שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סצנה 1. פנים, לילה, גבר בתחתונים מפוצץ גבר בתחתונים
    האנשים שמאחורי AWO מבטיחים שעוד מעט תשבו מול הטלוויזיה ותראו קרבות רסלינג מתוסרטים בגירסת כחול־לבן. טל מילר נצמד אליהם כדי להבין איך כותבים מכות

    עידן בולדר הוא מין מתאבק כזה ששונא את כל המתחרים שלו באותה המידה, ואת המתאבקים הזרים אפילו יותר. בפעם הקודמת שארגון

    All Wrestling Organization סידר לו קרב מול חו"לניק - זה היה אלוף רוסיה איוון "לוקומוטיב" מארקוב - ניגש בולדר למשרדי יו"ר הארגון, פוצץ אותו במכות והודיע לו שלא יהיה מוכן לקבל עוד זרים בזירה שלו. בולדר חשב שהוא היה מספיק ברור עם היו"ר מהראן עבד אל חי, אבל זמן קצר לאחר מכן נחת בישראל ג'ואי לג'נד, מתאבק קנדי עם עבר מפואר ב-WWE. בולדר מיהר להבטיח שלג'נד לא יעזוב את הארץ בחתיכה אחת.

     


     

    שניות לסיום הקרב הארוך בין השניים כבר היה הקנדי על הקרשים, ובולדר - גבר עם אתיקה ספורטיבית בגובה של משתנת ילדים - גייס כיסא כדי לסגור עניין על הראש שלו. אלא שאז נכנס לזירה מתאבק בשם ביג ליאו, אחד ששונא את בולדר די הרבה זמן. העובדה שבמהלך הקרב מצא בולדר את הזמן לרדת לעמדת הפרשנות ולירוק מים על ליאו לא בדיוק תרמה למערכת היחסים ביניהם. רגע לפני סיום הקרב, כשבולדר במרחק הטחת כיסא מניצחון, ביג ליאו תפס אותו ואיפשר ללג'נד לקום, לרתק, לנצח ולקחת איתו את חגורת האליפות בחזרה לאונטריו.

     

    בולדר הוא אחד המתאבקים הבכירים של ה-AWO, גרסת אינדי ישראלית קצת חיוורת אך מלאת אמביציה של ה-WWF (או ה-WWE או ה-WCW, תלוי בשנת הייצור שלכם). הוא והחבר'ה שלו מנסים להפוך את העולם המחתרתי של ההיאבקות הבידורית בישראל לז'אנר מיינסטרימי. כשהוא לא נלחם על החגורה ועל הכבוד הלאומי בתחתונים ורודים צמודים, בולדר הוא בסך הכל מתכנת בשם עידן בוברמן. "אנחנו חבורה של ליצנים שריריים מרוטי שיער", אומר לי הקלארק קנט שבו. "ההורים שלי חושבים שזה דבילי, וזה באמת דבילי. אנחנו מודעים לדביליות ונהנים ממנה".

     

    "ויכולות להיות עוד תופעות לוואי?" (אייל טואג) (אייל טואג)
    "ויכולות להיות עוד תופעות לוואי?"(אייל טואג)

     

    לא רק בולדר הוא לא בדיוק בולדר. גם תסריט הקרב בינו לבין לג'נד הוא משהו שמישהו המציא. סיפור קיצוני ומופרך (אה, עצרו הכל: גילינו שהכל שם מבוים!), שכתבו והינדסו כמה חובבי רסלינג ופאנצ'ים מכל מיני סוגים. התסריטאים במקרה הזה הם יונתן ברק, מהסטנדאפיסטים המצליחים בארץ, ואיל נאור, סטנדאפיסט וכותב ב"מצב האומה". בחודשים האחרונים הם עובדים עם עבד אל חי כדי לסייע בהיבט היצירתי, והם מאמינים שיוכלו למשוך אל הנוסח הכחול-לבן את כל אלה שגדלו עם בובות אקשן של אנדרטייקר ולקס לוגר.


    אנחנו נפגשים כמה דקות לפני אירוע הרסלינג הראשון שהם מפיקים, זה שיסתיים עם הפריצה של ליאו. הזירה נראית רצינית מקרוב, אבל זום אאוט קל יחשוף שהרקע שלה הוא בניין מתקלף בדרום תל אביב, שהמתאבקים עדיין לא בדיוק סגורים על התסריט, ושהקהל מונה בסך הכל כמה עשרות. "אותנו לא מפחיד שזה מחתרתי כרגע", אומר ברק. "הסטנדאפ חי במחתרת ואני עדיין מופיע במרתפי הקאמל קומדי קלאב מול 30 איש מדי פעם בשביל הרצות. אתה צריך משהו כמו 10,000 שעות במה כדי לשפשף את האמנות שלך כמו שצריך. לארגון יש בהחלט חבלי לידה, אבל בשביל זה אנחנו פה - כדי לתרום מהידע שלנו על איך מייצרים שואו".

     

    מבוא לסטירה

    כמה ימים לפני כן הם נפגשים עם המתאבק במיל' המכונה גורדון בחדר הכתיבה הרשמי של הארגון בסלון ביתו של נאור בתל אביב. הישיבה הזאת תוליד את הכיסא ואת ההפסד הדרמטי של בולדר, וגם את הפאנצ'ים הזירתיים והקומיים שימלאו את ששת הקרבות שיחממו את הקהל לקראת המופע המרכזי. "בסוף אתה כותב טלנובלה, רק שבמקום התאהבויות ובגידות, יש מכות", אומר נאור. "קרב צריך להתרחק מקלישאות. הוא צריך לספר סיפור מקורי אבל לא מופרך".

     

    "אני בדרך כלל לא עושה את זה בדייט הראשון" (אייל טואג) (אייל טואג)
    "אני בדרך כלל לא עושה את זה בדייט הראשון"(אייל טואג)

     

    הבסיס לכתיבת קרב, כפי שמסביר נאור, הוא די ברור: "יש קרב בין מתאבק א' למתאבק ב'. א' הפסיד בגלל איזו רמאות, ועכשיו הוא רוצה לנקום, אבל הוא צריך גם ללכלך ולעשות את הטריק שיגרום לצד השני לרצות לנקום בו בחזרה וכך הלאה". בסוף מישהו ירביץ למישהו, הם אומרים, והתפקיד שלהם הוא לחשוב למה.

     

    "ג'רי סיינפלד, שהוא חובב רסלינג ידוע, אמר שהחלק הטוב בספורט הזה הוא שאתה יודע למה אנשים הולכים מכות", אומר ברק. "לך לבושידו או לאיגרוף - יש לך שני אנשים שאין להם סיבה לרצות להרוג אחד את השני. ככותב רסלינג אתה צריך לשכנע את הצופים שהשניים האלה באמת רוצים להיאבק ביניהם".

    כתיבה של קרב אחד חייבת להביא בחשבון את ההשלכות, וצריכה להיות אסטרטגיה ארוכת טווח מאחורי אירועים כמו הפריצה לזירה של ביג ליאו.

     

    זוכרים שלקס לוגר התחיל כדמות רעה ואז הפך לאליל הכל-אמריקאי? "הכתיבה ברסלינג מזכירה סטנדאפ", אומר נאור. "אתה צריך לכתוב אחורה: יש לך פאנץ' ואתה צריך לחשוב איך להגיע אליו. ברסלינג אתה מחליט מי מנצח ואז מברר מה קורה בדרך לשם. כמו שבסדרה אתה עובד על פרק 2 וברקע כבר כותב את פרק 4 כדי לפתור דברים מפרק 3".

     

    ברגע שנקבע מה הסיפור, הוא עובר מאנשי הקריאייטיב אל המתאבקים. הם יושבים ביניהם ומחליטים מה יקרה בין הדגשים של התסריטאים, מי ייקח את המושכות באיזה חלק ומי יקפוץ מאיזה סולם על הראש של השני באיזה שלב. המשך הבימוי, ברמת הבעיטה או החניקה הספציפית שכל אחד יקבל או ייתן, קורה בזמן אמת.

     

    תוך כדי הקרב הם כל הזמן מדברים ומסמנים זה לזה מה עומד לקרות, ויש להם דרך למנוע מהקהל לשים לב. אחד אומר: "פינה", וזה מספיק לשני להבין מזה: "תזרוק אותי לפינה ואני אתחמק ממך". גם השופט מדבר עם המתאבקים, על תקן חוט מקשר ביניהם לבין אנשי הקריאייטיב. "תקשורת לא טובה בין המתאבקים יכולה להיות ממש מסוכנת. זה מה שגורם לפציעות", אומר נאור.

     

    "לא ראיתם במקרה בורג קטן כזה של משקפיים?" (אייל טואג) (אייל טואג)
    "לא ראיתם במקרה בורג קטן כזה של משקפיים?"(אייל טואג)

     

    "נניח שאתה ואני הולכים לבית קפה ואני מודיע לך, 'אתה הולך לקבל סטירה'", ממשיך מהראן את קו המחשבה של נאור. "אני באמת אתן לך סטירה, ואת האנשים בבית הקפה זה יפתיע, אבל אותך לא. היית מוכן נפשית לסטירה הזאת, הרי אמרתי לך שהיא תגיע. אותו דבר בקרב. עושים דברים מסוכנים, אבל בגלל שמתכוננים אליהם, הם מסוכנים פחות. הכל מתחיל ונגמר בתקשורת בין המתאבקים, והחלק הזה הוא השלב שבו התכנון והתיאום והיצירתיות שלהם עומדים למבחן".

     

    בסלון של נאור חוזרים לדבר על סיפורים. הקרב בין לג'נד לבולדר, שעליו עובדים עכשיו, מסתיים כמו שהוא מסתיים כדי להוביל לקרב עוד יותר גדול בין ליאו לבולדר באירוע הבא. אחרי שסיכמו על זה מעלים רעיון: אחד המתאבקים האמריקאים של הארגון ינצח מתאבק ישראלי ויגרום לקהל לשנוא אותו. "אולי הוא יירק על דגל ישראל?", מציע נאור, וברק עושה רייז: "שישלב גם נאום שיעלוב בארגון הישראלי".

     

    אני שואל את עצמי ואותם איך מרגיש מתאבק כשמבשרים לו שמעכשיו הוא הרע. שהקהל ישרוק לו בוז, שבסוף הוא יוכנע ויפסיד. "ששון גבאי לא מתבאס כשאומרים לו שהדמות שלו תהיה האיש הרע, וגם לא כשהוא קורא בתסריט שהוא ימות בסוף", אומר ברק. "הרי השואו לפני הכל, ואף אחד לא זוכר באמת מי מנצח. זוכרים שההוא נפל מסולם או קפץ מהכלוב או דפק נעילה למתחרה שלו על גבי שולחן בוער. זה מה שנשאר".

     

    היי סבתא

    האנשים של AWO מתעקשים שכבר שנים יש קהל לרסלינג בישראל ושאפילו יצאו מכאן אחלה מתאבקים. הרב הלפרין, ההוא מאופטיקה הלפרין, עשה קריירה די מרשימה בארצות הברית בשנות ה-50, כשנלחם בקרבות ראווה בתור יהודי גיבור שמכניע את הגויים הרעים. הוא נחשב לחלוץ הישראלי בתחום. מאז, על רקע ההצלחה הגדולה של ה-WWF והארגונים הבאים אחריו, נעשו לא מעט ניסיונות לייצר גירסת כחול-לבן. "הקרב הראשון מול קהל ישראלי היה בשנת 2002", אומר גורדון, ממייסדי הענף בארץ. "בחור נתנייתי בשם גרי רויף הקים את הארגון הראשון, IPWA, והוא רץ כמה שנים בלי הצלחה גדולה אבל עם רמה בהחלט מפתיעה של מתאבקים".

     

    "את מבטיחה שזה יהיה רק סקר קצר?" (אייל טואג) (אייל טואג)
    "את מבטיחה שזה יהיה רק סקר קצר?"(אייל טואג)

     

    גם מהראן עבד אל חי התאבק בארגון הזה, אבל לפני שנתיים הוא החליט לעזוב ולהקים ארגון מתחרה שבסיסו בטירה. "החלום להקים ארגון מקצועני קיים אצלי מהרגע הראשון שראיתי קרב רסלינג", הוא אומר. "כשבאתי לפני שלוש שנים לגרי ואמרתי לו את זה, כולם צחקו עלי. אבל התעקשתי שאם זה קיים בכל העולם, אין סיבה שכאן לא יהיו הופעות חודשיות מול הרבה קהל. אז הקמתי ארגון ומאז היו לנו הופעות מדהימות במגזר הערבי, לעיני קרוב ל-1,000 איש".

     

    את המופע הזה מתפעלים 20 מתאבקים ומספר זהה של אנשי צוות, צלמים ומאמנים. מתקן אימונים מסודר עדיין אין וגם לא משכורות, אבל מהראן משוכנע שאנחנו עומדים בפני שינוי. הוא עצמו מוציא כל שקל שאין לו על קידום הארגון והנחתת מתאבקים מחו"ל. "הבעיה הכי גדולה היא שהתחום לא משווק כמו שצריך", הוא אומר. "בארץ רוצים לראות רסלינג, אחרת לא היו ערוצים שמשדרים את ה-WWF והאחרים. ייקח זמן, אבל בעוד שנה מהיום תהיה לנו תוכנית טלוויזיה וקהל קבוע. נגרום לקהל הישראלי להבין שאין סיבה שהם יתעוררו בשתיים בלילה כדי לראות היאבקות. יש אותנו, אנחנו פה".

     

    המתאבקים לא פחות נחושים. שי בלנקו, מתאבק רחב ממדים ש"בעיקרון עדיין בצבא", כבר עשה קילומטרז' זירתי לא קטן והוא מחשיב את עצמו "מתאבק מקצועי עם חלום להגיע ל-WWE". בין הטובים לרעים הוא שייך לקבוצה השנייה, זאת שהקהל אמור לשנוא, והוא עושה את העבודה שלו בצורה יצירתית מאוד. עם העלייה לבמה הוא לא מפסיק להשתיק את הקהל בצורה שמצליחה לעצבן אפילו צופים לא מעורבים. הקהל שבתוך העסק בהחלט שונא אותו, ובלנקו מתמוגג מאושר: "חשבתי לעצמי, מה הכי יעצבן קהל ישראלי? אם אסתום לו את הפה, זה ברור".

     

    באירוע משמיעים המשתתפים והמארגנים פחות ביטחון עצמי ויותר חששות. התקרה הנמוכה במבנה שבו נערכים הקרבות מקשה על המתאבקים לזנק אחד על השני מהחבלים, ומהראן מסתובב מוטרד כי מכירת הכרטיסים לא הצליחה לכסות את ההוצאות, אבל העסק בסך הכל עובד. המתאבקים, חבורת מבוגרים בתחתונים צמודים, נצמדים לתסריט, והקהל הקטן-אך-איכותי מגיב בהתלהבות. נגיד עידו בן החמש, שמספר שכל הילדים בגן שלו הם מעריצי WWE, או שולמית, סבתא של גורדון.

     

    האוקראיני המעופף

    ה-AWO מכוון למשפחות, לעידו ולשולמית כאלה. "אלים? מה פתאום", אומרת הסבתא כשאני מנסה לברר אם זה לא טו מאץ'. "אלה ילדים שעושים קצת הצגות. אלימות זה מה שהיה לנו בפרטיזנים". כשאחד המתאבקים דופק את הראש של היריב שלו שבע פעמים בפינת הזירה, שולמית מעלה חיוך והפיליפינית שלה פוערת פה. "זה אלימות של סרטים מצוירים", אומר ברק. "החבר'ה כאן חוטפים מכות כמו בסרטים של באגס באני. אלימות קרטוּנית. זה שואו וככה צריך להתייחס לזה. ברגע שאתה יודע שהכל מבוים, אתה יכול ליהנות מהמופע".

     

    כשבלנקו מסיים להטריד את הקהל, הוא יורד מהזירה ונראה די חבול. "זה פחות נורא ממה שזה נראה", הוא מספר, "אבל זה בהחלט כואב. שאל את האורתופד שלי, הוא יספר לך. אבל זה המחיר שאני צריך לשלם, ואני נהנה מזה". לא רק האורתופד מוטרד מהעיסוק הצדדי שלו: "הכי קשה היה לי עם אימא שלי", אומר בלנקו. "בשנה הראשונה היא התנגדה לזה בטירוף, אבל היום היא המעריצה הכי גדולה. חוץ ממנה הרבה אנשים אומרים לי 'אה, אתה מאלה שמתאבקים בטייטס?'. קשה לגרום לאנשים לאהוב את זה, אבל אנחנו לא מתייאשים".

     

    "פעם אחרונה שאני הולך לשיננית דרך הקופה" (אייל טואג) (אייל טואג)
    "פעם אחרונה שאני הולך לשיננית דרך הקופה"(אייל טואג)

     

    להומור יש תפקיד מרכזי באירוע. "המתאבק הבא נחשב לעתיד של AWO בעיני עצמו", כורז ברק כשהוא מציג את אחד המתאבקים, ומיד אחריו עולה "המחבל האוקראיני" לצלילי ההמנון הרוסי. שישה קרבות חימום נערכים לקראת המפגש בין לג'נד לבולדר. אחרי הדרמה עם ביג ליאו עולה לג'נד לבמה ודופק נאום ניצחון ספונטני. העובדה שעשה זאת בעבר מול 6,000 אנשים לא גורמת לו להתרגש פחות מול 75 ישראלים.

     

    "תודה רבה תל אביב", הוא קורא, "אם אתם רוצים שאחזור לכאן, אתם צריכים לבקש מהאיש הזה שיזמין אותי". מהראן נראה כמו מישהו שקיבל חשבון במסעדה יקרה מדי. "רוצים אותו? קיבלתם אותו!", הוא עונה לתשואות הקהל. רק אחר כך יחשוב מאיפה יבוא הכסף.

     

    "האירוע הזה נותן לנו הרבה סיבות להיות מרוצים והוא גם שיקף את הבעיות", אומר ברק. "אני בטוח שהצופים נהנו והם יביאו את החברים שלהם בפעם הבאה. אם הפעם מכרנו 70 כרטיסים, אז בחודש הבא רק נעלה. ב-1993 לא היה סטנדאפ בארץ, אבל בסוף זה תפס. בעוד שנה מהיום אני מאמין שיהיה לנו אירוע כל חודש, עם מאות צופים בכל אירוע ועם שידורים ישירים בערוץ הספורט".

     


     

    לג'נד נשאר לחתום למעריצים בזמן שהשאר מקפלים את הזירה. אני מנצל את ההזדמנות כדי לחלוב ממנו את המה למדתי שלו מקריירת היאבקות די מרשימה: "אתה לא עולה לקרב הזה בלי לבלוע את גלולת האירוניה העצמית שלך. בסוף אני גבר בן 44 שלובש בגדי גוף והולך מכות מזויפות למחייתי. הדבר היחיד שיותר מוזר מהתחביב שלי זה שהוא איפשר לי להתפרנס ממנו ולנסוע לכל העולם. כל עוד כולם עובדים ברצינות על לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות, אפשר להפוך את המופע הזה לספורט הכי מגניב שיש".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אייל טואג
    "לא ראיתם במקרה בורג קטן כזה של משקפיים?"
    אייל טואג
    הישיבון
    מומלצים