שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    50 למות אדית פיאף: החיים בוורוד ושחור
    חולה ומובסת על ידי החיים, מתה הזמרת אדית פיאף כשהיא אכולה ממשככי כאבים ואלכוהול, שניסו להקהות צלקות ופצעים. 50 שנה עברו - והקול של צרפת שנקשר באינספור שערוריות, עדיין בועט בבטן הרכה, נוכח, מסעיר וכובש

    סוף שנות השבעים. אולם בת דור בלונדון מיניסטור. צהרי יום בחוץ ובאולם האור כבה. חזרה גנרלית לקראת מופע על חייה של זמרת שאת שמה לא הכרתי. מעומק הבמה מסנוורת שורת פנסים את העיניים. במרכז הבמה עם גבהּ לקהל נשקפת צללית, סילואטה של דמות קטנטנה וצנומה לבושה בשחור. כולה שחור.

     

    פיאף. האישה בשחור (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    פיאף. האישה בשחור(צילום: AFP)
     

     

    היא משתחווה לקול מחיאות הכפיים של קהל דמיוני. מחיאות הכפיים, שמהדהדות מהרמקולים שתלויים לצדי הבמה, מתגברות כמו פעימות הלב שדוהר משוגע. ואז הוא פורץ: קול מחוספס-מנסר שלא דומה לשום דבר אחר ששמעתי קודם לכן. קול שכולו פצע. קול שצועק מתוך הנשמה את השריטות. אדית פיאף.

     

    לא הבנתי אף מילה ולמרות זאת כל משפט צרב. מעבר למילים קול פנימי אמר: זה הדבר האמיתי. לא יכולתי לדעת, אז, שכל אחד מהשירים, קרונות ברכבת חייה המפותלים והסוערים של פיאף, ילווה תחנות בחיי. היה לי ברור, כבר אז, שיום יבוא ואבין.

     

    שרה את חייה. חיה את השיר (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    שרה את חייה. חיה את השיר(צילום: AFP)

     

    אדית פיאף מתה ב-10 באוקטובר 1963, חולה ומובסת על ידי החיים, אכולה ממשככי כאבים ואלכוהול שניסו ללא הועיל להקהות צלקות ופצעים. 50 שנה עברו ופיאף עדיין בועטת בבטן הרכה, עדיין נוכחת, מסעירה, כובשת. קראו לה "La Mome" - הילדה, אבל פיאף היתה יותר ל'אנפנט טריבלה של השאנסון הצרפתי.

     

    ביצוע נפלא של Millord משנת 1962  

     

    האגדה מספרת שהיא נולדה בחדר מדרגות בבית דירות בבלוויל. בת לזמרת כושלת ואמן קרקס, את פרנסתה מצאה ברחוב. הילדה, שהפכה עם השנים לקולהּ של צרפת, החלה את דרכה על מדרכות פריז בין רובע הזונות בפיגאל לבלוויל. חתולי רחוב, לא עוצמים עיניים. הם נלחמים על חייהם בכדי לשרוד. הם נלחמים על מזון, על טריטוריה, על אהבה. פיאף נלחמה על הבמה ומחוצה לה, וזה מורגש בכל שיר ושיר. היא שרה את עצמה לדעת, שרה את החיים וחיה את השירים. אהבה עד הסוף. כאבה עד הסוף. היא נתנה את כל כולה והעולם לקח.

     

    שמה נקשר באינספור שערוריות. רשימת מאהביה ארוכה ומפוארת: ז'ורז מוסטקי כתב עבורה את Millord, מישל עמר כתב עבורה את האקורדיוניסט. את הקריירות של איב מונטן ושארל אזנבור היא הזניקה. מותו של מרסל סרדן, אהבת חייה שנגדעה בעקבות תאונת טיס, היה הטריגר לכתיבת השיר "המנון לאהבה". שנתיים לפני מותה, כשהיא חולה ומותשת, נישאה לתיאו סראפו, מעצב שיער שהיה צעיר ממנה ב-20 שנה.

     

    המנון לאהבה ביצוע נדיר באנגלית שהיא שרה בביקור שלה בניו יורק. פיאף היתה הזמרת הראשונה שהופיע בקרנגי הול ששימש עד אז כאולם קונצרטים בלבד

     

    אורח חייה המתירני של פיאף, הפרובוקציות, הטרגדיות, ההתמכרויות היו פרושים בפני כל. הם שם גם בשירים. היא לא פחדה להיחשף על כל חולשותיה ובשל כך סומנה על ידי השמרנים והכנסייה הקתולית שהחרימה אותה. עם מותה סרב הארכיבישוף של פריז לקיים מיסה לזכרה. זה לא הפריע לעשרות האלפים שליוו אותה בדרכה האחרונה. זה לא מפריע למאות האלפים שפוקדים מדי שנה את קברה בבית הקברות Pere Lachaise בפריז.  

     

    כל ביקור בפריז, מאז הפעם הראשונה בה דרכתי על אדמת צרפת, כולל עצירה בבית הקברות המפורסם בעולם. קיץ, חורף, סתיו, אביב - הקבר של פיאף מכוסה בזרי פרחים. בשעות הצהריים דרך קבע, מגיע לבית הקברות מעריץ אלמוני. גילו למעלה משמונים. באחד הביקורים האחרונים סיפר שמאז יום מותה הוא שם מדי יום, פוקד את חלקת הקבר הצנועה, משקה את הפרחים שנשתלו סביבו.

     

    ביצוע מטורף של La Foule משנת 1962

     

    יש משהו מוכר, פמיליארי, בלתי אמצעי בפיאף. זה הקול "המלוכלך", החוצפה, הישירות, הפשטות, חוסר השלמות שהפכו אותה למה שהיא. כשרון ענק ב-1.47 מטר של פרא אדם. את הצלבים שנשאה על גבה היא חלקה עם העולם דרך שיריה. לאינספור הסתירות שבה, היא נתנה ביטוי על הבמה. פיאף היא החיים בוורוד ושחור. היא התחתית והפסגה. היא הפחד והאומץ. היא השמחה והצער.

     

    היא הצל החולף ברחוב (כמו ששרה בגוף ראשון ב-Millord) ובו זמנית זמרת נצחית. היא התיאבון האינסופי לחיים ויצר ההרס העצמי שמשך אותה מטה. היא זו שהקהל נושא, עוטף, בולע (כמו ששרה ב-La Foule) ואיכשהו נשארת לבד. היא ההצלחה הפנומנלית על הבמה והכישלון הצורב בחיים. הנסיקה וההתרסקות. היא בו זמנית כוח וחולשה. אי אפשר שלא להזדהות עם זה.

     

    שנה לפני מותה, שרה על הבמה את הלהיט  Non je ne Regrette Rien

     

    אלבומי שיריה של פיאף מתנגנים ללא הרף במערכת הסטריאו הישנה אך אחד הסובנירים הנפלאים שנשארו ואליו אני חוזרת שוב ושוב לאורך השנים, זו דווקא הקלטה קופצנית נדירה בשחור-לבן של אחת מהופעותיה האחרונות. בשנת 1962, שנה לפני מותה, היא כובשת פעם נוספת את האולימפיה בפריז. בכוחות אחרונים היא עולה לבמה. השמלה השחורה עם המחשוף. הצלב ששימש לה קמע מתחילת הדרך. נעלי העקב השחורות. השער המקורזל.

     

    היא לובשת חיוך. הקהל משתולל והיא נסחפת אל תוך השיר. היא עוצמת עיניים, רוקדת כמו בטראנס והידיים מתנופפות באוויר. היא שיכורה מאהבת הקהל. היא מחייכת ומשהו בפניה מתרכך. העיניים נוצצות כמו ילד שמגלה לראשונה את העולם. בסוף השיר היא מתקשה לעמוד על רגליה, מכופפת ונתמכת במסך היא נאחזת בו בכוח בכפות ידיים מעוותות. היא חיה בתוך הרגע כאילו זה כל מה שיש. זה כל מה שנשאר.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים