תחנה שנייה: אגרה

בשוק היתה אפלה כשחציתי אותו אל הרכבת, ערפל לח ישב על העיר. הרציפים האפרוריים הוארו באור צהוב. הרכבת – "הבוֹפָל שטבּדי אקספרס" - עמדה לאורך הרציף. בשש בדיוק היא החליקה לתוך הערפל, דרומה ומזרחה לאגרה.
"אלו הרוחות הלחות שבאות מאפגניסטן ומרכז אסיה", אמר נאווין קָפור שישב לידי, "לכן הרכבת נוסעת כל כך לאט". מלצר דהוי הגיש לנו תה בכוסות פלסטיק. לאן נעלמו כוסות החומר שהיה אפשר לנפץ על המסילה? הכול זורם.
שאלתי את נאווין על הסכסוך בין מוסלמים להינדים באָאוֹדְיָה, צפונה מאללאהבאד. "אלו ההינדים הפנאטים – פעם היה שם מקדש, אחר כך באו המוסלמים ויש שם מסגד 400 שנים, ואחריהם הבריטים והם רוצים להחזיר את הגלגל אחורה, אבל ויג'פאי (ראש ממשלת הודו) לא ייתן להם. הוא העביר את זה לבית המשפט ואמר שעד שבית המשפט לא יחליט יישאר שם מסגד. הוא איש חכם ויג'פאי, אני עבדתי אתו, כי בית המשפט לא יחליט וככה לא יהיו שם מהומות". הודו, תערובת נפוצה של הינדים ומוסלמים.
"והחיים בדלהי?" "אני גר במקום מצוין, אבל יש מקומות שהשבט של הגנבים חודר אליהם. הם שולחים ילד שיחדור דרך החלונות. הילד פותח את הדלת, הם ערומים לגמרי והגוף שלהם משוח בשמן כך שאי אפשר לתפוס אותם. יש להם רק עלה ביד. הם חודרים אל הבית, מנפצים את גולגלות הישנים וגונבים הכול. הם לא משאירים עדים".
בחוץ עלתה שמש צהובה וחולנית, חורף הודי. אגרה. הטאג' מאהל. הנחתי את הדברים במלון מול הקבר וחיכיתי שהערפל יתפוגג, חוצה את הנהר על גשר הברזל הצפוף. הנהר היה נמוך ואיטי. נשים חבטו כביסה על הסלעים והקרקע החולית כוסתה בדים צבעוניים, שנפרשו לייבוש, ותאואֵי מים שעמדו על החול הלבן.
מעבר לנהר עמד ה"בייבי טאג'". זוהי אחוזת הקבר היפה שבנתה נוּר ג'האן. ג'הנגיר, המלך המוגולי, התאהב בה כשהיתה אשתו של קצין ממוצא פרסי ושלח את בעלה למות בקרב, כדי שתהפוך לגברת הראשונה, שניהלה למעשה את הממלכה. עיר של נשים, אגרה.
40 ק"מ מהעיר נמצא הפַאטֵפוּר סיקרי, בה ישב, בימיו של אכבר, סלים צ'ישטי, דרוויש סופי. לאכבר היו שלוש נשים – הינדית, מוסלמית ונוצרייה ואף לא בן אחד. הדרוויש הבטיח לו בן. ההינדית נענתה לברכה וילדה לו את ג'הנגיר. האחרות ילדו גם הן. ולפיכך בנה שם אכבר את בירת הניצחון שלו, עיר מושלמת באבן חול אדומה שננטשה 15 שנים מאוחר יותר כשחזרה הבירה לאגרה.
דובים על הדרך. דובים? ביקשתי מנהג המונית לעצור. הדובים, שנלכדו כגורים ברג'סטאן יצאו במחול. חוטמיהם נוזלים ליחה. המקל קורע את אפם ולא מתיר להם ברירה.
לא קל להיות הודי. אפילו אם אתה דוב. הערפילים התחממו מעל הארץ. התנועה הצטופפה בדרך חזרה לאגרה. אגרה היא המבצר האדום הנפלא שחומותיו סובבות ק"מ.
קופים על החומות ואם כל הפנינים. הטאג' מאהל. ארג'מאנד, אחייניתה של הקיסרית נוּר ג'האן, נישאה לקהראם, בנו של ג'הנגיר, ברחה אתו מאימת האב והפכה להיות מומטאז אי-מהאל (נזר הארמון). קהראם הפך לקיסר שאה ג'האן והיא למלכה. בגיל 39, כשליוותה את בעלה למסע מלחמה במרכז הודו, כרעה ללדת את ילדה ה-14 ומתה. שאה ג'האן סירב להינחם.
הקבר הלבן, שיש בו מיופיים המרחף של המבנים המוגוליים, הוא שילוב של פריז, הודו, מערב ומרכז אסיה. פרחים עדינים על השיש הלבן, צריחים, כמו ארבעה שומרים על הקבר, בריכות מים מוארכות של השתקפויות. כל התיירים שבעולם וכל מה שנכתב לא ישוו למקום שיש בו אהבה אינסופית ועצב שהומר ליופי.
מתחת לקבר, מצפון, זורם הימונה, איטי, נושא פסולת ופרחים. סירות לוקחות את המבקשים לגדה השנייה כדי לראות את השמש צובעת את השיש בצבעים מתחלפים. חומות אדומות מסביב וגנים ירוקים עם אנפות בקר לבנות. יפה הטאג' מאהל, אם צריך אדם סיבה לנסוע להודו היא שם.
זה מה שמוציא גברים למלחמות, אהבת נשים, אהבת אלוהים, הרצון לכבוש והייאוש האינסופי כשהכול נגמר ונשארת רק האבן ללוש מתוכה את הצער.
צעדתי בחזרה אל המלון. לילה, נהגי ריקשות, פרות, קופים, דובים אומללים על הכביש ומשהו נצחי אחד.
רק הרעב הקטן היה ברור ולא בר כיבוש – מחכה להיסגר באוכל הודי חריף וכוס תה מבושל בחלב סוכר והֵל.