יעלי רונן: סוגרת מעגל בתיאטרון האוסטרי
הצגה ביוגרפית שהעלתה הבימאית הישראלית יעלי רונן בתיאטרון באוסטריה זכתה בפרס האירופאי החשוב ביותר להפקות תיאטרון דוברות גרמנית. "יש חן בעובדה שהם מוכנים להתעסק בנושא ומבינים שהסיפור היהודי הוא חלק מההיסטוריה שלהם", היא אומרת
הפקה חדשה של הבמאית הישראלית, יעלי רונן, זכתה בפרס "Nestroy" היוקרתי המוענק מדי שנה בווינה להצגות דוברות גרמנית. "הכוח וינה", הפקה של התיאטרון העירוני של גראץ, מבוססת על סיפור חייו של סבהּ שנמלט מאוסטריה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
"הכוח וינה" עלתה בבכורה בגראץ באוקטובר שעבר ונכללת ברפרטואר התיאטרון גם בעונה הנוכחית. העלילה נעה בין סיפורים שונים שמתחברים - ובמרכזה בחור ישראלי שמחליט עם שחרורו מצה"ל להתחיל חיים חדשים באוסטריה; בחורה אוסטרית שמגלה את שורשיה היהודיים - ומשפחותיהם של השניים שהיו חברים בקבוצת הכדורגל היהודית האגדית, "הכוח וינה", שהיתה אלופת אוסטריה ומהקבוצות המובילות באירופה בשנות ה-20 של המאה הקודמת.
עבור רונן מדובר בפרס מרגש במיוחד. בראיון טלפוני זמן קצר לאחר קבלת הפרס היא אומרת: "זה מרגש בהרבה רמות גם כיוון שמדובר בסדרי גודל אחרים לגמרי מאלה שאני מתורגלת בהם, גם כי שזה מרגיש שפתאום אנחנו משחקים בליגה של הגדולים - אבל יותר מכל ברמה האישית. יש משהו מאד משחרר בלהיות רחוק מהקונטקסט המשפחתי, זרים גמורים במקום שאף אחד לא יודע מי אנחנו. יש משהו מאד מרגש בקבלת הכרה שכזו על הסיפור של סבא שלי שגורש מביתו בווינה בבושת פנים".
רונן שיצרה בשנים האחרונות עבודות גם לתיאטרון השאובינה בברלין, מוסיפה ואומרת: "בהתחלה בכלל לא הייתי בטוחה שהנושא יעניין את האוסטרים. בניגוד לגרמנים, הרגשתי שמבחינתם יש להם פטור מהתעסקות בתקופה ההיא, אולי כיוון שאין זכר לקהילה היהודית הגדולה שהיתה פה קודם. במובן זה יש חן בעובדה שהם מוכנים להתעסק בנושא ומבינים שהסיפור היהודי הוא חלק מההיסטוריה שלהם".
רונן, 37, מתגוררת בחודשים האחרונים בברלין עם בעלה, השחקן יוסף סוויד ובנם. גם את אחיה, הבמאי מיכאל רונן שמשחק לראשונה על במה מקצועית, הובילה עבודת התיאטרון לגרמניה. "הפעם האחרונה שמיכאל עמד על במה היתה בכיתה ט' וגם אז הוא היה חצי ניצב. חשבתי שיהיה קשה לשכנע אותו אבל האמת שזה הלך בקלות. אני חייבת לומר שהוא התגלה כשחקן מבריק", אומרת רונן.
למה מיכאל?
"כי זה סיפור משפחתי שמבוסס באופן חלקי גם על חייו. זו הצגה שנוגעת בהגירה, בבית, במציאות זהות לאומית, בנקודת החיבור בין יהדות, ציונות ושרירים. בשאלה איך הפכנו מיהודי גלותי רופס למה שאנחנו היום".
את ההזמנה לביים בגראץ קיבלה בעקבות ההצלחה שגרפה עם "היום לפני היום האחרון" שביימה בברלין. מלכתחילה היה ברור שנושא ההצגה החדשה ייסוב סביב נקודת החיבור בין ההיסטוריה האירופית לבין ההיסטוריה של העם היהודי. "יש המון ישראלים צעירים שחוזרים בשנים האחרונה לזהות האירופית שלהם ומדובר ביחסים מורכבים", אומרת רונן. "גם בהצגה זה צף דרך ויכוחים אידיאולוגים בין הסבא, ציוני מובהק ובין מקימי קיבוץ עין, לבין הנכד. בדיאלוג דמיוני בין השניים הסבא טוען נגד הנכד שהוא בוגד במפעל חייו".
שניכם חיים כיום בגרמניה. זה לתמיד?
"לא עשינו החלטה מודעת לעזוב את הכל ולסגור את הבסטה בארץ. בינתיים אנחנו מגדירים את המעבר לצרכי עבודה בלבד. נוצרה סיטואציה שבה פתאום קיבלתי הרבה הצעות עבודה מפתות פה אבל להגיד שהחלטנו לוותר ולא לחזור ארצה אני לא יכולה. גם זה דורש דין וחשבון פרטי".
בסוף השבוע תציג רונן בבכורה בתיאטרון גורקי בברלין את "כל הרוסים אוהבים עצי לבנה", הפקה חדשה בבימויה. במקביל ישיק אחיה באותו החלל, סטארט-אפ שמשלב בין תיאטרון לטכנולוגיה. רונן מגדיר את היוזמה כקפסולת זמן. "זה קשור במשחקי עבר עתיד. אתה מסתובב בכל מיני מקומות או חללים בעיר ולומד פרטים היסטוריים דרך קטעי וידאו בטלפונים חכמים.
"בתיאטרון גורקי זה היה מעניין במיוחד כיוון שההיסטוריה שלו מרתקת. המבנה הוקם בשנת 1825 ושימש את האקדמיה לשירה שמתוכה יצאה המקהלה הברלינאית המעורבת הראשונה שבה שרו נשים וגברים ביחד. המבנה נהרס במלחמת העולם השנייה ונבנה מחדש על ידי הרוסים שכבשו חלקים מברלין. אכסדרת התיאטרון, שנבנתה על ידי הרוסים, מקושטת בשיש אדום ששלפו ממשרדו של אדולף היטלר. אלו פרטים לא מוכרים שאפשר ללמוד תוך כדי הליכה".
יש לכם אובססיה קלה לעבר.
"בואי נאמר שאם הקירות היו יכולים לדבר היה להם הרבה מה לומר. יש אנשים שזוכרים מקומות. יש מקומות שזוכרים אנשים. אי אפשר להתעלם מזה, בטח שלא במקומות כמו וינה או ברלין. אתה הולך ברחובות ומרגיש את נוכחות העבר. ברחובות שצעדנו בווינה, צעד גם סבא שלנו. ברחובות האלה הוא עבר חוויות נפלאות ונוראיות. להיות פה זה במובן מסוים להתחבר לשורשים".
רחוק מהבית?
"מאד קרוב לבית. זה חלק מהמורכבות".
לפנייה לכתב/ת 
