שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בדרך לשום מקום: חייו של יז'י קושינסקי

    הרומן "גוּד נייט, ג'רזי" מנסה לפענח את אישיותו המורכבת של הסופר הפולני-יהודי יז'י קושינסקי, מחבר יצירת המופת "הציפור הצבועה". אך המעקב אחרי מי שחווה את השואה, היגר לאמריקה והתאבד באמבטיה כגיבור טרגי אמיתי נשאר תלוש וצף בחלל של עצמו. מצד שני, אולי זה פשוט פוסט-מודרניזם

    רוב הדברים בחיים הם עניין של טעם. כך גם ספרות פוסט-מודרניסטית. כמו כל דבר, אפשר לעשותה היטב ואפשר לעשותה כלאחר יד. יאנוש גלובאצקי הפולני, בספרו "גוד נייט, ג'רזי" בהחלט כותב אותה היטב. אם כי עדיין, כמו רוב הפרוזה שאפשר לשייכה לז'אנר (שיש התוהים אם אפשר בכלל לקרוא לפוסט-מודרניזם "ז'אנר", אבל זה כבר עניין אחר), היא לוקה ביתרונות לצד חסרונות.

     

    הרומן מנסה לפענח את אישיותו המורכבת של הסופר הפולני-יהודי-אמריקני יז'י קושינסקי. כשהיטלר פלש לפולין, הוריו מסרו אותו לאם מאמצת בכפר, אך זו מתה תוך זמן קצר, וקושינסקי הצעיר נאלץ לשרוד בתנאים כמעט בלתי אפשרים, כשהוא רדוף ומעונה בידי אנשי כפרו, שבטעות חשבו אותו לצועני - עקב גוון עורו. בשלב מסוים קושינסקי איבד את יכולת הדיבור, ומצא אותה מחדש לאחר המלחמה.

    "גוד נייט, ג'רזי". על חייו של הסופר יז'י קושינסקי - באופן מעורפל (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "גוד נייט, ג'רזי". על חייו של הסופר יז'י קושינסקי - באופן מעורפל
     

    ב-1957 הוא ברח לארצות הברית, והחל בקריירה ספרותית ענפה ונוסקת, שכללה בין היתר את היצירות המוכרות כמו "הציפור הצבועה", "להיות שם" ו"צעדים", אך ב-1991 בהיותו בן 57, לאחר שסבל מבריאות לקויה, התאבד באמבטיה, כמו כוכב רוק טרגי אמיתי. חשוב לציין, שבמהלך הזמן יש הטוענים כי רוב חוויותיו המתוארות בספריו הן מומצאות, במיוחד אלו המתוארות ב"הציפור הצבועה". קושינסקי כמובן הכחיש את העניין, אבל עד היום לא ברור מה באמת התרחש במציאות, ומה הוא בדה מדמיונו הקודח.

     

    "האני", הדובר ב"גוּד נייט, ג'רזי" (ג'רזי משמעו השם יז'י, באנגלית), בן דמותו של גלובאצקי מחבר הספר, יוצא למסע בעקבות חייו של קושינסקי, ומנסה לבדוק האם מדובר באדם שזוועות השואה רדפו אותו לכל מקום וכמעט לכל מחשבה, או שמדובר באחד מהמניפולטורים הגדולים של הספרות - כי קושינסקי הוא בהחלט לא ניצול שואה טיפוסי, אם בכלל יש כזה דבר. חלק ניכר מלילותיו נהג להעביר במועדוני סאדו-מאזו אפלים (אחת הסצנות הנפלאות בספר מתארת את קושינסקי לוקח את מאשה - דמות מפתח בסיפור - למועדון כזה. כל הסצנה, ובמיוחד האופן בה היא נגמרת, היא מלאכת מחשבת ספרותית בעלת איכות קולנועית).

     

    להגר אל הטרגדיה

    דמותו של קושינסקי, אגב, מזכירה באופן חלקי עוד סופר-מהגר מפורסם שהגיע לארצות הברית: הסופר הרוסי אדוארד לימונוב. עמנואל קארר כתב כמו-ביוגרפיה על לימונוב, מתוך המסקנה שאין טעם לכתוב ביוגרפיה מקיפה ואמינה בעולם פוסט-מודרני, אבל מנגד גם לא כדאי להתפרק כליל, אלא ליצור ספר שהוא גם רציני וגם קומי - שמגיש את עולמו של המחבר אל העולם.

     

    כמוהו, גם גלובאצקי נקט בטקטיקה פוסט-מודרניסטית, ובמקום לכתוב ביוגרפיה, או לפחות לנסות, הוא גרס מראש שזה חסר תכלית. הרי הוא לא יכול לחשוף את התשובות הנוגעות לשאלות הגדולות הקשורות בקושינסקי: אם מה שכתוב בספריו אכן קרה ביוגרפית או לא, או אפילו לומר משהו אחיד ומוחלט על דמותו, שהיתה לכאורה גדולה מהחיים. קושינסקי, כיוצר, לא ענה בחייו על אף שבלוניות קטגוריאלית. לכן, אולי, יש "הצדקה" לכתוב עליו ביוגרפיה שאינה נותנת שום פתרונות.

     

    מכאן שדמות המחבר, באמתלה של כתיבת תסריט על חייו של קושינסקי, יוצא למסע בעקבות הסופר, אבל זהו לא מסע ליניארי,

    שמנסה להוות חלופה ביוגרפית. הרומן לא מתחיל בילדותו של קושינסקי, ממשיך לנערותו וכך הלאה. הזמן הסיפורי נע קדימה ואחורה ללא עוגן, ההווה מתערבב בעבר - וחוזר חלילה. זהו ספר שכמעט ואין בו תנועתיות עלילתית ודרמטית, אלא התפלשות רקורסיבית בהווה ספרותי מתמשך - מה שגורם לו לפרקים להיות מעייף וחוזר על עצמו. יש דמויות הקשורות לחייו של היוצר שמופיעות בתחילת העלילה, כמו למשל דמותה של מאשה, אך סיפור היכרותם מופיע באופן כרונולוגי דווקא באמצע הרומן.

     

    למעשה, מאשה - שלא היתה בת זוגו של קושינסקי, למרות שהפולני רצה בה גם רצה, אם כי קשה לדעת מה רצה באמת - היא גם הדמות החזקה והדומיננטית ביותר בספר, יותר אפילו משל קושינסקי עצמו, וגם יותר משל "האני-הדובר-התסריטאי". מהספר עולה, לאורך כל הדרך, נימה מאוד סרקסטית, לצד המון הומור שחור ואירוניה, מה שיוצר, על פי רוב, מעין רוח לא רצינית, מבודחת, שנושבת על הכל - כאילו המחבר לא ממש התייחס ברצינות הראויה, לספר כולו ולדמויות המתוארות בו.

     

    מצד שני, יש לציין שגם "רצינות" היא מונח בעייתי, ואם התמה הזו היתה מוצגת בפני הכותב, הוא לבטח היה משיב שכך זה לעתים עם ספרות פוסט-מודרניסטית, כך זה בעולם בלי היררכיות, המודרניזם מת עם שוך המאה ה-20, אין אמת אחת, לעולם לא היתה, וכל ניסיון לומר משהו רציני הוא חסר תוחלת. זה כמובן תמיד נשמע מריר יותר ונוקב כשזה בא מדמויות שחוו את החיים מאחורי מסך הברזל, נמלטו מאידיאולוגיות טוטוליטריות כדי להפוך לנשמות תועות במדורת ההבלים של הקפיטליזם - שם הן אמנם מגלות שהן מחוץ למסך הברזל, אבל לפעמים את התיל המגדר את נפשן קשה יותר להסיר.

     

    "גוד נייט, ג'רזי", מאת יאנוש גלובאצקי. מפולנית: עילי הלפרן. הוצאת שוקן, 245 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יזי' קושינסקי. איך מסירים את התיל המגדר את הנפש
    לאתר ההטבות
    מומלצים