רגע אחרי החווה הסינית
בדיון בשטח לקראת הקרב בחווה הסינית התרומם קצין צעיר והזהיר את הקודקודים: "הכוח דליל מדי, דרושה תגבורת". הוא הוצא החוצה "כדי לא להפריע". גיל דוד מספר על טראומה ידועה מראש ועל התיעוד של רגע הסיום
הרקע: בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר נעה אוגדת שרון בדרך גמלים בחולות, בתפר בין הארמיות, בדרך לצלוח את תעלת סואץ. חטיבת הצנחנים במילואים, בפיקודו של דני מט, צלחה על גבי סירות וגדוד טנקים עבר על גבי "ג'ילואות" (רפסודות ממונעות).
גשר הגלילים נתקע בחולות ולא הייתה דרך להמשיך בצליחה, ובמצב הזה היה צורך לפתוח את שני הצירים מטסה לצד השני כדי להעביר את גשר הדוברות וכוחות נוספים.
חטיבת הטנקים 14, בפיקודו של אמנון רשף, שלחה כוחות צפונה לחווה הסינית על כביש התעלה כדי לפתוח את הצומת ואת ציר טרטור למעבר הגשר. איתם הייתה גם פלוגת הטנקים של אחי, גרשון (גרשי) דוד. 100 מטר לפני הצומת ספדה המחלקה שלו, שנעה בחוד, מטח סאגרים ונ"ט. שלושת הטנקים עלו באש.
גדוד הסיור של נתן שונרי נשלח לחווה הסינית כדי לפתוח את הצומת ואת ציר טרטור למעבר הגשר. הגדוד נע מאזור הצליחה במערב לכיוון מזרח תחת אש כבדה ורוב הלוחמים שלו נפצעו או נהרגו.
אנחנו, חטיבת הצנחנים הסדירה 35, יחד עם חטיבת טנקי שלל רוסיים, היינו ערוכים בשארם א-שייח ובאבו רודס. היינו אמורים לצלוח עם מסוקים ונחתות את מפרץ סואץ - שרוחבו כ-23 ק"מ - כדי לתקוף במהלך אסטרטגי בפעולת מלקחיים: אוגדה שתצלח את התעלה תתקוף מצפון את העיר סואץ, ואנחנו, יחד עם חטיבת טנקים, נתקוף את סואץ מדרום. אבל עם בוקר – שינוי משימה.
אנחנו מוטסים לרפידים וטסה, והמשימה כעת היא לפתוח את הצירים באזור החווה הסינית מטסה שבמזרח אל אזור הצליחה למעבר גשר הרפסודות.
היזהרו, יש שם אש תופת
נתן שונרי, חברי משכבר הימים מקיבוץ בית השיטה, הופיע בצהריים ועל פניו פיח קרב. הוא שאל: מה המשימה שלכם? עניתי לו: לחסל ציידי טנקים כדי לפתוח את הצירים. שונרי אומר: נלחמנו שם הלילה, תיזהרו, יש שם מתחם אויב גדול ביותר, אש תופת.
הוא ממשיך ומוסר לי שמות נופלים רבים, בהם חבריי בצנחנים כולל אחיו יחיאל וגם דני פלד מבית השיטה.
בערב התקיימה קבוצת פקודות במפקדת אוגדה 162. המשימה: ציידי טנקים בחווה הסינית. להתפרס לחיסול חוליות כדי לפתוח את הצירים להעברת הגשר. אני, קצין האג"מ של חטיבת הצנחנים 35, הצעיר והנמוך בדרגה, קם שלוש פעמים ומתריע בנחישות מול בכירי המפקדים והאלופים ומתעקש שיש שם מתחם אויב גדול כפי שנתן שונרי אמר. לכן, אני מדגיש, צריך כוחות נוספים לביצוע התקפה חטיבתית ולא להסתפק בסריקה נגד ציידי טנקים (מושג פרוזאי שאין לו אחיזה ממשית בתורת-הקרב ובמציאות המלחמה).
הוציאו אותי מקבוצת הפקודות כדי ש"לא אפריע". הפקודה ניתנה: תתפרסו במקסימום פריסה כדי לחסל ציידי טנקים. הפקודה עלתה לנו בדם רב והדיה נשמעו עוד עשרות שנים.
זחל"ם שרוף וגופות
מגיע אלינו שדר מרא"ל חיים בר-לב: "גורל הצליחה, המלחמה ועם ישראל על כתפיכם". חייבים לפתוח את הצירים ולהעביר את גשר הדוברות לצליחה. בחצות, חפ"ק החטיבה וגדוד הצנחנים 890 שבפיקוד איציק מרדכי נעים למשימה. אני בחפ"ק ואנחנו עוברים על החולות. זה ליל ירח מלא ומסביבנו מישור סולינג לבן, כאילו אור יום. שקט מדברי.
אנו נפרסים בפריסה משטרתית המנוגדת לכל היגיון או מבנה תנועה צבאי. אני רואה זחל"מ שרוף וגופות עם נעלי צנחנים. אלה לוחמים של נתן שונרי.
ממשיכים בתנועה ולפתע אש תופת מהגבעות השולטות עלינו. אלפי כדורים נותבים בירוק והפגזות ארטילריות. אנחנו במצב ובמבנה הצבאי הגרוע ביותר, פרוסים חשופים וגלויים לגמרי על מישור הסולינג הלבן והירח המלא. כברווזים בתוך שטח ההריגה.
המשימה בוצעה. אבל המחיר?
שני סמלי מבצעים שלי נהרגים ואני חוטף רסיסי מרגמה. מניסיוני בעבר, אחרי שלוש פציעות קרביות קשות ואנושות, אני מכיר כבר את הלם החדירה ומכת הברזל של הכדורים והרסיסים המפלחים ומשתקים את הגוף. אני מסתגל לכאבי התופת וממשיך בלחימה. הפקודה: לקום ולהסתער.
מפקדי גדוד 890 מכנסים את המחלקות והפלוגות ומסתערים תחת אש תופת, לוחמים ומפקדים נהרגים ונפצעים. זה קרב פנים אל פנים והמצב והמראות נוראים, אבל אנחנו ממשיכים בהסתערות קדימה. אני מטווח את הארטילריה שלנו לסיוע, אלא שאש הארטילריה שלנו מתערבבת במטחי האש של האויב. קשה להבחין מה שלנו ומה שלהם. עם אור ראשון מגיע סיוע של טנקים והם מסתערים, נפגעים ובלית ברירה נסוגים.
אבל בחסות הלחימה שלנו הגשרים והכוחות מתחילים בתנועה על הכביש לכיוון אזור הצליחה. אנחנו מגן אנושי עבורם. אנחנו ממשיכים ונאחזים בשולי המתחם המצרי והאויב נסוג במקצת. מקבלים פקודה להתקפל, לא מוכנים להתקפל. מצבנו גרוע ביותר אבל לא סיימנו את המשימה. והכי חשוב, לא מוכנים להשאיר פצועים והרוגים בשטח.
צהריים, 17 באוקטובר: ביצענו את המשימה. המחיר: 53 הרוגים וכ-140 פצועים. יצאנו כ-450 לוחמים ונשארנו כ-250. אני עובר ניתוח שדה להוצאת הרסיסים וממשיך הלאה. לקראת ערב עברנו על הגשר לצד המערבי של תעלת סואץ ועכשיו אנחנו סופגים הפגזות קשות באפריקה.
בימים הבאים נמשכו קרבות אש לטיהור רמפות הטנקים והחיץ החקלאי, ואנחנו נעים צפונה לכיוון איסמעיליה. שוב קרבות ושוב שריקת הכדורים, הפעם קרב פנים אל פנים בתוך סבך הצמחייה במבואות איסמעיליה. ואז... הפסקת אש.
מה, יש לך שני אחים?
סוף דבר: הקצח"ר נוחת ואומר לי: "באתי להחזיר אותך לארץ. אחיך נפל. מה, יש לך שני אחים? לא ידעתי. לא יודע מי משניהם נהרג".
טסתי לארץ ובבית השיטה אבל כבד מנשוא. יודעים על שישה נופלים. אני יודע על עוד כמה אבל נוצר לשון ולא מספר. משם טסתי בחזרה לסואץ.במלחמת יום כיפור נפלו 11 בנים מקיבוץ בית השיטה. חמישה מהם נפלו "בטווחי עין בעין", בקרבות החווה הסינית והצליחה, ובהם גם אחי גרשון (גרשי) דוד ז"ל, שנפל בקרב הראשון בליל שבין 15 ל-16 באוקטובר.
לפנייה לכתב/ת 
