רון בן ישי מדווח מסיני. צפו בכתבות המלאות

לרשות השידור היו באותו זמן עוד לפחות שלושה כתבים באירופה והם יסתדרו בלעדי. התחלתי לנדוד בטיסות בין בירות באירופה עד שבאותו לילה העלו אותי בשדה התעופה של ציריך למטוס אל על שהטיס אנשי מילואים למלחמה. היינו מאוכזבים תוך כדי טיסה כי היינו בטוחים שהמלחמה תגמר בניצחון מוחץ לפני שנגיע. חצי שעה אחרי שנחתנו בנמל התעופה בן גוריון הבנתי את המצב לאשורו והאשליות התנפצו. למחרת עם שחר יצאתי לחזית סיני עם צוות צילום ככתב הטלוויזיה הישראלית, כשפני לאוגדה של אריאל שרון.

אבל בה בשעה חזרתי מהמלחמה גאה בעם ישראל. ליתר דיוק - באותם אנשי מילואים וחיילי סדיר מדרגת טוראי ועד אלוף משנה, שהצליחו בהקרבה ובמוטיבציה נחושה לבלום את האסון שכמעט המיתו עלינו שגיאות הקברניטים. הם גם מחו בדם, צר לי לומר, את התוצאות ההרסניות של מלחמות האגו שהתנהלו במקביל ובתוך המלחמה. עצוב לי להיזכר בכל אלה.

ובכל זאת, המלחמה הייתה ההישג הצבאי והניצחון הגדול ביותר שהיה לישראל מלבד מלחמת השחרור. גם בהינתן תנאי הפתיחה הגרועים, אך בעיקר כי ביום כיפורים באמת נשקפה סכנה קיומית - ובסוף התאוששנו והגענו 40 ק"מ מדמשק ו-100 ק"מ מקהיר.

מתוך הכתבות ששלחתי מסיני, בחרתי הפעם שתיים. את הראשונה צילמתי על שפת התעלה שנתיים לפני המלחמה. בכתבה זו אפשר לראות שידענו הכול שנתיים לפני שקרה מה שקרה. היא גם מוכיחה עד כמה זחוחים היינו. לא רק ראש אמ"ן ואנשיו היו שבויים בקונספציה היהירה "הם לא יעזו".

גם אנחנו - שראינו את ההכנות הגלויות לעין של המצרים - לא התפקחנו מן היהירות שחלינו בה בעקבות מלחמת ששת הימים. 

את הכתבה השנייה הכנו צדוק פרינץ הצלם ואני ביום האחרון למלחמת יום הכיפורים. הצנחנים, אנשי חטיבת המילואים, יצאו להרחיב את ראש הגשר ונתקלו בחיילי קומנדו מצרים ובארטילריה מצרית שניהלו לקרב השהייה ועיכוב אכזרי. גבורת חיילי המילואים ונחישותם הביאה אותם עד לפרבריה הדרומיים של העיר איסמעיליה שם ספגו הרבה אבדות במארב ארטילרי.