"תמיד הייתה לי נטיה לאמנות. מגיל אפס גיליתי עניין בציור ומאוחר יותר התחלתי גם לנגן ולכתוב סיפורים קצרים. למדתי בגמנסיה העברית בירושלים וכשסיימתי היה לי חשוב לשרת בקרבי, לא בגלל אידאולוגיה, אבל בגלל שרציתי להשתנות וחשבתי לתומי ששירות כלוחם יהפוך אותי ליותר גבר. השירות היה טראומתי. ככל שרציתי יותר להשתנות כך נתקלתי יותר במגבלות שלי. כשהשתחררתי הרגשתי חנוק, הייתי צריך לברוח, אז הלכתי ללמוד בחו"ל. מצאתי את עצמי בחוג לאנימציה של Rhode Island School of Design.

בשנים שאחרי התואר הראשון לא ממש מצאתי את עצמי. לא רציתי לעבוד בסטודיו לאנימציה, אז עברתי בכל מיני חלטורות: ערכתי וידאו, איירתי, עיצבתי אתרים, עשיתי אנימציה, עיצוב גרפי, כל דבר שאיכשהו קשור לאמנות. עברתי לסן פרנסיסקו ואחר כך לניו-יורק, המקום היחיד בעולם שלא הרגשתי בו זר.

בקיץ של 2006 לקחתי קורס בן שישה שבועות בתסריטאות ובסופו ידעתי בוודאות שאני רוצה ללמוד קולנוע. וכך, בגיל שלושים, התחלתי את התואר השני בקולנוע באוניברסיטת קולומביה. סיימתי את התואר השנה עם שני סרטי סיום. כרגע אני מסיים עריכה על הסרט השני שעוסק בשח מט, ומגשש את דרכי לכיוון סרט ראשון באורך מלא".

"האתגר הכי גדול להרבה אמנים הוא להמשיך ולהאמין בעצמך. עולם האמנות והקולנוע הוא עולם קשה. נתקלים בו בתשובות שליליות וספקות באופן יומיומי. זה עולם תחרותי שמעטים מוצאים בו את מקומם מהר. צריך עור של קרנף".

"האלמנט הכי בולט הוא הסגנון החזותי של הסרטים שלי. הוא נובע מהכשרה של שנים באמנות קלאסית ובאנימציה. בעוד הרבה במאים כבולים למציאות שהם רואים מולם, אני יודע שרק הדמיון הוא הגבול ליצירה. קולגות ומורים בקולומביה החמיאו ואמרו שיש לי סגנון מאוד ייחודי ושאפשר לזהות סרט שלי מהפריים הראשון".

"הגיבורים של קרת הם אנדרדוגים במלוא מובן המילה וההזדהות שלי הייתה מוחלטת"

"אין יוצר שהשפיע עלי יותר מאתגר קרת. הייתי בן 14 כשנתקלתי בסיפורים שלו בפעם הראשונה. היינו בטיול שנתי ואחת המדריכות עצרה אותנו באמצע המסלול להקריא לנו את הסיפור 'עמודו' (מתוך 'געגועי לקיסינג'ר'). אני זוכר את הרגע הזה במדויק. הייתי מהופנט. קניתי את 'צינורות' ואת 'געגועי לקיסינג'ר' וקראתי אותם בנשימה עצורה. הגיבורים של קרת הם אנדרדוגים במלוא מובן המילה וההזדהות שלי הייתה מוחלטת. בהשפעתו, התחלתי לכתוב ובמשך שנתיים לא יכולתי להפסיק. מבחינתי, עשיית הסרט הייתה סגירת מעגל. הסצינה המפורסמת שמתארת את הגיבור בורח מהילדים שרוצים להרביץ לו בזמן הצפירה ביום הזיכרון שימשה עבורי מטאפורה לרגשות המעורבים שיש לי כלפי ארץ ילדותי. כמו הגיבור, גם אני ברחתי מהארץ כי לא יכולתי להיות האידאל הישראלי של "מלח הארץ" ובנפשי דמיתי יותר ליהודי הגלותי, הקורבן. אהבתי איך הסיפור הסביר מציאות פוליטית וחברתית מסובכת בצורה כל כך ישירה וכנה. לקח לי כמעט שנה לכתוב את התסריט. זה היה יותר קשה מכל תסריט מקורי שכתבתי בעבר. ראיתי הרבה אדפטציות קולנעיות לסיפורים של קרת שלא אהבתי. אחת הסיבות לכך, לדעתי, היא שרוב הסיפורים שלו מאוד סובייקטיביים וכתובים בגוף ראשון וקולנוע הוא מדיום חזותי שמתבסס על פעולות ולא מחשבות. אני מקווה שעמדתי במשימה שלי, ושהסרט מדבר בעד עצמו וקיים כיישות עצמאית מסיפור המקור".

יונה בלייכר www.zeneyrjones.com