אסתר שטרייט-וורצל: התבגרנו דרך ספריה
במרכז ספריה של אסתר שטרייט-וורצל עמדו תמיד צעירים במאבק, והיא ידעה לשלב בין הטרגי לתקווה, בין ההיסטוריה לסיפור דרמטי כובש, בצורה שהפכה אותה למחברת אהובה על דורות שלמים. פרידה מסופרת הנעורים שידעה לכתוב לקהל שלה בגובה העיניים
בראיון שנערך עמה ב"ידיעות אחרונות" בשנת 2006, ציינה הסופרת אסתר שטרייט-וורצל כי הסיבה שספריה נגמרים תמיד בסוף טוב היא ש"לא צריך להסתיר את הטראגי והכואב, אבל צריך לתת פתח לתקווה". עיקרון זה, שיש המוצאים אותו הכרחי בכתיבה לילדים ולנוער, ליווה את יצירתה הענפה של שטרייט-וורצל, שנפטרה אמש בגיל 81, משנות ה-60, ועד המאה ה-21.
בספריה, שנועדו לקוראים צעירים, נמצאו הגיבורים ודמויות המשנה במאבק מתמיד. יהא זה מאבק לאומי, חברתי או פרטי – לנערים ולנערות אצל שטרייט-וורצל לא היתה מנוחה. היה עליהם להתעמת עם מצבים קיצוניים לרוב של מלחמה ולחימה, אהבות ואכזבות, התמכרויות ובריונות, ואולי יותר מכול – היה עליהם להתמודד עם העובדה שהמהלכים הפוליטיים והמצב הביטחוני והלאומי משפיעים באופן ישיר ואף גורלי על הסביבה החברתית הקרובה והמרחב הפרטי.
שטרייט-וורצל נולדה בפתח תקווה בשנת 1932. היא למדה לתואר ראשון בספרות ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והחלה ללמד בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. בהמשך סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני בספרות ותנ"ך. עד פרישתה בשנת 1987, לצד פרסום ספרים, המשיכה שטרייט-וורצל לעבוד כמורה בכמה בתי ספר, וייתכן שבשל כך בלט מאוד הפן החינוכי-אידיאולוגי ביצירותיה, כמו גם יכולתה לעצב בצורה מהימנה דמויות של בני ובנות נוער.
הקריירה הספרותית שלה החלה בגיל 12, כשפרסמה את סיפורה הראשון בשם עט – צבי הדס, אולם רק בשנת 1962, כשהיתה בת 30, ראה אור ספרה הראשון, "מן המצר". הספר גולל את סיפורה של משפחה יהודית בשואה, והציג תפיסה ברורה מאוד של תרעומת כלפי זוועות הנאצים, שהועצמה על ידי בניית מערך רגשי מלודרמטי סביב אותה משפחה שהנאצים הפרידו, בנוסף לעיצוב דמות של איכר המסייע לילדי המשפחה.
"מן המצר" היה התחלה מייצגת למדי של סגנונה של שטרייט-וורצל, שלאחר מכן בא לידי ביטוי בעשרות הספרים שכתבה לאורך השנים: נטייה לבניית מערכים רגשיים על גבול הסנטימנטליות שכבשו את לבם של קוראים וקוראות בכל דור; התמקדות בסיטואציות קשות המתרחשות בסביבה מאיימת; עיסוק ביחסים בין-דוריים, ובמידה רבה גם הצגת נרטיב לאומי חד-מימדי המאדיר את הלחימה של היהודים בארץ ישראל וקודם לה במתנגדים להם או באויביהם.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הספר "אורי", מהספרים המרגשים שכתבה שרייט-וורצל, שפורסם בשנת 1968. "אורי" הוא סיפור חניכה של הגיבור, אורי, יליד מושבה עברית בארץ ישראל, אשר חווה אינספור אירועים דרמטיים, הן במרחב הפרטי והחברתי – אהבה ראשונה; גילויי התבגרות; מריבות, עימותים ותעלולים עם חבריו – הן במרחב הלאומי, כאשר הוא נחשף לפעילות המחתרתית של ה"הגנה", ואף משתתף בה. סיפור מאבקי הדמים של ארץ ישראל כרוך בסיפור התבגרותו של אורי, ובעשותה כך אפשרה שטרייט-וורצל בחינה מרשימה למדי של האופן שבו האירועים הפוליטיים והלאומיים השפיעו על עיצוב תפיסות עולם והתנהגות של דור הילדים של אותה תקופה.
"אליפים", שראה אור בשנת 1982, ואשר זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, ואף עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה לפני כשלוש שנים, הוא הספר המצליח ביותר של שטרייט-וורצל, והמזוהה ביותר עמה. הפן הלאומי אינו בולט בו, אלא דווקא הפן החברתי, וכשרונה של שטרייט-וורצל בעיצוב מערכות יחסים בין בני ובנות נוער, התמקדות בקשיים חברתיים והצגת מבע מהימן ומשכנע של צעירים המתמודדים עם סוגיות התבגרות שונות, המועצמות בסיפור זה משום שהילדים מתגוררים בפנימייה. סוגיות כגון יתמות, פשע, אהובות, מחלות קשות ועוני באות לידי ביטוי בספר, ואף על פי ששטרייט-וורצל עסקה בהן גם בספרים אחרים שלה, נדמה כי ב"אליפים" הגיעה לדרגת ביטוי גבוהה מאוד בהצגת אפיונים משכנעים בעלי עוצמה רגשית עזה, המיטיבים לתאר את ההווי של הילדים.
שטרייט-וורצל פרסמה ספרים רבים נוספים, שמקצתם היו חלק ממסלול הקריאה שעברו בני ובנות נוער משנות ה-60 ועד ימינו, בהם "מכתבים לצופיה" (1987), "בן הערובה" (1987), "שחר" (1990), "אדי מלך המסטולים" (1998), "קיץ כתום" (2008), לצד כמה ספרים לגיל הרך, שלא זכו להכרה משמעותית, ואוטוביוגרפיה.
ספריה עוררו עניין רב: הרקע ההיסטורי שבו מתרחשים הסיפורים אפשר לקוראים ולקוראות להיחשף להיסטוריה של מדינת ישראל ולשואה דרך סיפור עלילתי דרמטי כובש, שהנכיח את המרכזיות של הילדים והצעירים בתהליכים שלרוב מסופרים "מעל לגובה העיניים" שלהם.
שטרייט-וורצל היתה מהראשונות ששילבו עקרונות לאומיים ברורים וישירים ביצירתה, והדבר הוביל גם לביקורת כלפיה (כמו למשל בספר "קיץ כתום", המספר על פינוי גוש קטיף ובו נקטה עמדה חד-משמעית המתנגדת לפינוי והתומכת במתנחלים). בהמשך לכך, הפן החינוכי והאידיאולוגי ביצירתה העניק לספריה ממד דידקטי מובהק (שהתאים במידה רבה לעקרונות משרד החינוך), שלעתים הסיט את הדיון ממלאכתה הספרותית, משום שהיו שטענו שהדידקטיות שלה היא חד-צדדית ולא מאפשרת ספקטרום נרחב של פרשנויות ונקודות מבט.
אף על פי שטענה בראיון שהוזכר לעיל כי חשוב לה להקפיד על עלילה מרתקת "כי הנוער חסר סבלנות", מרבית ספריה של שטרייט-וורצל הם רומנים ארוכים מאוד, ואורכם בלט לאורך העשורים הרבים שבמהלכם פרסמה את יצירתה. אולם בניגוד לאותו חוסר סבלנות שרבים יוצאים נגדו – היום כמו בעבר, ספריה מצאו בית חם בקרבם של בני ובנות נוער - ילידי שנות ה-60 כמו גם ילידי שנות ה-80 וה-90. יכולתה לבטא בצורה חזקה כל כך תהפוכות רגשיות של גיל ההתבגרות, לסחוף אחר עלילה דרמטית ומרובת אירועים, ולהעניק מקום של כבוד למבעים של ילדים – הפכו אותה לסופרת אהובה ובמידה רבה גם לייחודית מאוד בהיסטוריה של ספרות הנוער המקומית.
