שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "גבירתי הנאווה" של הבימה: משחק סכום אפס
    שני כהן חסרה את הכריזמה והקול, נתן דטנר מייגע: העיבוד החדש של תיאטרון הבימה ל"גבירתי הנאווה" לא כזה נורא - אבל בטח לא משאיר טעם של עוד. בעיקר בגלל הליהוק הבעייתי

    זה מנצנץ אבל לא נוצץ. מלא במסיחי דעת, אבל חלול במהות. סוחב אבל לא סוחף. החידוש של הבמאי משה קפטן למחזמר "גבירתי הנאווה" מביא לבמת התיאטרון הלאומי "הבימה" הפקה שמידת ההשקעה בה עומדת ביחס הפוך למשקלה הסגולי.

     

    לצד המחזה הנפלא של ברנרד שו, נקודת מוצא נתונה, ההפקה הזו עובדת בעיקר בזכות המעטפת המרשימה - במה מפוארת, תלבושות גרנדיוזיות, Chorus גדול וקאסט תזזיתי. כשיורדים לרזולוציות נמוכות יותר, מראית העין הופכת למראית הכל. במתכון, שבדרך כלל עובד לו, חסר המרכיב המרכזי: ליהוק.

     

    "גבירתי הנאווה". מראית העין כמראית הכל (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    "גבירתי הנאווה". מראית העין כמראית הכל(צילום: דניאל קמינסקי)
     

    המחזמר "גבירתי הנאווה" מתחיל בהתערבות, כשמומחה בעל שם עולמי בחקר הדיאלקטים בשם פרופסור הנרי היגינס מגלה עניין בשפתה הקלוקלת של מוכרת פרחים חסרת השכלה, עילגת וקולנית בה נתקל ברחוב. כשבאותו הרחוב בדיוק הוא פוגש בקולגה מוערך בשם הקולונל פיקרינג, עולה הצעה לניסוי מאתגר: לשים בפיה המצווח שפה תקנית באופן שיהפוך אותה מהמונית לליידי תוך מספר חודשים בלבד.

     

    "גבירתי הנאווה" הוא מחזמר שזקוק ליותר משמות גדולים. אלייזה דוליטל היא הרבה מעבר לחתולת רחוב מצווחת. פרופסור היגינס, שלוקח אותה תחת חסותו, הוא לא רק שוביניסט מתנשא. שני התפקידים הללו דורשים, מעבר לנוכחות בימתית כובשת באופן מיוחד, מנעד יכולות רחב ורב גוני וגמישות מחשבתית, שתאפשר לשחקן להוליך את הדמות מנקודת המוצא הלאה.

     

    תפאורה שמעמידה רף גבוה (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    תפאורה שמעמידה רף גבוה(צילום: דניאל קמינסקי)
     

    שני כהן היא בדרנית מלאת כישרון. יש בה חן, אבל חסרה בה הכריזמה הנדרשת כדי לשבות את הלב. היא לא תגרנית בשוק ולא ליידי. היא איפשהו באמצע, וזה לא מספיק. כהן משתוקקת למלא את התפקיד ולעשות את קפיצת המדרגה. קצת כמו אלייזה דוליטל, היא משתדלת בכל מאודה, אבל בניגוד לִדְמוּת במחזה, על שחקן אסור שיהיו ניכרים עקבות המאמץ.

     

    גם במבחן היכולות הווקאליות ניכרת באופן בולט ההשתדלות. כהן סוחבת טון במקום לנסוק בעזרת הקול. היא מתאימה את המילים למקצב ומה שמתקבל הוא דקלום. כשקודמתך בתפקיד היתה זמרת כמו ריטה, זה לא פשוט - אבל מי שלא יכול לסבול את החום, שיישאר מחוץ למטבח.

     

    נתן דטנר, בתפקיד פרופסור היגינס, מאכזב לשון המעטה. אחרי הכל מדובר בשחקן בעל נוכחות וקבלות שעל הנייר אמור היה לעשות מהתפקיד הנפלא הזה מטעמים. לכל אורכה של ההצגה הוא משחק תפקיד ושומר בקנאות מוזרה על אותו הטון. הדמות שמתקבלת חד ממדית, מייגעת לא מעניינת.

     

    פיני קדרון. אנושי וחם (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    פיני קדרון. אנושי וחם(צילום: דניאל קמינסקי)

    הוא תיאטרלי במובן הרע של המילה, זחוח להחריד, מבצע את כל הפעולות כמו שכתוב בספר, מנותק מהפרטנרים. דטנר שר ברי"ש מתגלגלת שנעלמת באופן מסתורי בדיבור היומיומי. זה לא עקבי ומיושן פחות או יותר כמו התרגום של דן אלמגור ושרגא פרידמן. היגינס שלו הוא קווים לדמותו של תפקיד.

     

    אתנחתא קומית מנפקת במחזה דמותו החביבה של פרדי דוליטל. אביה של אלייזה, שיכור בן שיכורים עם חוכמת רחוב של חתול, יגרד את הפני מכל מקום אפשרי רק כדי לחזור ולהרים עוד כוסית עם החבר'ה בפאב. בהפקה הנוכחית אוחז בבקבוק פיני קדרון שעושה כמיטב יכולתו. קדרון הוא מסוג השחקנים שבא לך לאהוב: אנושי, חם, אנטי גיבור קלאסי שבאופן טבעי מעורר אמפתיה. גם בתפקיד הנוכחי הוא ממלא את המשבצת בחן.

     

    קדרון מתקשה לדלג מעל מהמורות התרגום, והוא אינו היחיד. באופן כללי עולה התחושה שמה שנכון היה לפני יובל עובד פחות טוב היום, וזאת על אף ההתאמות שהותקנו. מישהו לחץ חזק ובכוח על הגז: פאנצ'ים לגרון, חידודים לפנים, שפת רחוב במובן הדל של המילה. התוצאה: הומור גס, צחוק מאולץ, מצבים קומיים שמרגישים בהם היטב את עקבות המאמץ.

     

    לייזה והיגינס. יותר מדימוי (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    לייזה והיגינס. יותר מדימוי(צילום: דניאל קמינסקי)
     

    בתוך קלחת הרעשים שמציעה ההפקה, נעים לשוב ולהיפגש עם דב רייזר. בתפקיד קולונל פיקרינג, ידידו של פרופסור היגינס והקול השפוי והמאוזן בין השניים, רייזר הוא אי של שקט. מדובר בשחקן מצוין עם פיזיות נפלאה שמשתנה וצובעת את התפקיד בצבעיו שלו. רייזר הוא עוד דוגמה לקלישאה: אין תפקידים קטנים.

     

    אדם להב מחליק לנעליו המהודרות של פרדי אינספורד היל, בן עשירים בטלן שמאוהב עד לקצות שערותיו באלייזה דוליטל. להב בורך בקול מצוין, יש לו עיניים נוצצות וגומות חן מקסימות, אבל עם אפס ניסיון בימתי מישהו צריך היה לתת לו את כל התמיכה הנדרשת כדי לעמוד במשימה.

     

    אחד השירים היפים בפסקול המחזמר הוא זה שמבצע פרדי מחוץ לדלת הבית בו מתגוררת אהובתו. זו אחת הסצנות היחידות בהצגה שבה עומד שחקן יחיד לבדו על הבמה. כובד המשקל על כתפי המבצע גדול ואילולא יכולותיו הווקאליות המרשימות של להב היה מדובר בכישלון מוחץ. גופו קפוא, נוקשה, משותק. תנועות ידיו קופצניות והוא נראה בעיקר מבוהל. במחוזותינו נהוג לומר: לא מפקירים פצועים בשטח.

     

    אדם להב. קול נהדר נוכחות בימתית שזקוקה לחיזוק (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    אדם להב. קול נהדר נוכחות בימתית שזקוקה לחיזוק(צילום: דניאל קמינסקי)
     

    על משבצת "התפקיד שגנב את ההצגה" יושב מעצב התפאורה ערן עצמון. שבע שנים מאז סיים את לימודיו בסמינר הקיבוצים ועצמון, צעיר מעצבי הבמה בארץ, הצליח לרכוש לעצמו ניסיון ושם. ההפקה הנוכחית היא מהעבודות העשירות שיצר. בהסתמך על שתי ההפקות האחרונות של המחזמר שעלו בישראל - ומבלי לראות את אלה שקדמו להן בשנות השישים - מדובר ברף גבוה במיוחד. בשיתוף פעולה עם מעצבת התאורה קרן גרנק, הופכת הבמה הגדולה של הבימה לחלל אינטימי וחם כשנדרש, או למרחב פתוח.

     

    בהפוך מהמצע שמאפשרת התפאורה, תנועת השחקנים בחלל יוצרת במה דו ממדית נטולת עומק ופרספקטיבה. כמעט לכל אורך העבודה עושה הבמאי שימוש בציר תנועה רוחבי בלבד ובהעמדה פרונטלית. תוך כדי צפייה עלתה מפעם לפעם המחשבה שמדובר בפורמט כמעט טלוויזיוני.

     

    במסגרת המגבלות הצליח מעצב הכוריאוגרפיה אביחי חכם, שם חדש לחלוטין בתחום, לייצר תנועה פרגמטית, אנרגטית, לוחצת לפרקים אבל לא שחצנית שמעידה על כישרון בהתהוות.

     

    כמו השימוש בחלל, גם עיצוב הסאונד בהפקה נכה. המוזיקה מהדהדת שטוחה וצעקנית ולמעשה אינה מצליחה לעבור את קו הבמה. במלחמת הכוחות שניטשת בין התזמורת שמאחורי הקלעים לבין השחקנים השרים על הבמה, כולם מפסידים.

     

    בסופו של יום "גבירתי הנאווה" מספקת סחורה: זה לא Haute Couteur, זו גם לא קונפקציה. ההפקה החדשה של הבימה יושבת איפשהו באמצע הדרך. היא לא מעוררת התנגדות, אבל גם לא משאירה אחריה עקבות טעם של עוד. אז מה בכל זאת נשאר אחרי שלוש שעות ישיבה באולם קפוא? ברונכיט. המבקרת מבקשת להזכיר להנהלת הבימה: נובמבר זה תחילתו של חורף.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דניאל קמינסקי
    שני כהן ב"גבירתי הנאווה"
    צילום: דניאל קמינסקי
    לאתר ההטבות
    מומלצים