שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: שאטרסטוק
    הסתדרתי בחיים
    תאשימו את הממשלה והקפיטליזם החזירי בצרות שלכם. לא מתנצל שהולך לי. היי-טקיסט מחפש שותפה לדירה, פוגש אבודים ויצטרף אליהם בעתיד

    לפני שבוע עזבה השותפה שלי את הדירה הנפלאה שלנו במרכז תל אביב. בת 33 עם תואר שני במנהל עסקים ומרוויחה פחות מהממוצע במשק, שולחת קורות חיים כבר חצי שנה, ותקועה במשרה ללא שום אפשרות קידום ובקושי עם אפשרויות קיום. נפתח בינינו פער שהעמיק בין כל ויכוח על חשבונות והוצאות. היא הייתה "אבודה". אני עדיין לא. אני כבר מסודר בחיים, לפחות לבינתיים.

     

    כבר יותר משבועיים שאני מחפש שותפה חדשה לדירה, זמן בלתי סביר בעליל לדירה בתל אביב להיות פנויה, ולצערי אחת הסיבות לכך היא היציבות הכלכלית הרעועה של מחפשי הדירות שעוברים בדירתי. זה מפריע גם לבעל הדירה, שמבקש מצדו צ'קים מההורים ("חוצפה מדרגה ראשונה", כפי שהגדירה אחת המחפשות). גם אני מאסתי בוויכוחים על החשבונות ועל כל שקל ושקל, כי אני לא רוצה להיות היחיד שמשקיע בדירה והכי חשוב - כי לא כיף לגור עם אדם מובטל, מדוכא ומיואש בדירה. זה אולי מגעיל מצדי, אך לגיטימי כי לא מדובר פה בבת זוג, אלא במישהי שיש בינינו "רק" חוזה לשנה.

     

    הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.

    האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il  

     

    רוב האנשים שעברו אצלי בדירה לא יכלו לעמוד בדרישה הזו: אלו שבשלבי המעבר מהצפון למרכז האומרים ש"ברגע שתהיה לי דירה, בטח גם אמצא עבודה" או זו ש"בדיוק מתראיינת לאיזה תפקיד". יש את אלו שעובדים בכמה משרות זמניות ובקושי סוגרים את החודש, כאלו שמתמחים לעריכת דין או חשבונאות, שכנראה יהיו מובטלים תוך חצי שנה, כי אין להם תקן, או אלו שסיימו את התואר ורק אז הבינו שזה לא מה שהם רוצים לעסוק בו. כל "הדור האבוד" הזה עובר אצלי עכשיו בדירה. מצד שני, תתפלאו לשמוע שדווקא הייתה מלצרית ששמחתי שתיכנס, כי באופן אבסורדי מלצרות היא העבודה הכי יציבה ומכניסה בתל אביב.

     

    הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות

    הכלכלן שהחליט לחפור / אלעד אהרון

    דור האשליות / גיא קצוביץ'

    אבא, אמא, כסף / קרן חמישה

    חייבת לרוץ, כי כולם רצים / אורנית בכר

    חיים כמו עכברי מעבדה / סמדר הדס

    החיים בסנדביץ' / מירב צובירי

    אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה

    אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי

    אל תלכו עם הלב / לב סולודקין

    אמנות ההישרדות / מתן כהן

    אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין

     

    יש ייאוש בדבריהם ובפניהם, כזה שמאוד קשה לי להזדהות איתו. תמיד השיחות מתגלגלות ל"אתה יודע איך זה" ואני נבוך להודות שלא ממש. אני מהנדס עם משכורת היי-טק שמתנהל נכון כלכלית, כזה שיכול להרשות לעצמו לגור בתל אביב וגם לחסוך סכום יפה בצד ליום סגריר. כן, גם אני חוויתי את הקושי בלמצוא עבודה ראשונה. לקח לי שלושה חודשים ארוכים וגשומים, אך ל"מזל" כמו שאחרים קוראים לו היה חלק קטן מאוד בזה. ידעתי לבחור ולנתב נכון את הלימודים והקריירה, לבחור מקצוע שגם יעניין אותי, שיש לו ביקוש במשק ומשכורת נאה בצדו.

     

    אני מה שקיוויתם להיות, זה שמנקר לכם את העיניים, זה שלא מתנצל שהולך לו בחיים, זה שנוחר בבוז כשאתם מאשימים את המדינה, הממשלה, הקפיטליזם החזירי והגלובליזציה בצרות שלכם. אני זה שמחכה שתראו קצת יותר בגרות להודות בטעויות שלכם ובבחירות שלכם, שלא השכלתם לפתוח עיתון ולקרוא שהמקצוע שלכם בנפילה חופשית רגע לפני שבזבזתם את הפנסיה של הוריכם על עוד מכללה קיקיונית, שהלכתם עם הראש בקיר "כי לי זה לא יקרה".

     

    במקום לעשות הסבה מקצועית, החלטתם להתייאש ולקחת אלפי שקלים מכיסי ההורים על רכב ודירה בתל אביב כי "אני לא נוסע שעה באוטובוס ללימודים". יש לי את הזכות להיכנס בכם ככה, כי בזמן הלימודים גרתי אצל ההורים ועבדתי בשתי משרות כדי לפרנס את עצמי. אם הצלחתי, גם אתם הייתם יכולים.

     

    ולמרות שאני כזה מניאק כלפיהם, נחמד מצדם לנסות ולעודד אותי, מזכירים שלפחות יהיו לי חסכונות ודירה, אך נדהמים לגלות שגם עם משכורת היי-טק טובה, בחיים לא יהיה לי כסף לדירה. אני מספר להם שגם למקצוע שלי יש את הקשיים שלו: הטכנולוגיה משתנה כל כך מהר והתעשייה הזו שייכת לצעירים, כך שבגיל 45 אמצא את עצמי "מיותר" ומובטל, כנראה עם משכנתה שכבר לא אוכל לשלם. התעשייה שלי לא יציבה, כי רוב העובדים בהיי-טק מועסקים בחברות קבלן ויכולים לפטר אותי מהיום למחר. גם לי לא מובטח כלום: לא פנסיה, לא בריאות ולא חינוך לילדיי שעדיין לא בתכנון. והכי מכעיס אותי שכנראה לעולם לא אוכל לשוב לחיפה עירי, כי לנצח תהיה לי עבודה רק במרכז.

     

    נאנחנו ביחד כי הייאוש לא נעשה יותר נוח. אני לא אבוד, אבל כשהעתיד שלי ושל כולנו לוט בערפל סמיך שכזה, איני יכול שלא לחשוש שיבוא היום וגם אני אהיה כמותם.

     

    אמיר בן ארי, בן 30, מהנדס שעובד בסטארט-אפ בתל אביב, מחפש שותפה ומתחזק את הבלוג "אין תגובה" בענייני כלכלה, חברה, מערכות מידע ועוד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים