שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ילדות קרועה בין יבשות, שפות וארצות
    "בארץ אחרת", ספר הילדים של טל ניצן שמתרחש במקום חסר שם, מתאר גיבורה שעוברת עם משפחתה לארץ חדשה ומבוסס על ילדותה שלה. "ארבע פעמים הייתי מהגרת. כל מעבר כזה דרש הסתגלות והתמודדות. זו חוויה שצבעה את חיי, וכמו הגיבורה שלי גם אני מצאתי נחמה בספרים". ראיון

    "אנשים שיש להם חברים עוד מתקופת הגן או שגרים עד היום במקום שנולדו בו, זו תופעה מדהימה בשבילי", מספרת המשוררת, המתרגמת והעורכת טל ניצן. "לי אין שום דבר דומה לזה. כמו הילדה בספר שלי, גם אני מצאתי עידוד ונחמה בספרים. גם לי ארזו ארגז ספרים שנועד לכל התקופה, אבל מהר מאוד גיליתי את המחבוא ובתוך כמה ימים טרפתי ספרים שהיו אמורים להספיק לשנתיים".

     

    עקירה מן המוכר, בדידות, הצורך במציאת שפה - אלו נושאים שזוכים לייצוג מינורי בספרות הילדים המקומית, אך בהם עוסק בדיוק ספרה הראשון לילדים של טל ניצן. "בארץ אחרת" (שראה אור לאחרונה בהוצאת "עם עובד", מלווה באיוריה של כנרת גילדר) הוא אמנם הסנונית הראשונה של ניצן בכתיבה לילדים, אך מאחוריה גם שני עיבודים לילדים, "הרפתקאות דון קיחוטה" של סרוואנטס (הקיבוץ המאוחד) ולמחזות שקספיר ("שקספיר לפני השינה", אחוזת בית).

    "בארץ אחרת". ספרה של טל ניצן (איור: כנרת גילדר) (איור: כנרת גילדר)
    "בארץ אחרת". ספרה של טל ניצן(איור: כנרת גילדר)
     

    "בארץ אחרת" נמסר מפיה של ילדה שאיננו יודעים שמה, ומתאר את חוויית המעבר מישראל לארץ אחרת, שבה היא צריכה להתחיל את הכל מהתחלה. חוויה משמעותית זו מוכרת מאוד לניצן, שנולדה ביפו ועברה בילדותה להתגורר בבואנוס איירס ולאחר מכן בבוגוטה, קולומביה.

     

    "היתה לי ילדות קרועה בין יבשות, בין ארצות ובין שפות", היא מספרת בשיחה עמה. "ארבע פעמים הייתי מהגרת, בהלוך וגם בחזור. כל מעבר כזה דורש התמודדות והסתגלות מחדש, שינוי של כל הקודים. זו חוויה שצבעה את חיי, עסקתי בה גם בשירה שלי ובאופן טבעי חזרתי אליה בספר הזה". בהתאמה להיעדר שם הגיבורה, גם הארץ האחרת והעיר החדשה אינן מוזכרות בשמן. בחירה זו משווה ממד אוניברסאלי ליצירה, ולצד זאת איוריה של גילדר מעניקים רמזים לכך שמדובר בבואנוס איירס (השלטים כתובים בספרדית, למשל).

    מזוודה ומחבוא של ספרים. על חווית ההגירה (איור: כנרת גילדר) (איור: כנרת גילדר)
    מזוודה ומחבוא של ספרים. על חווית ההגירה
     

    "הבחירה לספר את הסיפור בגוף ראשון היתה בחירה טבעית למי שבאה מהשירה הלירית ומספרת סיפור אישי. אני אוהבת את הדיבור בגוף ראשון. הוא ישיר, אפקטיבי ובלי תיווך. כל סצנה בספר נובעת מזיכרון ילדות שלי. הסצנה בקרוסלה למשל, כשהילדה שולפת בלי כוונה טבעת ברזל שמושיט לה איש שעומד בצד, זכורה לי עד היום פיזית ממש. זו קפסולה של חוסר הבנה: הוא מעניק לה עוד סיבוב במתנה, ואילו היא חושבת שקלקלה, ופוחדת שיכעסו עליה. זה כל כך אופייני לצעדים הראשונים המהוססים במקום חדש, כשעוד לא יודעים את הכללים. אחר כך לומדים ומתרגלים, אבל לא שוכחים את החריקות הראשונות".

     

    לדבר מקום אחר 

    "יחד עם הקשיים וההתמודדות שמתאר הספר", היא מוסיפה, "וכל החבילה הלא פשוטה של פרידה, עקירה והצורך להכות שורש מחדש - יש משהו מסעיר ומרגש בהרפתקה הזאת, בגילוי של מקום לא מוכר עם כל החידושים שהוא מציע, וגם הנחמות, שחלקן מופיעות בספר: הפארקים, הגלידה בסוף, שאולי היא קצת אחרת אם לשוקולד קוראים צ'וקולטה, השפה החדשה שהופכת לאט-לאט מקושי לאפשרות נוספת. זה סוג אחר של קיום".

     

    הרעב לשפה השתלם לניצן, לא רק מבחינת ההתאקלמות בארץ החדשה, אלא גם משום שהיא רכשה שליטה בשפה הספרדית. "זאת מתנה גדולה", היא מסבירה, "אבל אם היית אומר לי את זה אז, בילדות, לא הייתי רואה בזה פיצוי". כשבגרה, למדה באוניברסיטה העברית לימודים היספאנים ותולדות האמנות, ותואר שני בספרות כללית והשוואתית. היא עברה לניו יורק והתגוררה שם מספר שנים, ומאז חזרתה לישראל היא מתגוררת בתל אביב. עד כה פרסמה חמישה ספרי שירה; האחרון שבהם, "להביט באותו ענן פעמיים" (הוצאת קשב לשירה), ראה אור ב-2012, ובאותה שנה היא גם זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.

    מקום אחר, עיר זרה (איור: כנרת גילדר) (איור: כנרת גילדר)
    מקום אחר, עיר זרה
     

    פרס זה מתווסף לפרסים נוספים בהם זכתה, כגון הפרס היצירה למתרגמים, פרס ברנשטיין לשירה (עבור "ערב רגיל") ומדליה של כבוד מנשיא צ'ילה. ניצן גם עורכת את סדרת "מקומי" בהוצאת כרמל, את סדרת "לטינו" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואת כתב-העת "אורות". שיריה של ניצן מתורגמים לשפות רבות, והיא גם מהמתרגמות המובילות בישראל, עם למעלה מ-80 ספרים שתרגמה וראו אור. בין השאר תרגמה יצירות של גבריאל גרסיה מרקס, מריו ורגס יוסה, ססאר ואייחו, איאן מקיואן, טוני מוריסון, אוקטביו פאס, פבלו נרודה, רוברטו בולניו וג'ון סטיינבק.

     

    האם השירה שלך, שנוגעת בין השאר בסוגיות של אמהוּת וילדות, השפיעה על כתיבתך לילדים?

     

    "אני חושבת שזה ניכר בספר, שאני מגיעה משירה ולא מפרוזה. הסיפור לא כתוב כסיפור עלילתי מסודר, אלא כרצף של סצנות בדומה לקטעי השירה-בפרוזה בספרים שלי. המעבר לכתיבה לילדים היה לי כמעט טבעי, זה משהו שחיכה שם. אני מאוד קרובה לעולם הילדי גם בכתיבה וגם בחיים. ילדים והדיאלוג איתם מרתקים אותי. גם הקשר עם קוראים ילדים לא חדש לי, אחרי העיבודים לילדים שעשיתי ליצירות קלאסיות. כשהורים מספרים לי שילדים התפוצצו מצחוק מ'דון קיחוטה' או מקומדיה של שקספיר, או כשאני מקבלת מכתב מקוראת ילדה שמספרת לי על חלום שחלמה בעקבות שקספיר, זה ממלא אותי אושר. יש משהו מאוד טהור ומרפא בדיבור עם ילדים, דרך ספרים ובכלל".

     

    בסיפור את מתארת בעיקר את הקושי הגדול באובדן האחיזה בשפה. בתור ילדה זה דבר מפחיד מאוד.

     

    "איבוד השפה זכור לי כאיבוד הכי משמעותי בחוויה ההיא. פתאום את נאלמת, וזה גוזר עליך בידוד. את נכנסת למעגל קסמים של שתיקה. הסיפור שכתבתי הוא על פירוק ובנייה דרך השפה: באמצעות השפה הילדה בונה מחדש את עצמה ואת הקשר עם העולם. היא שואלת: 'איך אפשר לדבר אם לא מכירים אף אחד? אבל איך אפשר להכיר מישהו אם לא מדברים?' זה מחולל גם חוויות יותר קשות, דברים שלא נכנסו לספר הזה אבל כתבתי עליהם בספרי השירה שלי. אובדן השפה עלול להיות מסוכן. פעם כמעט טבעתי כי שכחתי באיזו ארץ אני טובעת ובאיזו שפה אני אמורה לצעוק".

     

    צייר לי חוויה

    "בארץ אחרת" נולד במקרה, במהלך ארוחה חגיגית לרגל ביקורו של איאן מקיואן בישראל. עורכת ספרי הילדים של ההוצאה ביקשה מניצן לכתוב סיפור לילדים, והיא מיד חזרה לחוויה המכוננת של ילדותה. לניצן היה ברור שהמאיירת, כנרת גילדר, היא המאיירת הנכונה לספר הזה. "היא הפתיעה אותי ברגישות ובעומק ובהומור שלה, וגם בהפתעות שהיא שותלת בכל ציור. האיורים שלה הם עבודות אמנות. האיור קריטי בכל ספר ילדים, ואולי בספר הזה באופן מיוחד כי הילדה קולטת את העולם החדש דרך המבט - הרחובות, הפארקים, השלטים שהולכים ומתפענחים - ואנחנו מתוודעים אליו איתה. בגרסה של כנרת, העיר מחזירה מבט לילדה ומשקפת את הרגשות שלה. זאת רק אחת מההברקות שלה. היא קלעה בדיוק לחוויה שתיארתי, אבל גם הרחיבה והעמיקה אותה".

    ארץ אחרת שאינה מזוהה, שהיא גם הרפתקאה (איור: כנרת גילדר) (איור: כנרת גילדר)
    ארץ אחרת שאינה מזוהה, שהיא גם הרפתקאה
     

    סיום הסיפור מסתיים בניצחון קטן אך משמעותי של הגיבורה, כאשר האיור משלים את החוויה שלה בכפולה ללא מילים. ובכל זאת, על פי העלילה ניצן לא מציעה לקוראיה "פתרון קסם" לסיטואציה הקשה בה נמצאת הגיבורה.

     

    "הסיום פתוח, או חצי-פתוח, אבל הוא אופטימי ומתאר הקלה, ומגיע לאחר נקודת מפנה", טוענת ניצן. "זה נמסר בעדינות ובמרומז, אבל זה אכן משמעותי: יש כאן ניצחון שדרש אומץ ומאמץ. אני לא כל כך

    מאמינה במסרים דידקטיים ובמדריכים פסיכולוגיים או חינוכיים בדמות סיפור שמבטיחים פיתרון. הספר הוא לא מדריך קליטה בארץ זרה. הוא משחזר חוויה אנושית בסיסית של ניתוק והסתגלות, חוויה שכל אחד מכיר ברמה כלשהי ולכן יכול להזדהות איתה. ספרות לא אמורה לספק פיתרונות, אבל היא יכולה לחבק ולהעניק נחמה".

     

    מלבד חיבוק ונחמה, ניצן מזהה גם את הצורך בסיפורים מבדחים, ומספרת בחיוך כי ספרה הבא לילדים כבר נכתב: "הפעם זה שיר, והוא אחר מהספר הזה - פרוע ושמח וחוגג מההתחלה ועד הסוף". בילדותה אהבה בין השאר את ספריהם של אריך קסטנר, לאה גולדברג ונחום גוטמן, את "האסופית" ואת "שלושה בסירה אחת", ואף על פי שהוריה מתארים אותה כילדה דברנית מאוד, היא סבורה שמדובר בשנים שקדמו לנסיעות, כיוון שהיא זוכרת שבמשך שנים רבות שתקה. שתיקה, שכאמור באה לידי ביטוי מעניין מאוד ב"ארץ אחרת".

     

    ספרות הילדים נוטה להיות מגוננת מאוד, אבל את לא חוששת לפרוש קושי לאורך כל הספר.

     

    "הספר הזה הוא בסופו של דבר הוא ספר אופטימי, גם אם הוא לא עוקף את הקשיים ואת המורכבות שבדרך. לתאר אותם היה מובן מאליו בשבילי, לא היו לי לבטים: זה הנושא, זה לב הסיפור. ישנה הקלישאה הזאת, שילדים הם קוראים רגישים עם רדאר משוכלל לזיופים, אבל זה נכון לקוראים בכלל, או לפחות אלה הקוראים שראוי לראות לנגד העיניים כשכותבים ספר. הנחמה שבספרות אפשרית רק אם כותבים את האמת".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמית צינמן
    טל ניצן. "יש משהו מאוד טהור ומרפא בדיבור עם ילדים"
    צילום: עמית צינמן
    הטבות למנויים
    מומלצים