שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ריימונד צ'נדלר: רב בלש עם ד"ש מהסבנטיז
    "האישה באגם" מאת ריימונד צ'נדלר הוא רומן מתח עשוי היטב, שמעלה מתוכו ניחוחות של עולם ישן, טוב מול רע מוחלטים והרבה פרטים קטנים. אבל חקירת רצח של פיליפ מרלו היא משהו שתמיד נעים לחזור אל בין דפיו

    הבלש פיליפ מרלו הוא אייקון תרבותי. קל מאוד להבין מדוע הוא הפך לכזה. הוא חד לשון וציני במינון הנכון. יש לו עמדה מוסרית ברורה, וסיגריה קולית תמידית בין שיניו. הוא מתעמת חדשות לבקרים עם שוטרים חמומי ורפי מוח, המתוארים בצורה הכי סטריאוטיפית, ואם זה לא מספיק, המפרי בוגרט גילם אותו - כמו דמות שנולדה בדיוק למידותיו. חשוב לזכור, מרלו הוא תוצר של שנות ה-30 בלוס אנג'לס, המתחבטת תדיר בין בתי נובורישים מצועצעים לבין סמטאות אפלוליות, שריח האלימות עולה ושוצף בהן ללא הרף.

     

    "האישה באגם", שתרגום ראשון שלו לעברית הופיע עתה, נכתב ב-1943. מוקד הסיפור: מרלו נשכר על ידי אדם שאשתו נעלמה כדי להתחקות אחר עקבותיה. החשד הוא שתכננה לעזוב אותו ולעבור את הגבול למכסיקו עם נער השעשועים שלה, אבל כבר בשלב הראשון מרלו מגלה גופה של מישהי אחרת צפה באגם, דבר שמסבך את החקירה הלכאורה פשוטה. והרי שום דבר לא יכול להיות פשוט באמת, כי מתברר שלאותו נער שעשועים יש שכן, רופא בעייתי בעל תסביך רדיפה ומוסר מפוקפק, המחובר לשוטרים המקומיים, וגם אשתו היא בלונדינית מסתורית שהתאבדה, או למעשה נרצחה.

     

    בין שני הבתים ובין שתי הבלונדיניות, עובר הרבה יותר מאשר צירוף מקרים, אבל מרלו, כהרגלו, נמצא שם תמיד צעד אחד לפני השוטרים, עם דמותו הפלקטית, המגוחכת ומלאת קסם. "לא משנה עד כמה אני מתאמץ להיות נחמד, בסוף אני תמיד מוצא את הפרצוף שלי על הרצפה ואת האגודל שלי בדרך לעין של מישהו".

     

    בלשות הפרטים הקטנים

    "האישה באגם" הוא רומן עשוי היטב, כפי שאפשר לצפות מצ'נדלר, אומן היודע את מלאכתו. חשוב להדגיש, לא מדובר בסיפור מותח, כזה המטלטל מעט את מערכת העצבים, הכוסס דרך המילים את הציפורניים ואולי אף את העור שסביבן. אין בו כמעט מתח, אבל כן ישנה תעלומה בלשית, מעין חידה גדולה המבקשת פתרון, אם כי בשלב מסוים הזיכרון של הקורא קצת מתחיל להתעייף. למרלו יש זיכרון כמעט פנומנלי. הוא זוכר כל פרט קטן ולכאורה לא חשוב, כזה המרכיב לו פאזל בן אלף חלקים ויותר.

     

    לכן הוא תמיד מקדים את הקורא בשני צעדים לפחות. הפרטים מייגעים קצת, אם כי נותנים ממד ריאליסטי. חקירה היא פונקציה של התעסקות אובססיבית בכל הפרטים הקטנים. כקוראים אנו רוצים שיגישו לנו את הסיפור ארוז היטב ומוכן לאכילה, אבל דווקא הבחירה הזו, בחירה בפרטים הקטנים, יש בה משהו מרשים, לא מתחנף ועקשני, כמעט אנטי-טלוויזיוני. זה גם מקור כוחו של מרלו כאייקון - אותה חוכמה מהירה, אותה תפיסת עולם חשדנית, חסרת כל תום ונאיביות, המפקפקת בכל עלה נופל ברוח. זה מה שהופך אותו לבלש פרטי כל כך מוצלח.

    "האישה באגם". הטוב, הרע והמיושן (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "האישה באגם". הטוב, הרע והמיושן
     

    יחד עם זאת, האייקוניות של צ'נדלר נשענת על תפיסת עולם מאוד ברורה, של טוב ורע, של שחור ולבן, כמעט כמו בקומיקס - כשריד של עולם ישן שלא עומד כל כך במבחן הזמן. כמובן, הרע הוא לא בהכרח רע מיסודו, הוא רע בשל הנסיבות. העולם הוא מסודר, מחולק והגיוני. לכן, ממרחק הזמן זה יכול להיתפס כמיושן,

    וכנראה במידה מסוימת של צדק. אנחנו כבר מזמן לא חיים בעולם כזה, לא במציאות עצמה - אבל גם לא בבדיון. קל לראות גם בחלקים מהתפיסה הזו סקסיזם מהסוג הישן, שמתייחס לכל בלונדה פאם-פאטאלית כמקור לסכנות ("הצמדת סיכות לשערן של בלונדות שמנות זיכתה אותה ביכולת לפיתה שלא נפלה מזו של מלקחיים למכירת קרח"). כאן, לטעמי, השפיטה הזו לא במקומה. נכון, בלונדיניות לפי מרלו מסתירות תמיד משהו תחת מעטה שערן, אבל לא רק הן. גם גברים שנתפסים מוסריים, ויתרה מכך, לפעמים גם מי שאמונים על החוק.

     

    בכל זאת, היכן שאין מתח מניפולטיבי, לעתים אין גם קתרזיס של פתרון. כך גם במקרה של "האישה באגם": מרלו כמובן פותר את החידה בלי עזרה של אף אחד, והפתרון תפור היטב ומשלים בדיוק את החתיכות החסרות בפאזל - אבל הוא נעדר כל אפקט רגשי, ומזכיר קצת פתרונות של סדרת משטרה אמריקניות משנות ה-70 (כאלו שכנראה הושפעו רבות ממרלו עצמו) ומעורר גם לא מעט השתאות. אך יש בו, חייבים להודות, משהו קצת מיושן.

     

    אבל למרות הכל,"האישה באגם" עדיין "עושה את העבודה", וימשיך לעשות אותה. זה ספר שגורם לך להסתנוור לרגע מהאשליה שיש סדר בעולם, או לפחות שיש מי שדואג לנסות לעשות סדר בעולם. כי אם אתה רוצה להיות אופטימי, אל תתלה את תקוותייך דווקא במערכות שאמורות לעשות זאת, אלא באנשים בודדים, מיוחדים, מלאי קסם, כמו מרלו. אנשים שכבר לא קיימים במציאות, ואולי לא היו קיימים בה מעולם. אבל אשליות זה דבר ממכר וממסך, ולפעמים גם בריא מבחינה נפשית.

     

    "האישה באגם", מאת ריימונד צ'נדלר. מאנגלית: אסף שור. הוצאת כתר. 280 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ריימונד צ'נדלר. להרכיב בעלילה פאזל של אלף חלקים
    הטבות למנויים
    מומלצים