שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ספרים על הסכין: להתגבר ולהתבגר

    בספר הביכורים "משוחרר" מתמודד יונתן פיין עם תקופת הנעורים וההתבגרות, עד לרגע השחרור מהשירות הצבאי. בעקבות המעבר מחממת הילדות אל העולם - הוא מצא עוד חמישה ספרים על ילדים שגדלים בעל כורחם

    הסיפורים בספר הביכורים שלי "משוחרר" נעים מימי חטיבת הביניים, דרך השירות הצבאי והשחרור, ועד לקצה המאוחר של מסע ההתבגרות, בסוף שנות ה-20. אבל מעבר למקומם על הרצף הישראלי הזה, יש להם מכנה משותף אוניברסלי: התמודדות עם ערעור ערכים ונטיות-לב עמוקים, שמתחייב בכל מעבר מן היחיד אל הקבוצה, מחממת הנעורים אל העולם.

     

    התפכחות, במילים אחרות. בספרים הבאים מצאתי זוויות שונות ורחבות של מצבים כאלה, שלכולם משותף הכורח להתייצב מול מציאות חיצונית, ואם לא להגיב אליה - לפחות להכיר בקיומה.

     

     

    "הר אדוני", מאת ארי דה לוקה 

    הספר החכם והצנום הזה ("סופר הוא אורח בזמן של הקוראים, ואורח טוב צריך לדעת מתי לעזוב", אמר דה לוקה באחד מביקוריו בארץ) הוא רומן חניכה מלא חיים. ברובע "הר אדוני" מוכה העוני בנאפולי, בסוף כיתה ה' עוזב הגיבור את הלימודים והולך לעבוד אצל מאסטרו אנריקה כשוליית-נגר. במשך קיץ אחד, שאת קורותיו הוא כותב על גליל נייר באיטלקית - שפת הספרים השותקת שאליה נמלטים מן הנפוליטנית - מתאהב הנער במריה השכנה, מאבד את אמו ומתוודע לדון רפניילו, הסנדלר היהודי שברח לנפולי מן התופת.

    "הר אדני". גליל הנייר הולך ומתקצר (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "הר אדני". גליל הנייר הולך ומתקצר
     

    אבל יותר מכל מתוודע הגיבור, החריף והנוגע ללב הזה, לעצמו, ולשינויים שהוא עובר: "לא הכל טוב בגדילה של הגוף... יחד גדל גם הרוע... גדל כוח מר שמסוגל לתקוף". והוא אכן תוקף. הקיץ מתחלף בחורף, גליל הנייר הולך ומתקצר, והכל מתכנס לליל ה-31 בדצמבר, שבנפולי נהוג לשבור בו את כל הכלים. הפיוט של הספר שואב את כוחו דווקא מהחספוס הלשוני והקירבה ליומיום. למי שמבקש לבדוק בעצמו את המחקרים שהראו לאחרונה כי ספרות מגבירה את יכולת האמפתיה, "הר אדוני" הוא קריאת חובה.

     

    "ספר הדקדוק הפנימי", מאת דויד גרוסמן

    גם במרכזו של ספר זה עומד ילד, ואין בכך פלא. אהרון קליינפלד סובל מעיכוב בגדילתו, מצב גופני שמחלחל היטב אל הנפש. עולם המבוגרים הוא בראש ובראשונה זה של ההורים בבית, מחניק וכעור בכל מובן, אבל גם חבריו הטובים, גדעון ויעל, מתחילים לערוק לשורותיו. היריעה של גרוסמן רחבה יותר מגלילי הנייר של גיבור "הר אדוני": הסיפור נפרש על פני ארבע שנים, וחשוב יותר, זהו לא סיפור מינימליסטי אלא צלילת עומק עשירה בניואנסים, של פרטי מציאות ובעיקר של הלשון שמתארת אותם.

    "ספר הדקדוק הפנימי". ילד קטן, שמרגיש גדול (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "ספר הדקדוק הפנימי". ילד קטן, שמרגיש גדול
     

    "בין לילה ובין שחר", מאת יהושע קנז

    אצל קנז אותם התהליכים מתפוצצים כמה שנים מאוחר יותר, לפני הגיוס. "עמדנו בשער הפתוח ולא העזנו להיכנס" - כך נפתחת הנובלה, והמשפט הקצר הזה הוא גרעין של הסיפור כולו, גם בשער ההתבגרות שנפתח אל החבורה וגם ב"אנחנו" שהיא מציבה, שברירי ותובעני. מעבר לאותו שער ניצב פסח, שנשאר כיתה ומתהדר בקשיחות פראית שהסביבה לא מסוגלת לעכל. הבשלות המינית של פסח, שפורחת ונותנת לו יופי מיוחד וזר, מלווה את הסיפור עד לרגע הסיום המפתיע והססגוני.

     

    עוד שניים מחברי אותה כיתה הם אלי ואריק, שמחפשים דרכים שונות להתמודד עם השינוי שמתרגש עליהם: "להתבגר זה להתעורר מחלום", אומר אלי שפירא, ה"גדעון" של קנז ונציג הממסד והסדר הטוב באופן כללי; "להתעורר מחלום זה גם לבגוד בו", משיב לו אריק המרדן. ובין שניהם ישנו המספר הייחודי של קנז, שדוחה מעליו את ה"יחד" הישראלי הדחוס כל כך, אבל גם כרוך אחריו מאוד.

     

    המספר הזה יעמוד גם במרכז הרומן המזהיר "התגנבות יחידים", שמשוקע במתחים העדתיים שבהם נתקלים בני המושבה בצאתם מ"מלאבס" לטירונות, ואל החברה בכלל. אבל בנובלה המוקדמת הזו, כמו ששמה מעיד, מרכז הכובד הוא עדיין ברגעי הדמדומים שבין חיק הילדות להבשלה.

     

    "האדישים", מאת אלברטו מוראביה

    את הרומן המפורסם הזה כתב מוראביה בסך הכל בגיל שש-עשרה, בהישג כמעט בלתי נתפס - אבל אין בו שמץ בוסר או התיילדות. להפך, מוראביה מציע לנו ביקורת חברתית חריפה ואמירה קיומית מהדהדת, בספר כבד במובן הטוב ביותר של המילה. לאון הוא מאהבה של מריה-גראציה, אבל הוא שואף לנשל אותה מביתה, וחושק בבתה הנאה קארלה.

     

    מיקלה, אחיה של קארלה, נדחף כמעט בעל כורחו לפרשת אהבים עם ליזה, השכנה ואהובתו של לאון לשעבר, שדווקא בה חושדת גרציה-מריה. קארלה לבסוף נכנעת ללחציו של לאון, כמפלט מדלותם הרגשית של חייה, וכאשר מיקלה מגלה זאת הוא מחליט להרוג אותו (מה קורה בסיום לא אחשוף כאן).

    "קנדיד". סיפור מובהק של התפכחות (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "קנדיד". סיפור מובהק של התפכחות
     

    בניגוד למה שאולי משתמע מהתיאור, בספר לא מושלים קצב או קלות דעת של טלנובלה, אלא תחושה עמוקה של ניוון מוסרי, שכל אחד מהאדישים הללו חווה ומוליך בדרך משלו: קארלה מבינה בחושיה שכדי להישרד עליה לקבל את תכתיבי הסדר הקיים, כוזבים ועלובים ככל שיהיו - ואילו אחיה מיקלה לא מסוגל להשתחרר מהניכור שלו ומהשאיפה העקרה להרגיש, לחוות. "פשעי הוא האדישות", הוא מודה, אך ככל שהוא יודע - יותר כך הוא עושה פחות, וגם זאת צורת תגובה.

     

    "קנדיד", מאת וולטר  

    "קנדיד" נחשב לאבן דרך מרכזית בתרבות המערב, אבל בשונה מהרבה קלאסיקות את הספר הזה כדאי לקרוא לא בזכות חשיבותו הפילוסופית או התפקיד ההיסטורי שלו, אלא הודות לחגיגה הגדולה שמציעים דפיו. וולטר התכחש ליצירה אך טביעת היד שלו ניכרת בעולמות הפנטסטיים והמוטרפים שאליו נקלע גיבורו - מאחוזה שלווה בווסטפליה, לנדודים ברחבי אירופה, דרך אל-דוראדו האוטופית בעולם החדש, ואל הסיום באימפריה העותמאנית.

     

    מעבר לביקורת החברתית שמוטחת בו בחברה המערבית, באמצעות העולם "הפראי", "קנדיד" הוא גם סיפור מובהק של התפכחות. הגיבור, כפי ששמו מרמז, משוכנע שהעולם מושלם ביסודו ו"הכל לטובה", בקיצוניות שגובלת באבסורד. אבל התלאות שעובר קנדיד מלמדות אותו את הלקח העצוב והבלתי נמנע, שהעולם בבסיסו כאוטי וחסר פשר. ולכן, כפי שהוא פוסק במשפט הסיום המפורסם של הרומנסה, טוב יעשה כל אחד אם יטפח את גנו שלו.

     

    ספרו של יונתן פיין, "משוחרר", ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יונתן פיין. להכיר בקיום המצב החדש של ההתבגרות
    לאתר ההטבות
    מומלצים