מסע הקולקטיב: ככה זה להיות להקה בוואן

"רוקנרול זה לחכות", אמר פעם קית' ריצ'רדס. אתה כבר אינך יכול לחכות. אתה נמחץ בין עשרות אלפי אנשים ומתפלל שההופעה תתחיל ואולי יינתן לך מרווח נשימה קטן. אולי היה זה מיק ג'אגר שאמר זאת? מישהו בטוח אמר את זה, אתה פשוט לא בטוח מי ומהיכן, והרולינג סטונס כבר על הבמה, וערב טוב גלסטונברי, ואתה מולם, טיפה מימין, מרגיש את הבסים, מכוסה זיעה שברובה אינה שלך, נכנע לגלי הדחיפות מכל עבר ופשוט מוותר על האחיזה של רגליך.

ממצב אימים זה, קית' ריצ'רדס, שכעת נמצא בגודל טבעי על במה מפלצתית, נראה כמו הקנדידט המתאים ביותר בעולם לאותה אמרה מיוחסת, וממקומו שם זה אכן נראה שרוקנרול זה לחכות, והוא מחכה כבר חמישים שנה, וכולם כאן יתפרקו לפני שהוא ישקול להפסיק לחכות.

אבל עבורנו, ממקומנו, חמישים שנה אחורה, רוקנרול אינו לחכות - רוקנרול הוא ציפייה. אנחנו לא מחכים לטיסה, אלא עומדים בשער שעה וחצי לפני הבורדינג כדי שיעשו כמה שפחות בעיות עם הציוד; אנחנו לא ממתינים להסעה, אלא מביאים אותה בעצמנו, ובשניות אורזים לתוכה באמנות מדויקת עשרות מזוודות וכלי נגינה; אנחנו לא מעסיקים את עצמנו לפני ההופעה, רק עומדים ברעד נוירוטי בירכתי הבמה, מוכנים להסתער בשביל להרוויח עוד דקה של סאונד-צ'ק.

רוקנ'רול זה לחכות. תמונות מיומן המסע, צילומים: רותם וחניש

והציפייה להופיע בגלסטונברי, כה טוטאלית היתה, שכבר התבלבלת מהשפע, וישר אחרי ההופעה שלך רצת לתפוס את הרולינג סטונס בקדימה של הבמה, שוכח שיש לך עוד הופעה מחר ולכן אסור למות מחנק כך סתם מבלי שאף אחד ידע.

"אם לא תצפה את הבלתי צפוי, לא תמצא אותו", אמר הרקליטוס, שבזמנו היה הזוי לא פחות מקית' ריצ'רדס (אולי היה זה הרקליטוס שאמר שרוקנרול זה לחכות?). וצדק הבחור, אחרת לא ניתן להסביר איך בין מאה אלף איש הצליחו כל חברי הקולקטיב למצוא אחד את השני בדיוק באותו הרגע, ולכולם הרצון המשותף לחתוך להופעה של פאבליק אנמי.

אכן, כשהקולקטיב בדרכים, רק הבלתי צפוי הוא המצופה, ועל כן הוא המצוי, ועל כך אתה מוצא עצמך מתגורר בשכנות לפאטבוי סלים, שמזמין אתכם להעביר את היום האחרון של גלסטונברי בוואן-הכל-כלול שלו (מה שגורם לכם להתחרט מעט שהשאלתם ממנו את כסאות הגינה מבלי לשאול), מחבקים את בת' גיבונס באמצע סט של פורטיסהד, או בסאונה שבדית במלון דה-לוקס עם טובלטאנקה, מהרכבי הרוק הגדולים של צ'כיה באייטיז (מה שגורם לכם לתהות מעט על ההחלטה העקרונית של להיות נחמדים ולזרום עם הרכבים אחרים שאתם פוגשים בפסטיבלים).

היה זה אותו הרקליטוס שאמר כי אינך יכול להכנס לאותו נהר פעמיים, ושוב הצדק עמו, ועדיין - בפרספקטיבה הקולקטיבית - שווה לנסות. להקה בדרכים חייבת עוגנים, נקודות אחיזה כלשהן, שכן הכל בסופו של דבר חוזר על עצמו: ויכוחים על איפה אוכלים, וואנים עם מזגן-ברמה-העקרונית-אבל-לא-בפועל-כי-ממתי-יש-גלי-חום-באירופה, אנשי במה מבולבלים שלא מבינים מאיפה נפלה עליהם הקבוצה הזאת עם השפה הסודית והררי הציוד שלהם.

על כן חשוב לנסות לחזור לאותו נהר פעמיים, בדיוק באותה נקודה - בין אם זה על גשר לונדון, מתחת לשדרות המהפכה בפראג (שם יש אחלה רוורב) או בתוך הלגונה הקולקטיבית המזערית בחוף הים הקרואטי - שכן הים הוא אותו הים, וחשוב לבהות בו, להבין למה חזרת לאותה נקודה ולמה אתה בכלל לא באותה נקודה.

"אין לפתח ציפיות גבוהות", אמרה רק לפני שנים מועטות ציפי לבני, בדרכה לשיחות השלום בועידת אנאפוליס. באותה תקופה בדיוק גם החל הקולקטיב לטור ברחבי העולם, ובאופן בלתי מודע פיתח גם הוא רצון מתמיד ומהותי מלפתח ציפיות גבוהות. זו אולי לא הגישה האופטימית ביותר, אבל זו דרך מוכחת להימנע מאלימות. הופעה בלונדון צפויה להיות בכוך מיוזע צפוף, הופעה בפסטיבל שלאתר האינטרנט שלו אין מידע באנגלית צפויה להיות בעיירת חור, וההופעות בגלסטונברי צפויות להשתבש איכשהו בגלל עיתוי לא מוצלח של גשם ובוץ שיגיע בדיוק בזמן ההופעה שלכם על הבמה.

אבל אנחנו בקולקטיב מצאנו שהיופי האמיתי - ואולי שווה גם לערב את כבוד השרה לבני בתובנה הזו ובניסיון שלנו - נמצא בדיוק במקום בו הציפיות הלא מוגבהות מתממשות. וכך, הופעה בלונדון אכן מתגלה כהופעה מיוזעת וצפופה ונפלאה, ובעיירת החור יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים לרקוד, ובגלסטונברי הגשם והבוץ מגיעים בדיוק-בדיוק בהופעה שלכם, שבמקרה מתרחשת תחת אוהל קרקס ענקי ומאפשרת לכם להעניק חוף מקלט לאלפי בריטים חובבי בוץ וחומרים מרככי תודעה.

תיאוריית הציפיות של ויקטור ורום מניחה כי האדם הינו רציונלי ופונקציונליסטי ולכן הוא מונע מתוך הציפייה לרווח אישי אשר יתקבל בתמורה למעשיו. ככל הנראה ויקטור ורום לא הלך להרבה פסטיבלים בזמנו, או לפחות לא עמד בקרבת הבמה, מצדה האחד או מצדה השני. שכן מגיע שלב בו המוני האדם והתדרים פשוט ממוטטים את השכל הישר, את הרווח האישי, את כל האופרציה האינסופית הזו של ציוד הגברה, שירותים כימים, שאריות מזון, ריאקציות הורמנליות של מתבגרים, שאגות המוניות של פזמונים קליטים - אתה נבלע בתוך זה, אתה קית' ריצ'רדס, אתה קאנט-גט-נו-סטיפקשיין, ואז מתמסר לתוך זה ומרגיש שזה מבטל אותך לחלוטין ובאופן נפלא.

שכן גם אם תגיעו עם ציפיות, וגם אם תגיעו עם ציפיות גבוהות, ויגידו לכם שאתם עולים בתשע בערב, בבמה המרכזית, ויהיו שם אלפי איש, ותעשו חימום, ותעברו על הסט-ליסט שוב, ותגניבו שלוק אבסינת (צ'כי אורגינל אורגינל, כן? לא השיט של אחי-בוא-נתדלק-לפני-שנכנסים-לנמל), ותרגיש שאתה מבין ואתה מוכן - אתה לא מבין ואתה לא מוכן. ופתאום אתה על הבמה, ומה לאלפי צ'כים ולך? מה לך וללהקתך? מה לך ולך? ואז, מעצמו, זה מתחיל להתנגן, ומעצמו זה כבר לא עצמי, וזה לא משהו אישי, וזה שלו כמו שזה שלי, ושלהם כמו שלנו, ולרגע אחד מסוים, זה של כולנו.

"לאדם אין ציפייה לגיטימית לפרטיות, במידע שהוא מוסר מיוזמתו לצד שלישי" ניסחו לא מזמן בקפידה עורכי דינם של גוגל בבואם לבטל תביעה ייצוגית כנגדם. מעניין מה דעתו של קית' ריצ'רדס בסוגיה בוערת זו שעל קו התפר שבין חופש המידע ומונופוליזם תאגידי, ומעניין אם הוא טיפוס של ג'ימייל או של הוטמייל (ג'אגר בטוח ג'ימייל, והוא גם בטח עף על התצוגה החדשה המעפנה של המיילים).

בכל מקרה, ריצ'רדס יסכים לבטח שבכל הנוגע לטור להקתי, פרטיות הינה דבר מהותי והכרחי, ועל כן אשלייתי בהכרח. אתה מגיע להופעה, קהל מגיע להופעה, חלקו לא הכיר אותך לפני כן, ואתה את חלקו לא הכרת בכלל. תוך רגע, אתה בוכה איתם, הם צוחקים איתך, אתה שר להם על משהו אחד והם רוקדים על משהו אחר. וזה נפלא, וזה מסתיים בתודה רבה בשפה המקומית, וכל אחד הולך לביתו ולעצמו.

חוץ מכם. אתם ממשיכים לוואן, או לארוחת ערב או לטיסה הבאה, וזה תמיד ביחד. תמיד מישהו ירכן לך על הכתף וישאל אותך למה אתה מקשיב, מה אתה מזמין לאכול, או אם אכפת לך שאני אשב ליד החלון. ויש רגעים שזה מנחם, ויש רגעים שזה נורא, וכל מה שאתה רוצה זה להקשיב באוזניות, ואין לך מושג מה אתה רוצה לאכול וממש בא לך לשבת ליד החלון.

אין רגע לעצמך, אין רגע לנוח ולעכל את כל זה, והדבר הכי מצחיק הוא שעם השנים אתה פשוט לא יודע אחרת - ובסתר לבך אתה לא רוצה לדעת אחרת. וגם אם אתה מחליט לשים זין על ג'ימייל, משאיר את הטלפון שלך בחדר, נוטש את כולם במלון ויוצא לשוטט לבד ברחובות סנקט פטרבורג - ברגע מסוים של חרדה בנוסח גוגול, הרעב יתקוף אותך, ותתהה איפה כולם? ומה הם עושים? והאם אתה מחמיץ עכשיו את מה שעשוי להיות הרגע המצחיק ביותר בטור? ונפשך לא תנוח עד שתמצא אחד מהם, ותרכן על כתפו, ותשאל אותו מה הוא עושה, ולמה הוא מקשיב, ומה הוא מזמין לאכול, ואם אכפת לו שתשב ליד החלון.

"יש צפי לסופה מחר", מודיע לכם ולדימיר, האמון על הסעתכם מכאן לשם בקרואטיה, ומתריע שההופעה מחר עלולה להתבטל בשל כך. ואתם לוקחים זאת לתשומת לבכם ומתאמים ציפיות, כי אם יש משהו שוולדימיר מבין בו מאז שנות השישים, זה הופעות. רק בשבוע שעבר הוא הסיע את לאונרד כהן להופעה, ובהתרגשות רבה גם סיפר לו שתקליטיו שימשו לו פסקול לחוויות מיניות רבות בזמנים עברו.

בסוף ההופעה ולדימיר מחבק אתכם נרגשות, והוא כולו נסער שהוקדש לו במיוחד הקאבר של ג'ון מאייל. מרוגשים גם כן, אתם נותנים לו דיסק שלכם ומאחלים לו חוויות מיניות רבות איתו. "אני? הו לא..." משיב ולדימיר בקריצה, "אני זקן מדי... אבל אני אתן את זה לבת שלי, היא בטח תהנה מזה." ובו ברגע אתם מרגישים ברי-מזל, שיש אנשים בעולם כמו ולדימיר, ששמים אתכם במקום הנכון, באותה נקודה אחרת לגמרי של הנהר, איפה שגם אתם, למרות כל הבלאגן הצפוי והלא-צפוי הזה, ממשיכים את הקיום האנושי.

הקולקטיב יופיעו במועדון הבארבי שבתל אביב ב-31 באוגוסט (שבת), עם בכורה להרבה שירים חדשים מהאלבום הבא, ועוד כמה הפתעות שאסור להם לגלות.