שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?
    אנחנו אוהבים להתלונן על הדור של הילדים שלנו: שהם מפונקים, חוצפנים, ובעיקר לא מעריכים שום דבר שאנחנו עושים למענם. אבל האם באמת אנחנו היינו שונים כל כך? ואולי הם חייבים להיות כאלו כדי לשרוד בעולם של היום? אלי זוהר ניב מציעה לכם זווית שונה למחשבה

    "פעם מבט אחד של אבא היה מיישר אותנו בשנייה. והיום? שום דבר לא מרתיע את הילדים האלה. אי אפשר עליהם. אין, עכשיו הייתי חוזר לימים ההם! עכשיו!".

     

    כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים

     

    מוכר? כבר יותר מעשור שאני פוגשת הורים על בסיס יומי, ואין כמעט שבוע שאני לא שומעת אמירות ברוח זו. בכל פעם זה מעצבן אותי מחדש ופעם אחת ולתמיד אני רוצה לעצור ולהתייחס אליהן בכובד ראש. תגידו, אתם באמת לא מבינים איך זה קרה? אתם באמת חושבים שפעם היה הרבה יותר טוב? ויותר מזה, באמת הייתם רוצים לחזור לשם, להיות הורים של פעם, שהילדים שלכם יהיו כמו הילדים של פעם? באמת-באמת?

     

    עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

    חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

    "עדיף היה להישאר בבית"; על הילד שתמיד מקטר

    "אתה תעשה מה שאני אומר לך או ש..."

     

    כל כך הרבה דברים קרו מאז ועד היום. העולם השתנה מקצה לקצה. אז למה שנצפה מילדים להתנהג כמו פעם?

     

    הורה אנלוגי בעולם דיגיטלי

    כשאני הייתי ילדה קטנה, למשל, לא הייתה לנו טלוויזיה. אפילו לטלפון קווי היו צריכים לחכות בתור (אלא אם היתה

    לך פרוטקציה). את ילדותנו העברנו בחוץ במשחקי כדור, קלאס וחבל. ברחוב שלנו לא עברו הרבה מכוניות (כי לא היו הרבה מכוניות) ויכולנו להרגיש בטוחים. רובוטים היו משהו שדמיינו, אף אחד לא האמין שבאמת אפשר להגיע לירח ובטח לא שעוד כמה שנים כל אחד יהיה צמוד למכשיר קטן כזה שהוא גם טלפון, גם מצלמה, גם רשמקול, גם שירות הודעות, גם נגן מוסיקה, גם GPS המוצא עבורך את הדרך הקצרה ביותר ונטולת הפקקים (מי בכלל חשב על הרעיון של GPS?).

     

    אני יכולה לומר שהעולם בו אנחנו חיים היום הוא העולם הבדיוני של ילדותי. פנטזיה פרועה. הילדים שלי, ובטח שלכם, נולדו לעולם טכנולוגי. הם יושבים בטבעיות מול המחשב, משחקים במשחקים סופר-מהירים ומורכבים, עסוקים בו-זמנית בהמון דברים מבלי להתבלבל. המוח המשוכלל שלהם קולט את המורכבות הזו כמשהו ברור מאליו, לא מפתיע ולא מרתיע. עבורם - אלו החיים. איפה זה ואיפה המשחקים של פעם?

     

    עבור הדור של היום העולם כולו קטן מאוד. בגיל צעיר הם כבר משחקים משחקי רשת עם ילדים שהם בכלל לא מכירים ממקומות שונים בארץ ובעולם, לנסוע לחו"ל זה כמעט כמו לבקר את הדודה בפתח תקווה.

     

    הם מוצפים בשפע של גירויים, שפע של אפשרויות, שפע חומרי. יש להם הכל מהכל. מצד אחד זה תורם ומפתח, אך מצד שני מציף ומבלבל. אז מה הפלא שהם לא מתלהבים בקלות?

     

    איך בכלל אפשר להשוות את הילדים האלה לילדים של פעם, שאפשרויות הבחירה שלהם נעו בין לחם שחור ללחם לבן, שיום כיף עבורם היה לנסוע לים ליום שלם?

     

    הורים של מצוינות - לא של הישרדות 

    והנה אנחנו מגיעים ל"מנה העיקרית": אנחנו. האם אנחנו הולכים בעקבות הורינו, עושים "קופי-פייסט" להורות שלהם ומתפלאים לגלות שהילדים שלנו לא מגיבים בהתאם? ודאי שלא. ממש לא!

     

    גם ההורות עברה מהפך. אם פעם הורים גידלו ילדים כחלק מהחיים, לא נתנו להם לנהל אותם, לא חוו אשמה על בסיס קבוע, ולא הרגישו הורים רעים יותר מדי, הרי שהיום הילד הוא במרכז וסביבו אנו בונים את חיינו. ההורים שלנו עסקו בהישרדות - תהיה ילד טוב, תלמד מקצוע ראוי, תתחתן, תפרנס, תגדל ילדים - ואילו אנחנו עסוקים במצויינות. כי איך אפשר לשרוד אחרת בעולם הזה? וכך אנו משקיעים הרבה יותר בחוגי העשרה, שיעורים פרטיים, מתזכרים, דוחפים, מסיעים, משלמים. נותנים את הלב והנשמה, מוכנים להוריד עבורם את הירח, ולא פעם שוכחים לגמרי את עצמנו.

     

    אנחנו רוצים להיות הכי קרובים אליהם, להיות החברים שלהם. משהו שההורים שלנו אפילו לא חלמו עליו. פוחדים לאבד את האהבה של הילדים ועל הדרך מאבדים את הסמכותיות - ולא שאנחנו לא רואים את הקשר.

     

    אנו חצויים. רוצים גם וגם. להחזיק את החבל משני קצותיו. החינוך הישן והטוב ובו-בזמן, מזרח תיכון חדש. רגל פה - רגל שם. והאמביוולנטיות הזו בהחלט צובעת את ההורות שלנו ומשפיעה על ההתנהגות של ילדינו.

     

    קשה לנו עם הדעתנות של הילדים שלנו, עם הצורך שלהם להתווכח ולנהל משא ומתן על כל דבר אפשרי, ואנו מתגעגעים לילד הצייתן והמחונך של פעם. אלא שבאותו רגע ממש אנחנו גם מתפעלים מהילד הדעתן הזה. זה שלא מקבל כלום כתורה מסיני ויש לו קושיות, שהוא לא פראייר, שאף אחד לא יכול לסובב אותו על האצבע - זה שיסתדר בחיים! והיום זה בהחלט אתגר להסתדר בחיים.

     

    אז מה הפלא שהילד שלנו כבר לא "יס מן" כמו פעם?

     

    צייתנות מהולה בפחד

    ובואו נזכור משהו חשוב נוסף: הזיכרון שלנו הוא סלקטיבי לגמרי. אנחנו הם אלו המחליטים ובוחרים מה אנו רוצים לזכור ומה להשמיט, מה להעצים ומה למזער, ואפילו מה למחוק לגמרי.

     

    לכן, אך טבעי הוא שכשאנחנו מוצאים עצמנו מתמודדים עם קשיים בהורות, עם תהיות וסימני שאלה, חוסר אונים, בלבול ואשמה, אנו ממהרים לעשות שימוש בכפתור הנוסטלגיה, מורחים וזלין על העדשה ומתרפקים בערגה על העבר: "או, הימים הקסומים של פעם. איפה, איפה הם היום".

     

    והנה, מבלי להתבלבל, אנו מתעלמים מחלקים אחרים שהיו אף הם חלק מאותה תמונה של אז: נכון שהילדים היו צייתניים יותר, אלא שלא פעם זה היה מהול בפחד, יראה, חשש. האם אנחנו היינו מוכנים שהילדים שלנו יפחדו מאיתנו?

     

    נכון שילדים התלוננו פחות, אבל הם גם חיו בתחושה שמקצצים את כנפיהם, שמאלצים אותם לוותר על חלקים משמעותיים מעצמם, שאין מקום לדיון ולחשיבה אחרת. האם היינו רוצים שהילדים שלנו יוותרו על החופש להיות מי שהם, להביע, להתווכח, לפתח דעה עצמאית?

     

    נכון שאבא היה אוטוריטה - אבל מה הייתה מהות הקשר איתו? עד כמה אפשר היה לשתף אותו, לחוות איתו חוויות של יום יום, להשתטות איתו, להתלבט איתו? האם כזה קשר היינו רוצים עם הילדים שלנו?

     

    כן, גם אנחנו עברנו דרך ארוכה. נגמר הסיפור של אמא בבית - אבא בעבודה. רוב הנשים עובדות היום במשרה מלאה, ממלאות תפקידים משמעותיים ואחראיים, שותפות מלאות בכלכלת המשפחה. במקביל, גם תפקידו של הגבר השתנה. הוא כבר לא חוזר מהעבודה לנעלי הבית והעיתון. סביר יותר שנראה אותו לוקח את הילדים לגינה, מקלח אותם, מקריא סיפור.

     

    הורים לא מעטים נמצאים על הקו בין הארץ לחו"ל, בשיחות ועידה לתוך הלילה. העומס גדל, הלחץ (גם הכלכלי), הדרישות מבחוץ ומבפנים. הדרישות שלנו מעצמנו ומהילדים שלנו. אנחנו שואפים למצויינות הרבה יותר מהורינו, מצפים מהחיים להרבה. רוצים לבלוע את העולם, ורוצים את אותו הדבר בדיוק גם לילדים שלנו. מהלכים על חבל דק בין האתמול למחר, ממציאים את עצמנו ואת ההורות שלנו מחדש. וזו בהחלט משימה נכבדה.

     

    אז אולי ההשוואה הזו בין מה שהיה ומה שהווה היא אנושית ובלתי נמנעת (לפרקים), אך האם יש באמת מקום להשוואה?

    בואו נתבונן בתמונה הרחבה, נמצא את האיזון שלנו, כל אחד במקום המתאים לו, נבדוק מה אנחנו מבקשים לשנות ומה לשמר ונזכיר לעצמנו את הדבר הכי חשוב: עם כל השינויים והתמורות דבר אחד מרכזי לא השתנה כלל - הילדים שלכם צריכים אתכם. הכי בעולם. אין לכם תחליף. שום גאדג'ט (עדיין) לא מחליף את אמא ואבא. איזה כיף!

     

     הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן





     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    חוצפנים או מצטיינים?
    צילום: shutterstock
    צילום: עדי ארד
    אלי זוהר ניב
    צילום: עדי ארד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים