שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אושפיזין בשיר: באו, הקליטו וגנבו את ההצגה

    אריק קלפטון הקליט עם הביטלס מאחורי הגב של ג'ון לנון, ומאז הגיטרה המייבבת שייכת לו, סטינג האפיל בקולו על הדייר סטרייטס, אלטון ג'ון השתלט על המי - ודיוויד בואי עשה זאת ללו ריד בשלוש הברות: פאם פאם פאם!

    אריק קלפטון קופץ לביקור אצל הביטלס

    יש מגוון רחב של אגדות סביב הרקע שהוליך לסולו הגיטרה הבלתי נשכח של קלפטון, ב-While My Guitar Gently Weeps, אבל כולן משרטטות רקע דומה: ג'ורג' האריסון, שכתב את השיר על רקע המריבות של חברי הלהקה ו"פרשיית האהבה הזו, שמתנדפת", ביקש מקלפטון חברו לקפוץ לאולפני אבי רוד ולתרום סולו גיטרה לשיר.

     

    הסיוע שהאריסון ביקש היה גם מוזיקלי, אבל לא פחות מכך - מורלי. הוא הרגיש נורא בחברתם של לנון ומקרטני באותה עת, והיה זקוק לפרצוף חברותי. ההמשך כבר ידוע: הסולו של קלפטון הפך למיתולוגיה, ולאחד משיאי האלבום שבו נכלל השיר, הידוע כ"האלבום הלבן".

     

     

    מה שפחות ידוע, הוא שהסשן שבו הקליט קלפטון את הסולו לא היה בנוכחות הלהקה כולה. ג'ון לנון החליט לוותר על הביקור באולפן באותו יום, וכך - קלפטון חבר להאריסון, ששר וניגן בגיטרה, מקרטני, שניגן בפסנתר ובבס ורינגו על התופים.

     

    אגב, מספר חודשים מאוחר יותר, ב-10 בינואר 1969, ג'ורג' האריסון עזב את האולפן בכעס והודיע שהוא מתכוון לעזוב את הלהקה. ג'ון לנון, רינגו סטאר ובמאי שהיה נוכח במקום דנו ביניהם מה יקרה אם ג'ורג' לא ישוב, ואז לנון העלה את האפשרות שבמקרה כזה הם יצרפו את אריק קלפטון לביטלס במקומו. הרעיון (שהוקלט, במסגרת השיחה) מעולם לא הבשיל.

     

    סטינג מחדד את העוקץ של דייר סטרייטס

    דייר סטרייטס כבר היו להקה מצליחה ומוערכת באמצע שנות ה-80, אבל השיר הזה, Money For Nothing - והאלבום שבתוכו נכלל -Brothers in Arms - הפכו אותה למוצר צריכה נפוץ בכל בית, עם מכירות של 20 מיליון עותקים.

     

     

    השיר, שמארק נופלר כתב מנקודת מבטו של עובד צווארון כחול שלא מבין את תופעת הקליפים החדשה (דאז), מתחיל עם הקול הכל כך מוכר של סטינג - באותם ימים, כוכב על מטורף - שמתחלף בהרעשה של תופים ואז בסולו הגיטרה המיתולוגי של נופלר.

     

    עם כל הכבוד ללהקה, אין ספק שהקול הגבוה והעוצמתי של סטינג בשיר, גיוון מעט את הביצוע הקולי האפור משהו של נופלר והפך את התוצאה למסחרית ונגישה יותר. השיר חנך, אגב, את שידורי mtv אירופה, שנתיים מאוחר יותר.

     

    אולארצ'יק לא רוקד כשעצוב

    "רדיו בלה בלה", יצירת הקונספט השאפתנית של החברים של נטאשה משנת 1994, נשמעה כמו סוכה אחת גדולה, רוויית אושפיזין. מי לא התארח שם? מדודו פישר, דרך רינת גבאי ופבלו רוזנברג ועד לנבחרת שדרני הרדיו המובילים של ישראל.

     

     

    אבל היו שם שני אירוחים שבלטו במיוחד: זה של מאיר בנאי, ב"צפוי שינוי" - קטע קצר, שנשמע כמו אחיו הצעיר והמגניב של שפשף; וזה של אלון אולארצ'יק, בלהיט "לא רוקד כשעצוב", שאולארצ'יק השתתף גם בכתיבתו. אני מניח שמדובר בחלק של "קוראים לי לובי לובי לובי לובי לוב". הנטאשות, שמעולם לא התאפיינו בהומור או בקלילות, הצטיידו כאן במוזיקאי שתמיד ידע לשלב סופר מקצוענות עם חיוך בזווית הפה. וזה עבד מצויין.

     

    אלטון ג'ון הוא מלך הפינבול

    אוקי, סטייה קטנה מהתימה המרכזית - הפעם מדובר בסרט מוזיקלי, ולא באלבום. הסרט "טומי", שביים קן ראסל ויצא בשנת 1975, התבסס על אופרת הרוק האלמותית של "המי", שהושקה ב-1969. חברי המי עצמם כיכבו גם בגרסה הקולנועית - בייחוד רוג'ר דאלטרי, שגילם את טומי, הילד החירש אילם עיוור שנרפא תודות לכשרונו הנדיר במשחק הפינבול.

     

     

    ובכל זאת, הסצינה הזכורה ביותר מתוך הסרט שייכת דווקא לאלטון ג'ון, שמבצע את הלהיט Pinball Wizard, כשהוא נועל נעלי פלטפורמה בגובה כחצי מטר, חובש כובע צמר אדום כחול, מרכיב משקפי ענק מצופי יהלומים ומנגן ב"פסנתר" הצמוד לשולחן פינבול. הסצינה מסתיימת - כרגיל אצל המי - בהרס טוטאלי של מערכת התופים והגיטרה החשמלית. אבל אפילו קית' מון ופיט טאונסנד לא מצליחים לגנוב את ההצגה מהטווס הכי משוגע של עולם הרוק.

     

    להתראות נעורים, שלום אבא

    להביא את יוסי בנאי ז"ל כאורח, זה אומר להסתכן מראש בגניבת הצגה מוחלטת. לאיש היתה כריזמה שיכלה להאיר את כל רמת גן, ועוד היה נשאר עודף לשוק מחנה יהודה. שלא לדבר על הקול. הקול הזה, של "עמוד האש". העמוד שהלך לפני המחנה, בשיר הזה של משינה, שבו יוסי בנאי חלק כבוד לבנו הפרחח במיל' יובל.

     

     

    החיבור היה כל כך בינגו, עד שהפך לקלאסיקה מיידית. שורות יפות כמו "אישה מאד יפה, אני סוגר איתה כפתור. עם חץ בתוך הלב מתחיל הלילה השחור", הפכו ביוסי בנאית לשיעור חובה בספרות עברית. אחחח. תחזור. תחזור. 

     

    הסיגר של רוי הארפר

    רוי הארפר הוא אגדה חיה, מהסוג שמוכר רק למוזיקאים או לחולי מוזיקה אנושים. האנגלי הזה, שעשה פולק רוק הרבה הרבה לפני שההיפסטר הראשון אפילו היה בתכנון, פועל בהתמדה ובכישרון כבר קרוב ל-50 שנה, תוך שהוא מקפיד להתכחש לכל תכתיב מסחרי שניתן להעלות על הדעת. זה מה שהפך אותו לאגדה בקרב מוזיקאים אחרים, כמו אנשי לד זפלין, שאפילו הקדישו לו את השיר Hats Off To (roy) Harper באלבומם השלישי.

     

     

    סביר להניח שמרביתכם לא שמעתם על הארפר (וחבל!), אבל אני משוכנע שכולכם מכירים את הופעת האורח המיתולוגית שלו. בזמן שהפינק פלויד עבדו על הקלטת האלבום Wish You Were Here, רוג'ר ווטרס איבד את קולו (הוא בטח היה עסוק בשחרור קללות אנטי ציוניות רמות). דיויד גילמור, שהשתתף בכמה הקלטות של רוי הארפר, הזעיק את הארפר לאולפן כמחליף, לשיר אחד לפחות. וכך נולד Have a Cigar האלמותי, בקולו הרועם והסרקסטי של רוי הארפר.

     

    יש מלאך במפוחית שלי

    באלבום המופת של יוריתמיקס מ-1985, Be Yourself Tonight, נרשמו כמה וכמה הופעות אורח מרשימות, כמו אלה של ארית'ה פרנקלין או של אלביס קוסטלו (אורח שכיח כשלעצמו. בין היתר אצל פול מקרטני, ורוג'ר מגווין - איש הבירדז).

     

     

    אבל האירוח המרשים מכולם דווקא לא היה ווקאלי. לצורך השיר Must Be Talking To An Angel גוייס סטיבי וונדר הגדול, כדי לתרום את צלילי המפוחית הייחודיים שלו. וזה עבד נפלא. נפלא אפילו יותר מהביצוע הקולי הנדיר של אנני לנוקס בשיר, שהפך לסינגל הראשון - והאחרון - של היוריתמיקס שהגיע לראש מצעד הסינגלים בבריטניה.

     

    ביבי טוב לאירים

    אין לי הרבה מילים חמות לומר על Rattle and Hum, האלבום של U2 מ-1988 שהעניק משמעות חדשה למושג "יומרנות", אבל היה בו בכל זאת יהלום בוהק אחד. When Love Comes To Town, דואט של הלהקה עם מלך הבלוז בי.בי.קינג. שיר מלא בנשמה, שבאותו שלב כבר נסתלקה כליל מבונו, אבל שבה אליו לרגע תודות לאחד מאלילי נעוריו.

     

     

    מה שהופך את הופעת האירוח הזו למרגשת במיוחד היא העובדה שקינג זכה לכבוד מחודש ומוצדק לגמרי, בזכות העובדה שחבר ללהקה הכי רותחת בעולם באותה תקופה. אגב' אירוח של כוכב עבר, באמצעות כוכב הווה שזוכר לו רגעי חסד היא תופעה שכיחה בעולם המוזיקה. פול מקרטני מחבב אותה במיוחד. קרל פרקינס, למשל, נהנה ממפגש עם מקרטני באלבומו של האחרון (1982) Tug Of War.

     

    לוויין, אבל לפניך

    בשנת 1972, לו ריד נתפס כמעט כזמר עבר, אחרי הפירוק של הוולווט אנדרגראונד, ואחרי אלבום סולו ראשון שנכשל בגדול. הישועה הגיעה מצד דיויד בואי, שביצע זה עתה את הפריצה הגדולה שלו עם זיגי סטארדאסט, והחליט להפיק את ריד, יחד עם הגיטריסט שלו מיק רונסון. וכך נולד Transformer, ההצלחה המסחרית הכי גדולה בתולדותיו של ריד.

     

     

    אין באלבום הזה שום דואט בין שתי מפלצות האגו הענקיות שיצרו אותו, אבל רוחו של בואי מרחפת ועוד איך מעל הנהר המחוספס של ריד. ובעיקר, באחד מהשירים הקלאסיים שנכללו באלבום, Satellite of Love. בואי כמעט לא נשמע שם, אבל ה-"פם, פם, פם" שלו, שפותח את הפזמון, הופך את לו ריד לחבר רשמי במסדר העכבישים ממאדים. כשאתה דיויד בואי, לא צריך יותר משלוש הברות כדי לגנוב הצגה.

     

    לך ככה, בסוף תגיע

    אני לא לגמרי בטוח מי המארח ומי המתארח בסיפור דנן, אבל זה לא באמת משנה. ב-1986 הראפ השחור היה עוד במחתרת - לפחות בכל הנוגע לכלי התקשורת הגדולים והלבנים. ואז נוצר החיבור הזה, בין להקת אירוסמית' הלבנה כשלג, שכבר נתפסה אז כ"וותיקה", לבין הרכב ההיפ-הופ השחור RUN D.M.C.

     

     

    ההמשך ידוע. Walk This Way (שכבר היה להיט של אירוסמית' בשנת 1975, וזכה כאן לגרסת כיסוי) הפך לסנסציה, ולשיר מכונן ממש, מבחינת האימפקט שלו. הוא היה מהמבשרים של ז'אנר הראפ-רוק, והצליח לחשוף את ההיפ-הופ בבמות מרכזיות כמו mtv. מילות השיר, אם באמת שאלתם, עוסקות בתיכוניסט מתבגר, שמנסה לאבד את בתוליו. נראה לי שהצליח לו.

     

    והיא שלחה בי אש

    הופעת אורח הופכת לאירוע מיוחד, כשהיא מייצרת אחריה תגובת שרשרת. משהו משמעותי בהרבה מעצם המפגש בין האמנים. וזה בדיוק היה המקרה של החיבור בין להקת אתניקס, לבין זהבה בן. השנה, שנת 1991. אתניקס היא כבר להקה מצליחה, שמשתייכת לצד המיינסטרימי של המפה המוזיקלית. רוצה לומר: פופ נקי, מבית אשכנזי טוב. ואילו זהבה בן רק מתחילה להיבנות כסנסציה המזרחית החדשה, המגיעה מבאר שבע.

     

     

    אבל זאב נחמה ותמיר קליסקי, בחושים הכל כך חדים שלהם, מצרפים אותה ללהקה בדואט שהופך מיד ללהיט: קטורנה מסאלה. בין לילה, זהבה בן היא שם מוכר בכל סלון. ובכל גוון.

     

    אתניקס שחזרו את החיבור הזה בהמשך, כמובן, עם אייל גולן. שש שנים מאוחר יותר, נוצר חיבור דומה מאד, הפעם בין להקת טיפקס והזמרת העולה שרית חדד. "למה הלכת ממני" הפך את חדד - שהחלה את הקריירה רק שנתיים קודם לכן כזמרת הלווי של הזמר שריף - למותג מוכר ואהוב, גם מחוץ לגבולות הז'אנר המזרחי.

     

    ואגב, ב-1991 נוצר חיבור דומה אחר, הפעם בין גידי גוב ואלי לוזון, שהשתתף בשיר של גוב "למה ליבך כמו קרח", במסגרת האלבום "אין עוד יום". האירוח הזה העניק ללוזון לגיטימציה בקרב קהל שאינו חובב מזרחית, וזו עוד התגברה, עם גרסת הכיסוי שלו לשיר "גשם" של בנזין (1996).

     

    בעיניים שלי

    חיבור דומה (במימדים שונים לגמרי) התרחש באלבום הסולו החמישי של פיטר גבריאל (So,1986) שבו גבריאל אירח בשיר In Your Eyes את יוסו נ'דור - מוזיקאי סנגלי שנחשב כבר אז לכוכב על באפריקה, אבל לא היה מוכר כמעט בחצי הכדור המערבי. הקטע הווקאלי המדהים של נ'דור בשירו של גבריאל - שהתיאור הכי קרוב שלו לאזניים ישראליות יהיה משהו בסגנון מאוואל - פתח לו את הדלת למערב, ובגדול.

     

     

    בהמשך הוא הפך למשתתף סדרתי בדואטים ובאירוחים, בין היתר עם סטינג, ברוס ספרינסטין וכמובן ננה שרי, עם 7 Seconds. אבל פרט להצלחה של נ'דור עצמו (שאגב, התמודד לפני שנה בבחירות לנשיאות סנגל), הלהיט של גבריאל סייע למוזיקה האפריקאית בכללותה לפרוץ לתודעה.

     

    לא נשכח, כמובן, את האלבום המופתי של פול סיימון, Graceland, שיצא באותה שנה של So, ובו סיימון שיתף פעולה עם הלהקה הדרום אפריקנית ליידי סמית בלאק ממבזו, כעוד דוגמה לחיבור משמעותי מאותו סוג.

     

    ואהובה נתנה את כל מה שהיה לה

    הדג נחש הם מארחים סדרתיים, ובדרך כלל עושים את זה במקוריות ובטוב טעם. באופן אישי, אני הכי אוהב את השילוב שלהם עם הזמרת ליאורה יצחק בשיר "חליפות" (מתוך "חומר מקומי", 2004). יצחק, זמרת הודית עם קול מהפנט באמת, כיכבה גם ב"מילים יפות מאלה", של הפרוייקט של עידן רייכל.

     

     

    אבל הלהיט הגדול ביותר מתוך אותו אלבום של הדג נחש היה "שירת הסטיקר". הרבה, כמובן, תודות לטקסט החריג של דוד גרוסמן. אבל לא מעט גם בזכות הצליל הייחודי של הבולבול טראנג - כלי מיתר הודי, בדמות פסנתר עם קלידים - שהפיקה אהובה עוזרי הגדולה. עוזרי כבר לא יכלה אז לשיר, בגלל הסרטן שפגע במיתרי הקול שלה, אבל היא שרה ועוד איך באמצעות כלי הנגינה. לא פלא שהיא זכתה לקרדיט של אורחת לכל דבר בשיר.

     

    מסתכלים עליה כל הזמן

    נמרוד לב הוציא את אלבום הבכורה שלו בשנת 1998. אבל מתוך כל שירי האלבום, היה זה דווקא דואט שכבש את המדינה בסערה. "זה כל הקסם", שלב ביצע עם חברתו לשעבר, אורלי פרל, הפך לשיר השלישי המושמע ביותר של שנות ה-90 בישראל, ובסופו של דבר האפיל על כל הקריירה של לב.

     

     

    אין ספק שהיה משהו בחיבור בין השניים - שגם הונצח בקליפ ששודר ללא הרף - שיצר את כל הקסם. השבריריות של פרל, הכימיה הגופנית הברורה ביניהם והזעקה בסוף, של זמרת הברים האדומה. אורחת לרגע, שיצרה מפלצת (מה שניתן גם לומר, במימדים קטנים יותר, על האירוח של רעות יהודאי אצל ארי גורלי, בשיר "דבש").

     

    באינטרנט, או על אי בודד

    גם המקרה של "כל הזמן שבעולם" הוא כזה שבו דואט מתוך אלבום הצליח לגנוב את מרבית הפוקוס מהאלבום עצמו. דודי לוי הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו בשנת 1997, אחרי שהיה חבר בנוער שוליים ובאור כשדים, הפיק את שני האלבומים הראשונים של מופע הארנבות של ד"ר קספר והיה הגיטריסט הקבוע בהופעות של אהוד בנאי.

     

     

    אותו בנאי היה שותף, כזמר וכגיטריסט, בשיר "כל הזמן שבעולם" שנכלל באלבום הבכורה והפך ללהיט ענקי. הרבה בגלל השיר עצמו - שלוי כתב והלחין - אבל הנוכחות של אהוד בנאי, שהיה אז בשיא הפופולריות שלו, וגם התאים מאד לשיר המסויים הזה, הקפיצה את התוצאה בכמה וכמה דרגות.

     

    אתם בטח תגידו ששכחתי מישהו מאוד חשוב, ואיך יכול להיות שלא הזכרתי את שיתוף הפעולה הגדול ההוא - אז קדימה, הטוקבקים שלכם. מי הוא האורח המוזיקלי שגנב את ההצגה ועשה את היצירה כולה?

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים