הבמאית סופי מוסקוביץ' הלכה לעולמה

במאית התיאטרון ומייסדת בית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ' נפטרה אמש (ב') בבית החולים איכילוב בתל אביב כשהיא בת 62. מוסקוביץ', שסבלה בחודשיה האחרונים ממחלת הסרטן, הותירה אחריה בן זוג ושתי בנות. היא תובא למנוחות ב-16:30 בבית העלמין ירקונים.  

"גילינו את המחלה לפני פחות משנה", סיפר ל-ynet פאבל קרלין, בן זוגה שמשמש גם כמנכ"ל בית הספר שהקימה. "תקופת המחלה היתה קצרה, אבל סופי נלחמה. היא הבינה את סופיות העניין אבל רצתה לגונן עלינו. היא היתה בהכרה עד אתמול. היא היתה אשה יוצאת דופן ומורה דגולה, גם אם המילייה של התיאטרון הישראלי דאג לא לפרגן לה באופן שיטתי. אני חושב שהתיאטרון הפסיד היום אשת תיאטרון מבריקה. באופן סרקסטי תעלה הערב בתיאטרון נחמני 'השחף', ההצגה האחרונה שסופי ביימה. היה לה חשוב שנציג למרות הכל, כי ההצגה חייבת להימשך. היא ביקשה שבוגרי בית הספר ימשיכו את דרכה".

מוסקוביץ נולדה בסנט פטרבורג והתמחתה בבימוי תיאטרון בסטודיו שלצד תיאטרון וכטנגוב. עם הגעתה לישראל ב-1975, שימשה במשך יותר מעשור כבמאית הבית בתיאטרון באר שבע. במקביל הקימה וניהלה קבוצות תיאטרון בדימונה ובעומר ועמדה בראש מגמת התיאטרון של בית הספר התיכון מקיף ו' בבאר שבע, שבין בוגריו גם מנהלו האמנותי הנוכחי של תיאטרון באר שבע, רפי ניב. לאורך השנים לימדה בין היתר בבית צבי, בסטודיו של יורם לוינשטיין ובחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ב-1999 הקימה את בית הספר לאמנויות הבמה בו לימדה ביו-קינטיקה, מתודה שפיתחה בהשראת שיטתו של במאי תיאטרון האוונגרד וסוולוד מיירהולד.

מתוך ההצגה "סיוט בפיקניק" של סופי מוסקוביץ'(צילום: יוסי צבקר)

"בשבועות האחרונים היא סירבה לראות אנשים, לא רצתה שייראו אותה במצב הזה", מספר הבמאי רובי פיינברג, מורה בבית הספר ומתלמידיה של מוסקוביץ'. "אבל גם כשהגוף הפסיק לפעול, הראש לא נח לרגע. בפעם האחרונה שביקרתי אותה הדבר הראשון שהיא שאלה אותי היה: 'נו, עובדים? על מה עובדים?'. עד הרגע האחרון היא היתה שותפה פעילה ביצירה והיה לה חשוב שנמשיך את מה שהיא החלה.

"סופי לא האמינה בהצלחה אלא במקצועיות. כזו היא היתה גם כאדם. את כל כולה הקדישה לאמנות. חדר החזרות היה העולם שלה. כל תלמיד היה לה כמו בן. סופי הגנה עלינו בחירוף נפש אבל בו בזמן לא ויתרה לנו ודחפה רחוק ככל האפשר, עד קצה גבול היכולת. במובן זה גם אחרי 35 שנה ועל אף שהיתה יותר ישראלית ממני, היא נתפסה כנטע זר - אולי כיוון שהתעקשה לשמור על התפיסה האירופאית-רוסית ולא לעשות חצי דרך, לא לעגל קצוות. זה היה קשה לרבים אבל זה מה שהפך את הגישה שלה לייחודית. היא האמינה שהמוח היצירתי הוא כל יכול".

קרן פלס, גם היא מתלמידותיה של מוסקוביץ, אומרת: "כשסיימתי את הלימודים ברימון רציתי לרכוש כלים גם בתחום התיאטרון. מירי מסיקה, שלמדה שנה מעלי, המליצה שאבוא לבית הספר שסופי הקימה כמה שנים קודם לכן. עד שסופי הגיעה, את בתי הספר למשחק בישראל ניהלו רק גברים וגם במובן זה היא היתה עוף נדיר, אשה מיוחדת שלא מפחדת מכלום. בשיעור הראשון היא אמרה לי שאני דומה למירי וזה הדהים אותי כי פיזית אנחנו מאוד שונות. היא לא ידעה שאנחנו חברות אבל היא ראתה לתוכי. היתה לה יכולת נדירה לראות את המהות של האדם שמולה ולא את הקליפה שלו.

"באמצע שנת הלימודים הראשונה הצעתי לה שבתמורה ללימודים אכתוב מוזיקה להצגות בית הספר. היא הסכימה וכך הייתי לא רק סטודנטית שלה אלא עבדתי איתה במקביל. לסופי היתה צורת מחשבה מקורית ושונה ובית הספר, כמוה, היה משהו אחר בנוף. מצער אותי מאוד שהזמן שלה פה נגמר אני מקווה ומאחלת לה שבית הספר שהקימה ימשיך לעבוד, כי זה מפעל החיים שלה".

השחקנית והבמאית ירדן גלבוע, גם היא מתלמידותיה של מוסקוביץ', אמרה: "גם ברגעים האחרונים שלה בבית החולים היא היתה לביאה שתמיד שולטת במצב. היא שכבה במיטה והמשיכה לנהל את העולם. היה לה אופי של לוחמת, כזו שאף פעם לא מוותרת או מרימה ידיים. היא תמיד הלכה עם האמת שלה וגם כשמסביב לא היתה לה תמיכה, היא המשיכה קדימה. היא

האמינה בשיטה שלה וסחפה אחריה דורות של תלמידים כי למען האמת אין עוד כמוה בתיאטרון הישראלי, על כל מנהליו ובמאיו. היתה לה היכולת להתבונן אחרת בתיאטרון, לעשות תיאטרון עם גוונים שאין בארץ. אני במקצוע הזה בזכותה וכך גם רבים אחרים. היא חינכה אותנו ליצירה ועצמאות ומחשבה חופשית. חשוב לי להמשיך את דרכה".

שרת התרבות לימור לבנת הביעה צער על מותה של מוסקוביץ' ואמרה: "סופי הקדישה את חייה למשחק, לבמה ולתיאטרון הישראלי במשך עשרות שנים. מקצועיותה, נחישותה ומסירותה הפכו לסימן ההיכר שלה וכך הוטבע חותמה על במת התיאטרון, שהפכה עבורה לבית. סופי הטמיעה את עקרונותיה והשפקת עולמה בתיאטרון הישראלי, לא ניצחה במלחמתה האחרונה, אך מורשתה תישמר מאחורי הקלעים ובקדמת הבמה. מותה הוא אבידה לעולם התרבות ואמנויות הבמה בישראל". 

ציון אשכנזי, שחקן תיאטרון גשר ומתלמידיה של מוסקוביץ, אמר בתגובה: "נפרדנו ביום שישי. היא הלכה והצטמקה וכשנכנסתי אמרה 'תראה, יש לי מים בבטן, כמו לוונדלה מהמחזה אביב מתעורר'. כל העולם שלה היה תיאטרון, גם ברגעים האלה בבית החולים. החיים שלה כמו התיאטרון שיצרה היו תמיד עם קריצה ותוך מודעות לקשיים. היא לא מהנכנעים".

מנהל הסטודיו למשחק ניסן נתיב, מיכי ורשביאק, אמר בתגובה: "שמעתי את הידיעה על פטירתה של סופי בצער רב. הכרתי אותה עוד כשהייתי שחקן תיאטרון באר שבע. אני מאד מכבד את העשייה שלה כיוון שהיא ניסתה ללמד ביושר מקצוע מאד קשה בתנאים בלתי אפשריים. היא ניסתה לעשות עבור ולטובת התרבות הישראלית וגם לזה נדרש אומץ".