אז שלא ילמדו ערבית

כששמעתי ששר החינוך שי פירון עומד לצמצם את לימודי הערבית לא הזדעזעתי. לא משום שזה לא מזעזע: המחשבה שהילדים לא ילמדו את השפה שבה מדברים 20% מאזרחי מדינת ישראל, כ-40% מתושבי ארץ ישראל ו-99% מתושבי כל המדינות השכנות היא דווקא מזעזעת מאוד. אבל האמת העצובה היא שגם כיום הילדים לא באמת לומדים את השפה הזאת.

אפשר למצוא פגמים רבים בלימוד מקצועות שונים, כולל האנגלית, אבל דבר לא משתווה לכישלון בלימודי הערבית. דורות של תלמידים מסיימים את בתי הספר בלי לדעת ערבית. בשנת 2011 ניגשו לבגרות באנגלית כ-170 אלף תלמידים, ורק כ-8,000 ניגשו לבחינה בערבית. מספר הנבחנים כה נמוך עד שהמועצה להשכלה גבוהה ביטלה את מעמד הערבית כמקצוע המזכה בבונוס.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בין הגר הנוכרית לשיקסע של נתניהו / יצחק טסלר

לא בטוח שגם המעטים שלמדו ערבית לבגרות יזכרו אותה ויידעו לדבר בה. רמת הלימודים כה נמוכה, שאותם תלמידים שבוחרים ללמוד ערבית בבית הספר מתוך רצון להתקבל למקצועות המודיעין בצבא, נדרשים לעבור קורס נוסף ארוך וקשה בתוך צה"ל. אופן הלימוד בתיכון לא עומד בסטנדרטים שצה"ל זקוק להם.

מה הסיבה לכישלון? מומחים למדעי החברה ואנשים פוליטיים נוטים לטעון שלנו, יהודים-ישראלים, יש רתיעה, כביכול, מהעיסוק בערבית. למעשה, יש ראיות לכך שהיהודים דווקא מתעניינים בערבית ואף נמשכים אליה. העברית אימצה אינספור ביטויי סלנג, מילות-הבעה, ברכות (וקללות) בערבית. התרבות הערבית, או לפחות אלמנטים מרכזיים שלה כמו האוכל והמוזיקה, מאוד פופולריים בארץ. כל זה גורם לי לפקפק בהנחות ה"פסיכולוגיות" ולחפש את הבעיה במקום שבו אני מתמצאת: הכשלים הטכניים בלימוד עצמו.

ראשית, רוב המורים אינם שולטים מספיק בשפה. בבתי הספר הממלכתיים-עבריים יש כ-1,300 מורים לערבית, מתוכם רק כ-170 הם דוברי הערבית כשפת אם. שנית, תקופת הלימודים קצרה מדי. לימוד שפה דורש שנים ארוכות של השקעה ותרגול. הערבית איננה שפה אחת אלא שתיים - ספרותית ומדוברת - מה שדורש לימוד כפול. בילדותי התחלנו ללמוד ערבית מכיתה ד'. כיום, חלק מהתלמידים מתחילים ללמוד רק בכיתה ו' או ז'. בכיתה ט' כבר ניתנת לתלמידים בחירה אם להמשיך בלימוד השפה או לא, והרוב הגדול מפסיק. לתוך הזמן הקצר הזה מנסה המערכת לדחוס ערבית מדוברת וספרותית גם יחד.

בעיות נוספות קשורות לשיטת הלימוד. שפה, מטבעה, דורשת תרגול בעל פה, שינון, חזרה על תכנים, וכן דיאלוג. אך המערכת, הממוקדת כולה בהכנה לבחינות, דוחקת את השינון, התרגול והשיח הצידה ושמה במרכז את הקריאה, הכתיבה ולימוד הכללים. אלה מהווים דרך טובה למדי ללימוד כללי הדקדוק, ולכתיבה בערבית הדקדוקית, אבל הדרך הגרועה ביותר ללימוד השפה המדוברת.

נוסיף לכל אלה את גודלן המפלצתי של הכיתות ואת הרעש ואת חוסר הסדר שמקשים על המורים לשמוע אפילו את עצמם. שפה צריך לדבר בעל פה, ואת זה קשה לעשות בכיתה של 35 תלמידים רועשים. כל אלה מקשים גם על לימודי האנגלית - אבל את האנגלית אנחנו לומדים מכיתה ב' וסופגים גם בסרטים, בשירים ובאינטרנט. הערבית נותרת קבורה בספרי הלימוד ואחרי הבחינות היא נשכחת כלא הייתה.

הדברים אינם נאמרים בקונטקסט פוליטי. לא צריך דעה פוליטית כזאת או אחרת כדי להבין שחשוב שילדים יהודים ילמדו ערבית. מעולם גם לא שמעתי מישהו שטוען שידיעת ערבית אינה חשובה. ואם זה חשוב, אולי כדאי להתחיל לטפל בזה כמו שצריך, אחרת מדובר בבזבוז. משרד החינוך משקיע כ-100 מיליון שקלים בלימודי ערבית וכל עוד הלימוד נראה כפי שהוא נראה, פשוט חבל על הכסף.

הכותבת היא מנכ"ל ברליץ, בית הספר ללימוד שפות

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il