע אסור לפגוע ב-"רגשות הציבור הדתי", אך איש אינו מתנדב לשאול מה מעדיף הציבור החילוני?
זה פשוט מאוד: לציבור החילוני אין רגש. הוא אוסף של יחידים, טמאים ולא שמיימים, אשר אין להם כל זכות לפתח רגשות עלבון או כעס. כך לפחות הורגלנו. הם אלה שצריכים להתחשב, לדאוג שלכולם יהיה נוח. אבל זה בדיוק העניין - לא לכולם נוח שמשחקים נערכים בשעות ערב מאוחרות במוצ"ש. תתחשבו.
ציון 2 - אלי טביב, הבטחות צריך לקיים
אלי טביב נמצא רק 60 ימים בבית"ר ירושלים, לכן נעניק לו 40 ימים נוספים של חסד (או של חסידים, אפרופו יונה מצגר). שחקנים חדשים יבואו, אחרים יירשמו בהתאחדות (עניין ניסו קפילוטו שהתאמן במשך חודש, אך לא נרשם בהתאחדות זו פאשלה) והמצב יתייצב. אולי.
אבל יש שני דברים שאוהדי בית"ר צריכים לחשוש מהם: הראשון - הסתמכות יתר על צעירים חסרי ניסיון, כמו ב-2:0 להפועל ב"ש. השני - הסתמכות יתר על הספינים של אלי טביב.
על ספין "לא נשחק בשבת" קראתם, אבל הוא לא האחרון. באמצע חודש יוני, בשיא המאבק על הקבוצה בבית משפט ובמקביל המאבק של הבעלים על לבם של האוהדים, פורסמה באתר ONE, אשר כידוע מקורב מאוד להנהלה החדשה בבית"ר, "התוכנית הסודית" אותה צפוי טביב לבצע עם כניסתו לתפקיד.
בין השמות שעלו כמי שיישארו/יצטרפו למועדון, אפשר למצוא את: קובי מויאל, עמית בן שושן, חיים מגרלשווילי, ברק יצחקי, מאור בוזגלו, ישראל זגורי, אביחי ידין ובלם נוסף מריאל מדריד ב' "הנחשב לאחד הבלמים הטובים בגילו בספרד".
וזה ההרכב שעלה אמש: אריאל הרוש; אלי דסה, ברק משה, טל כחילה, לנדרי מולמו; שי חדד, אופיר קריאף, דוד רביבו, צחי אליחן, עומר אצילי; עדן נחמני
נראה לי שהבנתם את הנקודה.
ציון 3 - דרושה: אקדמיית שוערים
שני השערים שספגה בית"ר מב"ש היו באשמת אריאל הרוש. שני השערים שספגה רמה"ש מהפועל חיפה היו באשמת איתמר ניצן. שניהם מהשוערים הישראלים היותר טובים בליגה.
תוסיפו אליהם את מסכת הטעויות של דני עמוס במשחקי הפועל ת"א באירופה, את הספסול של שוערי הנבחרת הצעירה, בוריס קליימן (הפועל ת"א) וברק לוי (מכבי ת"א), וכמובן את דמדומי הקריירה של דודו אוואט בליגה השנייה בספרד, ותקבלו תזכורת מדאיגה למיקום הבעיה הגדולה של נבחרת ישראל בשנים הקרובות: בין הקורות.
כפי שעשו בזמנו עם פרויקט "נבחרת גבוהים" באיגוד הכדורסל (שלצערנו לא ממש הצליח, אבל עם כוונה טובה), כך צריך לחשוב בהתאחדות על תוכנית מסודרת ומאורגנת לאימון וגידול שוערים צעירים. שמעתי שניר דוידוביץ' פנוי.
ציון 4 - דריו פרננדס בא מאהבה
דריו פרננדס הוא השחקן עם הלב הכי גדול בליגה. נכון, יש לו פתיל קצר, הוא מרבה להתעמת עם האוהדים וההתנהגות כלפי אלי כהן בקיץ הייתה שכונתית במקרה הטוב. אבל אי אפשר לומר עליו שהוא לא בא מאהבה למשחק.
בחצי השנה הראשונה של העונה שעברה, פרננדס התמודד על תואר ה-MVP בליגה. ללא שערים, ללא בישולים, ללא אירועים מיוחדים - רק עם עבודה גדולה וחשובה מאין כמוה במרכז השדה בניקוי השטח וביציאה להתקפות.
קמצוץ מזה אפשר היה לראות אתמול ב-0:2 של הפועל חיפה על רמה"ש. בעונתו ה-16 כשחקן, נראה כי פרננדס הוא עדיין ההבדל המפריד בין עונה מוצלחת בה ניתן להתמודד על הפלייאוף העליון, לבין קרבות הישרדות בתחתית של האדומים.
ציון 5 - ברק יצחקי, בזמן הנכון
השער של ברק יצחקי בשנייה ה-47 של ה-0:2 על הפועל עכו, היה בדיוק מה שנדרש מחלוץ: קריאת המצב, שעטה קדימה לעבר האזור הפנוי ברחבה, מיקום נפלא ונגיעה. החלוצים הגדולים ידעו תמיד להיות במקום הנכון. גם ברק יצחקי.
רק שיצחקי יצטרך להיות לא רק "במקום" הנכון במגרש, אלא גם "במקום" הנכון בחיים. בלי ההתפרצויות לקהל, בלי בילויים ליליים היוצרים תדמית שלילית, בלי הכרס שתפחה לה מעט. כי חלוץ לא רק צריך מיקום, הוא גם צריך טיימינג. ועבור יצחקי שנכנס לנעליו של אלירן עטר, זה בדיוק "הטיימינג" להזכיר איזה חלוץ נפלא הוא.
לעמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ' - @sDavidovitch
