משחקים מיניים בגיל ארבע: זה נורמלי?

הגננת מהעבר השני של הקו נשמעה לחוצה: "את חייבת להגיע בדחיפות! ההורים בלחץ, כל הגן נרעש...". "מה קרה?", אני שואלת אותה. מסתבר שבגן שלה יש תופעה חדשה: תוך כדי משחק (באמא ואבא, רופא וחולה) הילדים נוגעים זה לזה בטוסיק ובאיברי המין. זה התחיל משני ילדים שהמציאו את המשחק ודי מהר הם "הדביקו" את כל האחרים בהתלהבות, ועכשיו זה המשחק החביב על כולם.

כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים

כמובן שלא לקח הרבה זמן עד שההורים שמעו על כך (חלקם אף חזו במו עיניהם בתופעה החדשה כשהזמינו חברים מהגן אליהם הביתה), וכעת כולם בלחץ היסטרי. חלקם רוצים להרחיק את שני הילדים "הבעייתיים" לאלתר, אחרים מתונים יותר ודורשים שתיערך שיחה עם ההורים והעיקר - כולם דורשים מהגננת שזה ייפסק. עכשיו ומיד.

"מה אני עושה עד שתגיעי?", היא שואלת אותי. "מה אני אומרת להם? מה יכול קצת להרגיע את האווירה?".

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

"עדיף היה להישאר בבית"; על הילד שתמיד מקטר

"אתה תעשה מה שאני אומר לך או ש..."

"אבל את אבא אני אוהבת יותר ממך "

הצעתי לה כמה משפטי הרגעה מיידיים, עד ליום המפגש, ומייד חשבתי על מאמר בנושא. איך לא? זה מתאים במיוחד אחרי שבפעם הקודמת דיברנו על אפיוניו של גיל ארבע  והנה, בהמשך ישיר, "מתלבש" לנו יופי הנושא הזה שעליו נדבר היום: מיניות בגיל הגן.

כפי שציינתי בכתבה הודמת, בגיל ארבע (ואצל רבים כבר בגיל שלוש), ילדים עושים קפיצה התפתחותית מרשימה והרצון פלוס היכולת שלהם לבחון את העולם סביבם ולדגום אותו עולים כיתה. ה-כ-ל סביבם מרתק ומרשים, מסקרן בצורה בלתי רגילה, ודורש מבחינתם חקירה. הם שואלים שאלות, מקשים קושיות, נוגעים בכל דבר, מאתגרים את עצמם ולא כל כך מוכנים שיעצרו, או חלילה, ינהלו אותם. בין היתר הם מגלים גם שיש דבר כזה שנקרא "מגדר": יש בנות ויש בנים וזה לא אותו דבר! בנים ובנות מתלבשים אחרת, מדברים אחרת, מתנהגים אחרת, משחקים במשחקים אחרים, נראים אחרת, ויש להם גם איברי מין שונים. חתיכת גילוי.

וכמו כל דבר אחר, גם את זה מעניין אותם לחקור: לבדוק, לגעת, להסתכל, למשש. הם נוגעים באיבר מינם ומאוד סקרנים לגבי איברי המין של הסובבים אותם: הורים, אחים, חברים. לפעמים הם מבקשים להסתכל, ולעתים אף לגעת.

גיל ארבע? לא הגזמנו קצת?

אך עם כל ההתפתחות, הקידמה והליברליות, העיסוק במין עדיין לא טריוויאלי לרובנו, גם כשמדובר בילדים שלנו. זה כמובן תלוי מאוד במקום בו גדלנו, במשפחה שלנו, בתרבות שספגנו, עד כמה הנושא היה מדובר, עד כמה היה לו בכלל מקום, אילו מסרים (גלויים וסמויים) ספגנו כילדים ואילו חוויות חווינו. לכן לא מפתיע שהורים לא ממש יודעים איך להגיב כשהילד מבקש לראות או לגעת באיבריהם המוצנעים.

לעומת זאת, הוא יכול למצוא משתפי פעולה נלהבים בין חבריו בני גילו, שגם הם, מן הסתם עסוקים בעניין הזה וישמחו לראות ולהראות, לבדוק ולהשוות. וגם זה מלחיץ אותנו.

מה קורה פה? מה זו התפרצות המיניות הזו בגיל כה צעיר? לא הגזמנו קצת?

אז זהו, שלא. זה לגמרי תואם את השלבים ההתפתחותיים של ילדים. לגמרי נורמלי. ממש "by the book". ילדים הם יצורים מיניים מרגע היוולדם. כבר ברחם, בנים מפתחים אברי מין זכריים ובנות - נשיים. ההבחנה וההפרדה ברורה. גם בדרך בה אנו מגדלים את ילדינו ניתן לראות איך ההתייחסות המגדרית באה לידי ביטוי: בסט הצפיות שלנו, באופי הטיפול ובטח בבחירת השם, הבגדים, ועיצוב החדר.

כבר אצל תינוקות בני יומם נוכל למצוא תגובות מיניות גופניות אינסטינקטיביות כמו זיקפה ורטיבות נרתיקית הנוצרות בתגובה לסוגי מגע שונים, וחלקם אף מלמדים עצמם לאונן מגיל צעיר ביותר. בודאי בגיל הגן, אז האוננות היא מודעת ומכוונת הרבה יותר. וגם פה אנו מוצאים עצמנו מובכים, מתלבטים אם להגיד משהו, מה להגיד, איך להגיד כמובן איך להתמודד כשאנחנו מוצאים את הילד שלנו משחק עם חבר (או חברה) כשחלק מהמשחק כולל עיסוק סביב איברים אינטימיים?

באופן טבעי הראש שלנו הולך מיד לעולם המושגים של מיניות בוגרת: משיכה מינית, פנטזיות, יחסי מין, פורנוגרפיה, ומפה מגיעה התגובה הלחוצה שלנו. אלא שאצל ילדים זה מתקשר למקומות אחרים לגמרי. כן, זה נעים להם, זה מרגיע אותם, אפילו מעורר מינית, אלא שה"תיקייה" הזאת בגיל ארבע עדיין ריקה מתוכן. אין שם טקסטים ותמונות. יש רק תחושה.

ובגיל ארבע הם, כאמור, חוקרים. אז הם משלבים את זה במשחק החברתי ובתום לב מתנסים ולומדים. רוצים להתבונן, רוצים גם לגעת - למה לא? מבחינתם זה דומה לבדיקות אחרות שהם עושים. הרגישות והבעייתיות סביב הנושא המיני רחוקים מהם. הם עדיין לא שם.

זה הזמן והמקום להכניס את מושג הפרטיות לשיח המשפחתי - מה שייך לי ואני לא רוצה לחלוק עם אחר: החדר שלי, החפצים שלי וכן, גם גופי. וזה נכון לשני הכיוונים, לילדים ולהורים כאחד. מותר להגיד שהגוף שלנו הוא פרטי ויש בו חלקים שאנחנו לא נותנים לאחרים לגעת בהם. לאמא ואבא כן, כשמקלחים אותך - כן, אבל לא לאחרים. ואנחנו גם לא נוגעים לאחרים במקומות האלה - זה פרטי שלהם!

זה גם המקום והזמן לבדוק את עצמכם עד כמה אתם שומרים על הפרטיות שלכם. איפה עובר הגבול שלכם. כמובן שיש גם לזה השפעה מיידית על ההתנהלות של ילדיכם.

ומה עושים כשילד מאונן?

אם זה לעתים רחוקות ולזמן קצר, אפשר בהחלט להתעלם מזה. לאחר זמן אפשר להציע לעשות משהו ו"לעבור נושא". במקרים בהם אתם מרגישים שיש צורך גדול יותר, והילד עסוק באוננות זמן ממושך וגם על חשבון דברים אחרים, בדקו מה מטריד אותו. זה בהחלט יכול להעיד על מצוקה רגשית כלשהי. זה הזמן להשקיע זמן והתייחסות ממוקדים יותר שימלאו את הבטרייה ואת החֶסֵר.

בכל מקרה, חשוב לא לעורר בילד תחושה שהוא לא בסדר או שקרה משהו נורא ואיום. זכרו שמדובר כאן בהתנהגות נורמטיבית המתאימה לגיל. קחו בחשבון שההתייחסות שלכם בונה את היחס העתידי שלו למין ולמיניות בכלל. לא היינו רוצים שהוא יחשוב שמדובר בחטא, בושה גדולה או בעיה.

כשבנות רוצו להיות בנים - ולהיפך

אבל לא כולן. בגיל הזה יש גם כמה בנות שדווקא לא רוצות בכלל להיות בנות. הן מעדיפות להיות בנים! זה קורה גם לכיון השני, כמובן, ויש בנים המעדיפים להיות בנות. וביום בהיר אחד - חסל סדר שמלות, וכל מה שיש לו צבע ורוד או אדום. המלתחה משתנה וכך גם צורת הדיבור ולפעמים אפילו השם: "מהיום תקראו לי דני!", וחסר למישלא עושים בדיוק כך.

גם זה יכול לבלבל ולהרתיע אותנו, כהורים: מה קורה לילדה? למה היא רוצה להיות בן? מה עובר עליה? וחשוב לא פחות - מתי זה כבר יעבור?

חשוב להבין שחלק מהתופעה הזו מגיע מאותו מקום של בדיקה וחקירה. למה לא בעצם? אם ילדים יכולים לשחק בכלב וחתול, נסיכות ודרקונים, שדים ומפלצות, תינוקות זבי חוטם שרוצים רק את הבקבוקי - למה לא לנסות איך זה מרגיש בצד השני של הסקאלה?

לעתים זה גם נובע מחיקוי והערצה של מישהו במשפחה או חבר שרוצים להידמות לו. פעמים אחרות זה יושב על רצון כללי יותר לבדוק איך זה מרגיש כשהולכים נגד הזרם. ואפילו בצורך לעשות דווקא.

לכן הכי חשוב זה לא להיכנס למאבקים בעניין הזה. מדור בתופעה מוכרת ושכיחה בגיל הגן. עבור מרבית הילדים זו תופעה חולפת, שעוברת באופן טבעי מבלי שנצטרך לעשות דבר, סביב המעבר לתקופת החביון (גיל בית ספר יסודי). דווקא כשהנושא הופך להיות סלע מחלוקת, משהו שרבים ומתווכחים עליו, עסוקים בו ומודאגים בגינו, הוא עלול להישאר זמן רב יותר ולהעכיר את האווירה והקשר המשפחתי.

שתפו פעולה במקומות שזה אפשרי לכם, ועדיין שימו גבולות במקומות שלא. התייחסו לזה כאל משחק.

ומה אם הוא יהיה הומו?

ומה אם הוא יהיה הומו? או היא תהיה לסבית? קשה להורים לדבר על זה, אבל החשש קיים. וכן, יש אפשרות כזו.

אבל בואו נעצור לרגע ונחשוב: האם העובדה שלא נרשה לילד שלנו ללבוש שמלות או לילדה שלנו לדבר בלשון זכר תעשה את ההבדל? כנראה שלא. היום כבר יודעים שהעדפות מיניות קשורות לסיבות ונסיבות עמוקות ומורכבות יותר, שלנו, ההורים, אין בהכרח גישה ישירה אליהן.

מה זה כן יעשה? תחושה של חוסר קבלה, אשמה ובלבול גדולים יותר. אז אם וכאשר זה יבוא, אם יבוא, נשב ונדבר על זה. בינתיים זה עוד לא שם. בכל מקרה, זו הזדמנות נהדרת לפתוח שיחה עם עצמנו ועם הקרובים לנו על הרצון להיות מיוחדים אבל בכל זאת כמו כולם, על קונפורמיות ופריצת מסגרות, על דמיון ושונות ומתכונים לאושר בחיים. ועל אהבה שלא תלויה בדבר.

לא קל. אבל שווה.

ומתי בכל זאת יש צורך באיש מקצוע?

חשוב לי להדגיש שבמקרים חריגים יש צורך לפנות לייעוץ. מתי? כשילד מחקה התנהגות מינית בוטה, כשהנושא הזה מעסיק אותו שעות נוספות על חשבון דברים אחרים שילדים בני גילו עסוקים בהם, כשהוא חסר שקט ומציק ופוגע בפרטיותם של ילדים אחרים באופן תדיר - אל תהססו. בדקו את הנושא לעומק עם איש מקצוע.

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן