שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דוריס לסינג: האישה הגדולה מהחלומות
    דוריס לסינג היתה אם גדולה למליוני נשים שחיפשו סביבן נחמה ולא מצאו - ואז נפלו על הרומן "מחברת הזהב". הגיבורות שלה היו עוגן ומודל לחיקוי למי שלא היו להן ייצוגים בספרות, ולמי שנאלצו להמציא את עצמן כעצמאיות, חזקות ומתריסות, בעידן בו פמיניזם היה רק תיאוריה. אריאנה מלמד נפרדת
    שלוש פעמים בחיי ניסיתי להודות לדוריס לסינג על מה שספריה היו עבורי, ולא הצלחתי - מרוב בושה ואהבה. בפעם הראשונה לא האמנתי למראה עיני. היא יצאה מבית סמוך לזה שבו התגוררתי בביקור בלונדון, ועמה סל קניות פושטי כזה, של נשים מעידן אחר ומשכונה אחרת. שערה הלבן היה קלוע בצמה סובבת-קדקוד, פניה, קמטים טבעיים שצברה ביושר, היו נעימים וטובים עד כדי כך שחשבתי - אחרי הזיהוי הוודאי וההפתעה הגדולה - שאוכל לפנות אליה ולומר, מיס לסינג, תודה לך על הספרים ועל הגיבורות שעזרו לי להפוך מנערה מבולבלת לאישה שיודעת את מקומה בעולם ומוכנה להילחם למען מקום טוב יותר לנשים.

     

    אבל אז חשבתי על המעריצות שבוודאי עצרו אותה יותר מדי פעמים בחייה בדרך לשוק השכונתי, אמרו לה דברים כאלה ואולי הטרידו אותה. התאפקתי, וכך גם עוד פעמיים, בשנים הבאות שבהן נוספו עוד קמטים - אבל סל הקניות נותר אותו סל. התביישתי מדי, אהבתי מדי, ועודני אוהבת מאד מאוד.

    דוריס לסינג. מטובי הסופרות של המאה ה-20 (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    דוריס לסינג. מטובי הסופרות של המאה ה-20(צילום: רויטרס)
     

    כי לסינג היתה אם גדולה למליוני נשים כמוני, כמו בנות דורי והדור הבא אחרי: הגיבורות שלה היו עוגן ומודל לחיקוי למי שלא היו להן ייצוגים בספרות, למי שנאלצו להמציא את עצמן כנשים עצמאיות, חזקות ומתריסות בעידן בו פמיניזם זוהה עם שריפת חזיות ותו לא. היא היוותה דמות לכל מי שחיפשו בסביבה שלהן נשים כמוהן ועדיין לא מצאו - ואז נפלו על "מחברת הזהב".

     

    זה לא היה הספר הראשון שלה. קדם לו "העשב פוזם" וקבצי סיפורים על היחסים בין המינים ובין הגזעים ביקום מוכה אפרטהייד ודיכוי פטריארכאלי, שהיא הכירה היטב מילדותה באיראן ובזימבבואה, שאז קראו לה רודזיה - עוד מדינת לויין שחורה בשליטת האדם הלבן. היא שנאה את השליטה הזאת מלכתחילה, וידעה לצבוע את השנאה בגוונים מרהיבים כשצללה עמוק עמוק לנפש האדם. משם העלתה, לצד הפנינים, גם סחי ומאוס אנושי. את אלה קראתי מאוחר יותר, כפי שקראתי כל מילה שכתבה. כפי שלא נפרדתי מספריה שגרים על המדף עד היום, והכל בזכות פגישה ראשונה עם רומן-רעיונות ענק, מטובי הספרים של המאה ה-20.

     

    כל המשברים והספרים

    "מחברת הזהב" נכתב אחרי שלסינג חוותה כמה וכמה משברים בחייה: הגירה מרודזיה שטופת השמש לבריטניה מוכת הצנע והעגמומית פוסט מלחמת העולם השנייה. גירושין מוקדמים, חסרון כיס, חיים לא פשוטים כחד-הורית ללא מערך תומך - וייאוש גדול מן המפלגה הקומוניסטית אחרי הקונגרס ה-20, אחרי שאפילו גדולי הסטליניסטים העיוורים במערב נאלצו להודות שטעו.

     

    כל המשברים האלה ואחרים מצאו את דרכם המדודה, החכמה והאירונית לספר ששתי הגיבורות שלו - מולי ואנה - נאבקות על מקום בעולם, על קול ייחודי, על הישרדות פשוטה ועל הזכות לשמוח בנשיותן ובאנושיותן, ללא אדונים מדכאים ומבלי לשחק גבירות מדוכאות. הן מגלות עד כמה זה קשה, ואגב כך מתעצבת תודעתן, ואישיותן משתנה ומתגבשת, לא כתהליך פסיכולוגי פנימי ונסתר, אלא כאינטראקציה מתמדת עם העולם - בדיוק ההיפך הגמור מן הגיבורות של וירג'יניה וולף. בדיוק מה שחשבתי שנכון יותר, חשוב יותר ומעניין יותר בספרות, כמו בחיים.

    האישה מהדלת ממול, שכתבה על מאה סוערת ושסועה (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    האישה מהדלת ממול, שכתבה על מאה סוערת ושסועה
     

    הכתיבה היתה מה שנוג לקרוא "ריאליסטית", התהודה היתה עצומה והכוח שנבע מתוכה, סייע לה לעבור לאחד הפרויקטים השאפתניים בספרות של המאה האחרונה, "ילדי האלימות". זו קווינטילוגיה שאפשר לקרוא כל אחד מחלקיה בנפרד, אבל זו גם יצירה מונומנטלית שמשרטטת את קורותיה של אישה אחת, מרתה קווסט, לאורך יותר מחצי מאה סוערת ושסועה.

     

    קווסט - ברור שהשם לא מקרי, כמו ש"מרתה" אינה מקרית, אלא הדהוד של האידאל הנשי הנוצרי, בו נשים "טובות" נחלקו למרי הצדקת ולמרתה העמלנית - חלקה עם לסינג קווים ביוגרפיים ועקשנות, נטיה אידיאולוגית וסקרנות אין קץ. המסע הפרטי שלה נשזר, כמובן, בארועי מלחמת העולם השנייה, והשנים שלאחריה, מפני שאצל לסינג לא היתה מעולם הפרדה נוקשה בין האישי לבין הציבורי, שנחשב בשעתו, לפחות לגבי סופרות, לנחות ולא ראוי לעיסוק אמנותי רציני.

     

    ובכן, היא הוכיחה את ההיפך הגמור בארבעת הספרים הראשונים בסדרה. לפני שכל סטודנטית לסוציולוגיה ידעה לצייץ שהאישי הוא פוליטי, לסינג כתבה זאת בכישרון עצום ומבלי להטיף כלל, אבל גם ידעה לחלץ את הגיבורות שלה מהקלישאה והשטנץ הכפוי שעמדה כזאת מובילה אליו. לא הכל דטרמיניסטי, סיפרה לנו. יש גחמות ויש גורל, ותמיד רצוי שתיוותר בך פליאה גדולה לנוכח שניהם.

     

    הערת אזהרה ספרותית

    כשהובילה את מרתה קווסט לאורך המאה, הגיעה לסינג אל ההווה - שנת 1968 באנגליה - ולא רצתה לעצור שם. היא חזתה שואה אקולוגית וגרעינית ואת מה שיקרה בעקבותיה לנשים שיצליחו לשרוד. היא חשפה גיבורות טרופות-דעת שהקדימו את זמנן, והיא הפכה את "The Four Gated City" לספר עליו התווכחנו שנים ארוכות, אוהבות או כועסות על כך שנטשה את מחוזות המציאות לטובת מין מדע בדיוני שכזה. ייתכן שלא הבנו, לפני כמה עשורים, שעתידנות ספרותית היא סוג של הערת אזהרה על עולמנו העכשווי.

    "נתנו לי את הנובל, לפני שאתפגר", אמרה  (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    "נתנו לי את הנובל, לפני שאתפגר", אמרה
     

    לשנים אחדות מאסה בעולם הזה לגמרי. סדרה של ספרי מד"ב עם נוכחות נשית מובהקת הגיעה למדפים. "קאנופוס בארגוס"? מה לכל הרוחות חשבה לעצמה? מעריצות רבות לא עמדו בזה, מבקרי ספרות הספידו אותה לגמרי, מעטים בלבד הבינו כי בחייה אירע שינוי משמעותי כשפגשה את הפילוסופיה הסופית, וכי בני אדם הם גם סך כל המפגשים האינטלקטואליים והרגשיים שמותירים בהם את חותמם, ולא מכונות לייצור עוד-מאותו-דבר.

     

    אבל כש"הטרוריסטית הטובה" ראה אור, יכלו המצקצקים להירגע ואפילו לשמוח. היא חזרה ל"עצמה", כלומר, לכתיבה חברתית אמיתית, להבנה עמוקה של התהליכים ההרסניים העוברים על בנות נעורים בחברה שמקדשת את הקפיטליזם התאצ'ריסטי, ומפחדת מהצל של עצמה. קדמו לספר הזה שניים שהביקורת לא התייחסה אליהם כמעט - תחת שם העט ג''ין סומרס. בדיעבד, ברור שחותמה ניכר בכל פסקה שלהם. בזמן אמיתי, היא יכלה ללעוג לתהילה ולמוניטין כשלא זוהתה כמחברת.

     

    והיא המשיכה ללעוג, גם לפמיניסטיות רדיקליות, שחשה כי הן מבקשות ממנה להיות קול ועדות למאבק ש"יוביל לשחר זהוב בעולם ללא גברים", אבל סירבה לעמוד בציפיות הללו והמשיכה להפתיע.

     

    "הילד החמישי" הוא אחד הספרים המפחידים ביותר על אודות הטבע האנושי והאימהות: "בן בעולם" הוא ספר ההמשך שלו, ומסויט לא פחות. בשניהם היא מנתחת את מוטיב האימהות המקודשת בחברה המערבית לנוכח הופעתו של ילד-פרא, יצור בלי מצפון ובלי עכבות חברתיות ובלי סיכוי לחמלה כלשהי בעולם הזה.

     

    עד זקנה מופלגת המשיכה לכתוב נפלא. לסינג נודעה פחות בזכות שירתה,

    אבל מי שקורא לאט ברומנים שלה אינו יכול שלא לחוש את משב הרוח הפואטי במבנה המשפט, במוזיקליות העילאית שלה, ביכולת לברור דימויים ולהפתיע ברענונתם - עד הספר האחרון.

     

    "אלפרד ואמילי" ראה אור ב-2008, כשלסינג היתה בת 89. זהו ספר שבוחן את חייהם של הוריה של לסינג בשני אופנים: אחד ריאליסטי ואחד בדיוני, כשהביוגרפיה הבדיונית היא מדיטציה על מה שיכול היה לקרות לולא פרצה מלחמת העולם הראשונה, לולא הפוליטיקה היתה גורל. גם כאן ביקשה לומר לנו משהו חשוב וגדול על גיבורים מנייר ועל בני אדם תלת-ממדיים: שנפשנו החד-פעמית, קיומנו הנבדל בעולם, הם סוג של פיקציה.

     

    פרס נובל הגיע באיחור בלתי אופנתי. היא עצמה אמרה, כיוון שלא נותנים אותו למתים, הזדרזו להעניק לי אותו לפני שאתפגר - אבל זה היה כמובן מן הפרסים היותר-מוצדקים בעשור האחרון, ולגמרי מובן מאליו, לפחות למליוני הקוראות שהמשיכו לטוות את חייהן לצד ספריה, ולעוד קוראת אחת שהתביישה לומר לה תודה עד שהיה מאוחר מדי. עכשיו, אם יש מקום מיושב מעבר לעולמנו, אני רוצה לחשוב שהיא פוסעת לשם בצעדים מדודים, עם סל קניות וצמה לבנה, נישאת על כנפי כישרון ענק.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AP
    דוריס לסינג. קיומנו הנדבל בעולם הוא סוג של פיקציה
    צילום: AP
    7 לילות
    מומלצים